לבטים ומחשבות

[Tינק]

לבטים ומחשבות

שלום לכולם ותודה על האוזן הקשבת. נראה שיש פה בית חם ואמיתי.
אני בת 35, שוקלת 90 קילו על 1.56. BMI - 36 אם אינני טועה.
בדיקות דם מושלמות. בדיקות בלוטת תריס תקינות לחלוטין.
בעברי טיפולי פוריות שהסתיימו ב-2 ילדים (ההריונות לא התאפיינו בתופעות של עודף משקל בהריון).
בעבר הצלחתי לרדת 12 קילו בעזרתה של דיאטנית מקסימה אך זמן רב אני תקועה ובקצב עלייה איטי אך מתמיד

המצוקה העיקרית שלי היא נפשית - כל היום וכל הלילה אני עוסקת במה אכלתי. כמה אכלתי. למה אכלתי את זה. מה אוכל בערב/בוקר.
מבנה הגוף שלי למזלי מבליט את הטוב. מותן צרה, אגן רחב - עיקר השומן, ובצורה קיצונית, הוא ברגליים (ירכיים ושוקיים).
אני פוחדת מהניתוח שהוא בלתי הפיך, פוחדת מאובדן שיער, מהאפרה או הצהבה של שיניים (למעשה בעיקר מזה- אני מניחה שבשיער יש צמיחה מחודשת), מריח פה רע...
מצד שני, כמה עוד אןכל להיאבק?
אני גם מאוד אוהבת פעילות גופנית וצועדת פעמיים או שלוש בשבוע, וכאילו דבר כבר לא עוזר.
האם תוכלו לשפוך אור על המצב והתחושות הללו?
תודה שוב

 

[מרים 882]

קיבלת אישור לניתוח?

 

[Tינק]

עדיין לא ביררתי.

אני די מאמינה שאקבל- במיוחד כיוון שבעברי הייתי במשקל גבוה יותר. או אולי אני טועה?
הדיאטנית שהייתי אצלה אמרה שכן, יכול להימצא המנתח שיסכים לנתח אותי אבל "אני לא זקוקה לזה".
אבל הנטייה שלי להשמנה היא חזקה, אני לא אדם אכלן, אני אןכלת ארוחות קטנות כל חיי.
ובכל זאת

 

[אופירA]

המנתחים יסכימו לנתח אותך

אבל הקופה לא תאשר ניתוח על חשבונה, ללא מחלות נלוות.
אין ערך לעובדה שפעם היה משקל גבוה יותר.
תצטרכי לעבור ניתוח פרטי בעלות של הרבה עשרות אלפי שקלים. לא כדאי.

רצוי שלא תנסי לעלות במשקל כדי להיות זכאית לניתוח, אפילו לא 5 ק"ג. אין שום ביטחון שהם יירדו, וכל עלייה נוספת מחבלת במאמץ שלך להיות בריאה ולרזות גם בעתיד.

בררי מה עוד ניתן לעשות שלא נעשה, מבחינת שינוי אפשרי באורח החיים.
אם לא תצליחי לרזות - אין לי ספק שתוך זמן קצר יעלו מאליהם ללא מאמץ מצידך 4 ק"ג, ותוכלי כבר להיות זכאית לניתוח (עוד 3 ק"ג תצטרכי להעלות "באמצעים מלאכותיים" של "בגדים כבדים" לפני השקילה בוועדה. עדיף לבריאותך שיעלו באמצעים אלה, ולא יעלו באמת).

 

[מרים 882]

את לא תקבלי אישור של קו'פח!

בוודאות.
בשביל לרזות תרשמי לקבוצת תמיכה
תעשי רישום מדויק מה את אוכלת
פעילות גופנית ותרזי.
יכול להיות שאת אוכלת ארוחות קטנות אך מלאות בקלוריות.

 

[אופירA]

אור מקדמי

BMI 37. ללא מחלות נלוות לא תקבלי אישור לניתוח.
כך שאין טעם כרגע לפחד מכלום, כי כרגע כלום לא קורה ולא יקרה.

מניין הפחד להאפרה או הצהבה של שיניים או ריח פה רע? איך את עושה קשר בין תופעות אלה לבין תוצאות ניתוח שרוול?
ניתוח שרוול מביא להרזייה מהירה בשנה הראשונה, וליכולת לשמור על התוצאה בעזרת המשך פעילות גופנית והקפדה על תזונה בריאה ומתאימה לנטייה לעלייה במשקל.
מיד לאחר הניתוח הקיבה צרה מאוד ויכולת האכילה קטנה מאוד, ובמשך החודשים חוזרת יכולת האכילה למצב תקין אך מופחת כמויות, וגדלה במידה מסוימת במשך השנים.

