מזדהה עם המרירות והאירוניה שלך כלפי הביטויים
ששמת בגרשיים (אם קלטתי נכון). יחד עם זאת:
 
תקופה ארוכה, ארוכת שנים
חשבתי שהסיבה שאני חש דחייה ופחד, עד כדי סלידה, מהביטויים האלה, היא כי אני "נאור" וכולם "שטחיים". לאחרונה מתחוור לי שהדרישות האלה הן כנראה לגמרי לגיטימיות, ובעצם זה לא שאני כזה מיזנטרופ מגניב, אלא שיש לי בעייה אמיתית, כמו שאמרת אובייקטיבית. לי, לא לאנשים סביבי. דרך אגב, התמימות והבורות התהומיות שלי בקשר לקוצר ראייה חברתי שלי חסכו ממני הרבה מפך נפש, כמה שזה לא פרדוקסלי. פשוט לא שמתי לב! חסכים אחרים גם, אבל ניחא.
 
כשאני מנסה להיות "גבר סקסי", בדרך כלל אנשים קולטים שאני מנסה "לעשות משהו", ואז קורה אחד מהבאים: 1)הרעים והגרועים אומרים שאני הומו דביל 2)האדישים מגחכים או מחייכים ברחמים (תכל'ס, הכי משפיל) 3)אנשים פשוט לא יודעים איך לאכול אותי, בוהים בבילבול. אני נמצא במצב שכבר לא אכפת לי, זאת אומרת, הרקמה הצלקתית היא למעשה עור הפיל שאני צריך. במקביל, אני מאפשר לעצמי קצת לרחם על עצמי.
ואומרים שגם צלקות זה סקסי.
 
אני חושב שהתגובה שלך לנושא הזה מחזירה אותי לתגובתי הראשונה, וגם מעניקה לי תובנה. לא צריך לנסות "להראות" משהו. אם את יודעת שאת מינית (ז"א, יודעת שאת לא א-מינית), אז זה שם. כשאני מתנהל בצורה ממקודת, יעילה, אפילו אימפולסיבית, אני מקבל פידבק (דרך שפת גוף, על זה, יותר בהמשך) מבחורות. אני נלחם נגד השיתוק שבא אחר-כך, אבל זה כבר נושא אחר. רוצה לומר: כשאני מתנהג באופן שהוא גברי בבסיסו (מיקוד, מטרה, פעולה -- מצטער שזה נשמע כמו תרגיל צבאי), אני, כנראה, באיזשהו מקום סקסי.
אני נהנה להיות עצמי בחברת אחרים, וזה כנראה סקסי.
 
אני מתמצא הרבה פחות בתכונות נשיות, אבל נגיד כיף לי לראות בחורה מלטפת כלב או עושה איזה שהן פעולות שחושפות חום ורכות, טיפול במשהו, דאגנות. מצטער אם זה נשמע פרימיטיבי או קונסרבטיבי.
 
כשאמרת פיגור - וואו - זה מרכז המטרה. שתביני: אני לפעמים שוכב במיטה לפני השינה, נזכר בסיטואציה של לפני כמה שנים, פאקינג שנים!, ופתאום מבין מה קרה שם... המבט המוזר ותנועת הגוף, והבין-השורות כולם מתנזקים להבנת הסיטואציה. "אהה, לזה הם התכוונו!" וזה פיגור בראיית מקרה פרטי רק. עכשיו שוב, בתמימותי, תקופה ארוכה חשבתי לעצמי, ואללה, איזה רגיש אני... כשמה שקרה זה שפשוט קלטתי דבר מה שהוא אינטואיטיבי בכלל לכולם. פיגור במובן של איחור ביחס לאחרים – אם האיבחון חיובי, אז זה לא פיגור, זה, זה בדיוק השוני. אי-אפשר כנראה "להשיג" את השאר. כמוך, מתקדם לאט על-ידי לימוד.
 
 
 
אין לי את נסיון סדנאות , אני אחפש פתרון אחר לאחר האבחון: קבוצת אנשים שהם כמוני. לדעתי, פיסת האושר הקטנה שלי היא שם. אקח את עצמי ואסע למפגש. אני אדע שלכולם יש את אותה הפגיעות, וזה משחרר את רוב הלחץ. לפחות ככה זה נראה לי בראש.
 
אבל, בקשר לאיבחון עצמו: אני ממש מבוהל. אני מפחד מה "אין לך כלום" ועוד יותר מהסופיות של "יש לך". אני מאוד מבין אותך. יחד אם זאת, אני עכשיו במצב של פשוט חייב, חייב לדעת. חייב לדעת. בטוח יש משהו, זה את יכולה להיות רגועה, מצבנו אובייקטיבית הוא חריג. אני לא יודע, או שזה פסיכולוגי או שזה נוירולוגי. אבל משהו.
 
בקשר לשאלה השנייה, אני חושב שקצת יותר קל לי, כי אני באמת רוב הזמן מתמלא בחוויות שאני בונה לעצמי. לא פרווה, הכי עסיסי שיש, יותר מדי אפילו. אני טוב בלהיות לבד, יש לי את זה. כך שאם יש לחץ על גברים, אני לא חושב שאני מרגיש אותו, אבל צריך לחשוב על זה אולי. בכל מקרה, אני מודה לאל שאני יכול להיות ככה, אחרת הייתי סובל הרבה יותר כנראה. אבל כן, יש גם את החוסר, ויש את המחזוריות. אני מקפיד לאכול בריא ולהתאמן, ולסלוח לעצמי כשאני מפספס אימון או ארוחה.