בכל אופן, הוא כנראה לא אופציה עבורך כרגע.
תחזרי לדיאטנית, ותבדקו איך אפשר לקדם ירידה במשקל בתנאים הנוכחיים.
האם התזונה שלך מורכבת מארוחות דלות קלוריות ובריאות המפוזרות לאורך היום כל 3 שעות? כי אם לא - זה הכיוון שעלייך לעשות בו שינוי כרגע.

 

[Tינק]

שמעתי ממקורבים אלי שעברו את הניתוח.

פשוט העידו על עצמם.
כמובן שאני יודעת שהכל אינדבידואלי.

 

[ליבי3617]

ניתוח שרוול

כמו שכתבו מעליי, לא יודעת אם זה אופציה כרגע מבחינתך.
אם כי יכול להיות שבגלל שהיית בטיפולי פוריות אפשר יהיה להוכיח שיש לך בעיות הורמונליות על רקע ההשמנה.

לגבי נשירת שיער - זה יכול להיות בהחלט אחרי ניתוח קיצור קיבה.
ריח רע מהפה תלוי בעיקר בתזונה ולגבי הצהבת שיניים לא שמעתי (אלא אם כן מישהו התחיל לעשן באופן אינטנסיבי מאד אחרי הניתוח).

תנסי לבדוק אם הפרעות הורמונליות יכולות לעזור לך לקבל אישור.
אם לא, אוכל אולי לכוון אותך לדיאטניות שעובדות איתנו ומתמחות גם בטיפול רגשי ו/או פסיכולוג מומחה להפרעות אכילה.

עוד דבר.
תשתי הרבה (בעיקר מים)
ואת הפעילות הספורטיבית הייתי משנה ומוסיפה עוד.

 

[Tינק]

תודה

לכאן או לכאן,

זה שווה בירור בעיני.
אם התשובה תהיה לא, אמצא את הדרך.
אם התשובה תהיה כן (נניח בעקבות מכתב של מומחה הפריון שטיפל בי, או בעיות ברכיים- הששמנה הקיצונית שלי היא ברגליים) אני מניחה שאז תהיה לי סיבה אמיתית ומוצקה יותר להתלבטות.
תודה רבה.

 

[המשורוולת רינת]

ברוכה הבאה!

הנתונים ההתחלתיים שלי דמו מאוד לשלך.
שקלתי אז 89 וגובהי 1.54
מה שנתן לי BMI 37.5
גם לי לא היה אישור לניתוח, אבל אני "הערמתי" עליהם...
זה לא המקום לכתוב לך שיטות, אבל חמישה ק"ג לא חייבים להעלות רק ע"י אוכל.
מה שכן, אני עשיתי את הניתוח לפני שישה וחצי חודשים, לפני הוועדות המדוברות,
אז עברתי את הנושא בקלות.
הייתי צריכה "לרמות" רק את רופאת המשפחה שלי...
אם הייתי צריכה גם וועדות, לא בטוח שהייתי מצליחה.

ואולי עכשיו חלק מהקוראים ירימו גבה, הרי BMI 37.5 הוא לא גבוה.
אבל לי זה הפריע.
31 ק"ג עודפים, שנלחמתי בהם החל מההריון הראשון שלי, הציקו לי מאוד!
רציתי להראות טוב, להתלבש, לצאת בלי להתבייש ואם יורשה לי (וסליחה מראש על הכנות) גם לקיים יחסים עם בעלי שאין עלטה מסביבנו...
אז יש כאלו שיגידו "יכולת לבד". נכון, יכולתי. אבל יש לי אופי חלש שנכנע לאוכל. לא הצלחתי.
ונלחמתי! באמת שנלחמתי. אבל כל פעם גם נשברתי...
ואני חושבת שזה בערך סיפור חיים של כולנו, כי לולא היינו נשברים, לא היינו זקוקים לשרוול.

מאחלת לך בהצלחה בכל דרך שתבחרי,
גם אם זה להעלות חמישה ק"ג בשביל שיאשרו לך ניתוח,
או אם תחליטי לרדת לבד בעזרת אורח חיים בריא ופעילות גופנית (את זה ממילא תצטרכי לסגל לך גם אם תנותחי).

חיבוק גדול

 

[Tינק]

תודה רבה על האמפתיה

אגב, גם היום, במשקלי, אני מרגישה ונראית טוב, לובשת בגדים שנכונים לי.
אבל המלחמה הזו באוכל, התישה אותי.
אני בעקר רוצה לקנות ג'ינסים בכל חנות, לא רק אצל מעצבים (שם המידות יותר מתחשבות), ולקנות מגפיים. זה מה שאני רוצה.
שטחית

 

[Tינק]

אגב, מותר לשאול

מה מידת ההצלחה אצלך?
וסליחה אם השאלה פולשנית.

 

[המשורוולת רינת]

בטח שאפשר

ואני אענה בגאווה גדולה!!!

מידת ההצלחה שלי מסחררת.
באמת.
אני אחרי ירידה של 26.5 ונשארו לי 4.5 בלבד.
מה אני אגיד לך?
אני מאושרת!!!

 

[Tינק]

אני מלאת ספקות.

ומה אם זה לא יצליח. מה אם אני לעולם אחשוב "שמן".
מה אם ההורמונים יטריפו אותי? מישהי שאני מכירה אמרה לי כשנה אחרי הניתוח שלה: "אני אדם מאושר, אבל אני הרבה פחות שמחה מקודם". זה שבר לי את הלב.
מצד שני אני רוצה לטפס עם הילדים שלי על מתקנים בלונה פארק בלי לחשוב אם הם יכילו את הטוסיק שלי.
מצד שלישי, הבנתי שיש סדרת בדיקות אינסופית לפני הניתוח. שצריכים לקחת חופשה של שבועיים - מה שאני ממש לא יכולה להרשות לעצמי. ממש לא.
מחשבות שכאלה

 

[המשורוולת רינת]

אני לא יכולה לעזור לך בלבטים

אבל כן יכולה לומר לך שאני עובדת יותר מתשע שעות ביום,
בחברת ביטוח, תחום הבריאות.
ובנוסף, אני נשואה ואמא לארבעה ילדים, מנהלת משק בית לתפארת.

וכן עשיתי את הבדיקות.
לא, ממש לא לקח לי שבועיים.
לקח לי אולי יומיים.
מהיום שהייתי אצל רופאת המשפחה שלי 13.1.13 ועד שהייתי אחרי הניתוח 10.2.13
עבר פחות מחודש!!!
איך? כי אני כזאת. אש. אם אני מחליטה ורוצה משהו, נכנסת בו בכל הכח!!!
וכך היה גם כאן.
הייתי אצל הרופאה, תקתקתי בדיקות וכל זה מבלי להפסיד אפילו יום עבודה אחד!!!
גם כשעשיתי את הצילום המדובר, וק"ת, איחרתי לא חיסרתי...

בקיצור, ממוש. אם באמת תרצי - תצליחי.
כנראה שאת עדיין לא בשלה ולא סגורה על זה
וזה לגמרי בסדר

 

[Tינק]

את נקראת אישה לוחמת

מבחינה פיזית אני לא דואגת. אני די סוסה

השבועיים שהתכוונתי אליהם הם השבועיים שלאחר הניתוח.
או אולי קיבלתי אינפורמציה לא נכונה.

 

[המשורוולת רינת]

אני חזרתי אחרי שבוע לעבודה

ועכשיו אני רוצה לעשות ניתוח חזה ובטן...
אבל עוד קצת.
אני עדיין ממש טרייה.
בטח שנה מהניתוח כבר אתחיל לברר...

 

[גברת ע]

אני יותר משנה וחצי אחרי

ואם כבר אני שמחה יותר, קל לי יותר וכיף לי יותר, אני אוכלת כמעט הכל, בכמויות קטנות וארוחות מסודרות, וכשפה ושם אני מפשלת אז אני לא 'מלקה' את עצמי כי זה בסדר זה חלק מהחיים ומהלמידה.
התהליך הזה הוא לא קל, וגם בהתחלה זה עדין מלחמה מסויימת עם אוכל עד שמתרגלים למצב, אבל הרבה מזה זה שינוי בראש והעבודה שאנחנו עושים עם עצמינו .

 

[גברת ע]

אגב המחשבה של 'שמן'

לא נעלמת בגלל הניתוח, הניתוח הוא בבטן, הוא קביים, העבודה האמיתית והקשה היא העבודה שבמקביל אנחנו צריכים לעשות על הראש ואיך שאני רואים וחושבים אוכל, אם זה על ידי פגישות מסודרות עם דיאטנית, קבוצות תמיכה שונות שיש , אם זה טיפולים פסיכולוגיים פרטניים, כל אחד והשיטה שנוחה לו והכי מצליחה לו.

 

[צביקה 144]

כל התשובות - נמצאות אצלך

מה אם זה לא יצליח ?
זה תלוי בך. השרוול יעשה את העבודה ויגרום לך לרדת במשקל, כמו שלא ירדת מעולם.
האם תשמרי על הישג הזה בעוד שנה ושנתיים ? אם תעבדי על שינוי הראש, ההרגלים,
תיכנסי למשטר פעילות גופנית ותיעזרי בגורמי תמיכה (דיאטנית, פסיכולוג, קבוצת תמיכה) -
אין שום סיבה בעולם שלא תשמרי על ההישגים האלה ותשני את חייך, אחת ולתמיד,
מהקצה אל הקצה.

מה אם ההורמונים יטריפו אותך ?
כמנהג היהודים אענה לך בשאלה - האם היום, כשאת בעודף משקל, ההורמונים, תחושת הכבדות,
התסכול והמבוכה לא מטריפים אותך לפעמים ?
כן,חוקי השרוול החדשים (מה ,מתי וכמה אוכלים) ושינוי ההרגלים יהפכו את חייך וישנו אותם במובנים מסויימים.
האם אובדן היכולת לאכול כאילו אין מחר, להתחרע על אוכל, הוא זה שבו תלוי האושר שלך ? האם את באמת רוצה
שזה ישאר המצב גם בעוד 5, 10, 30 שנה ?
אם התשובה היא כן, לא נותר לי אלא להשתתף בצער...שכן השרוול משיב על השאלה הזאת תשובה שלילית
נחרצת !

סידרת הבדיקות לפני הניתוח אין סופית ?
אכן, יש סידרה של בדיקות לפני. מכיר אנשים שסיימו את כולן בתוך חודש. אצלי זה לקח 6 חודשים ובבדיקה האחרונה
(אקו לב) התבשרתי שאני זקוק לצינתור והניתוח נדחה בעוד 3 חודשים....אז מה ? המתנתי בסבלנות, שכן בשלב
הזה היה ברור לי שאין לי הרבה אלטרנטיבות אחרות.

צריך לקחת חופשה מהעבודה לשבועיים ?
איני יודע במה והיכן את עובדת. גם לי יש עבודה מחייבת ותובענית.
מי שמגיע למצב בו הוא מחליט ללכת לניתוח שרוול, ניתוח מציל חיים (גם אם אינו מוגדר כניתוח חרום - הוא הציל,
פשוטו כמשמעו ,את חייהם של רבים מאיתנו), יעמוד גם באי הנעימות הכרוכה בלהסביר למנהלים או המעסיקים
לאיזה צורך הוא זקוק לחופשה ומה חשיבות הענין - לבריאותך, לחייך בכלל. כמנהל ותיק אני מבטיח לך שעובד שיגיע אלי
עם בקשה כזאת, יקבל ממני את ברכת הדרך ללא שום סייג - יש גבול לציניות ולחוסר האנושיות.
אגב, אני מכיר מישהו שחזר לעבודה אחרי 3 ימים. אני חזרתי לעבודה 9 ימים אחרי הניתוח. בדיעבד, הייתי צריך להישאר
בבית עוד 3-4 ימים (חולשה כללית שמאפיינת את השלושה שבועות עד חודש הראשונים).

איננו מכירים, אך ברשותך אציע לך הסבר אפשרי להתלבטויות שפירטת כאן (ועמך הסליחה מראש אם הדברים יקראו
כביקורת עליך - לא זאת הכוונה !):
מי שמתלבט ואינו שלם עם עצמו, פעמים רבות יקבל בברכה כל נתון שלילי, מרתיע במאזן היתרונות והחסרונות של הניתוח
(ויש גם סיכונים וחסרונות !),הדבר גם יהווה רציונאל ו'אליבי' 'למה לא לעשות את הניתוח'.
למרות מה שכתבתי כאן,ההתלבטות שלך - לגיטימית וטבעית לגמרי, כולנו היינו שם.
אני מאחל לך הצלחה ומקווה שבכל החלטה שתקבלי, תהיי שלמה עם עצמך ובעיקר מאחל שאם תחליטי לא לעבור את הניתוח,
את ההחלטה הזאת - תקבלי מהסיבות הנכונות.