לגבורה
"אתה מוצא כל אומה ששעבדה את ישראל שלטה מסוף העולם ועד סופו, בשביל כבודן של ישראל"
"תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת; ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך!? אמר לו מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש. אמר לו, רבי מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך? אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו, אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו, אבא אראך בכך! אמר לה, אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו, רבי מה אתה רואה? אמר להן, גליון נשרפין ואותיות פורחות! אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! אמר להן, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי, רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה; אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" [בבלי, מסכת עבודה זרה יח, א]
תמיד טענתי שיום השואה אינו סובל דיונים פילוסופיים. אני עדיין אוחז בעמדה הזו. עם זאת, יום השואה הוא אחד מתופעות הקיום, ואיננו יכולים שלא לחשוב עליו. הבעיה היא כיצד לגשת לדיון על התופעה האדירה הזו ללא גלישה לדיונים קרים ולוויכוחי סרק.
ליבוביץ טען שליום השואה אין שום משמעות דתית. ידועים דבריו על הטעם שבגינו תופעה מסוימת הופכת לבעלת משמעות דתית:
"אירועים היסטוריים-מדיניים אין להם משמעות דתית אלא אם הם מעשים שנעשו למען התורה או מכוח דחף שבא מן התורה, או אם הם סבל שסבלו יהודים למען התורה. במובן זה יש משמעות דתית למלחמת החשמונאים - מזה, ולקידוש-השם של הקהילות הקדושות - מגנצא, אשפירא וורמיזא - מזה; ולעומת זה אין משמעות דתית לא לנצחונות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים ולא לאושוויץ - כל אלה אינדיפרנטיים מבחינה דתית; עולם כמנהגו נוהג"
כשבוחנים את היצירה התורנית בדורות שלאחר השואה, ליבוביץ בהחלט צודק. לשואה כמעט אין זכר בדברי האחרונים, ומי שבכל זאת נדרש אליה עושה זאת במאמרים ובמסות פובליציסטיים ולא בחיבורים תורניים.
אפשר לשאול, לאור גישה זו, מהי המשמעות הדתית של שעבוד מצרים? מהי המשמעות הדתית של גלות יהויכין? מהי המשמעות הדתית של רצח גדליהו בן אחיקם [ההלכה הרי מחייבת אותנו לצום לזכר רציחתו]?
עמדה מנוגדת לזו של ליבוביץ מוצגת על ידי אחד מהאנשים הבודדים בדורנו שניתן לומר עליהם שהם באמת יודעים תורה. דוד הלבני טוען שלעם ישראל היו שתי התגלויות, אחת על דרך החיוב, אחת על דרך השלילה. אחת על דרך החיוב - שבה ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ובה ניתנו גם חוק ועדות; אחת על דרך השלילה - שבה גם השפחות וגם אצילי בני ישראל לא ראו דבר - ובה גם נלקחו החוק והעדות: שתי התגלויות: האחת בים ולמרגלות הר סיני והשנייה באושוויץ במשרפות.
"אתה מוצא כל אומה ששעבדה את ישראל שלטה מסוף העולם ועד סופו, בשביל כבודן של ישראל"
"תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת; ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך!? אמר לו מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש. אמר לו, רבי מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך? אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו, אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו, אבא אראך בכך! אמר לה, אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו, רבי מה אתה רואה? אמר להן, גליון נשרפין ואותיות פורחות! אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! אמר להן, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי, רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה; אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" [בבלי, מסכת עבודה זרה יח, א]
תמיד טענתי שיום השואה אינו סובל דיונים פילוסופיים. אני עדיין אוחז בעמדה הזו. עם זאת, יום השואה הוא אחד מתופעות הקיום, ואיננו יכולים שלא לחשוב עליו. הבעיה היא כיצד לגשת לדיון על התופעה האדירה הזו ללא גלישה לדיונים קרים ולוויכוחי סרק.
ליבוביץ טען שליום השואה אין שום משמעות דתית. ידועים דבריו על הטעם שבגינו תופעה מסוימת הופכת לבעלת משמעות דתית:
"אירועים היסטוריים-מדיניים אין להם משמעות דתית אלא אם הם מעשים שנעשו למען התורה או מכוח דחף שבא מן התורה, או אם הם סבל שסבלו יהודים למען התורה. במובן זה יש משמעות דתית למלחמת החשמונאים - מזה, ולקידוש-השם של הקהילות הקדושות - מגנצא, אשפירא וורמיזא - מזה; ולעומת זה אין משמעות דתית לא לנצחונות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים ולא לאושוויץ - כל אלה אינדיפרנטיים מבחינה דתית; עולם כמנהגו נוהג"
כשבוחנים את היצירה התורנית בדורות שלאחר השואה, ליבוביץ בהחלט צודק. לשואה כמעט אין זכר בדברי האחרונים, ומי שבכל זאת נדרש אליה עושה זאת במאמרים ובמסות פובליציסטיים ולא בחיבורים תורניים.
אפשר לשאול, לאור גישה זו, מהי המשמעות הדתית של שעבוד מצרים? מהי המשמעות הדתית של גלות יהויכין? מהי המשמעות הדתית של רצח גדליהו בן אחיקם [ההלכה הרי מחייבת אותנו לצום לזכר רציחתו]?
עמדה מנוגדת לזו של ליבוביץ מוצגת על ידי אחד מהאנשים הבודדים בדורנו שניתן לומר עליהם שהם באמת יודעים תורה. דוד הלבני טוען שלעם ישראל היו שתי התגלויות, אחת על דרך החיוב, אחת על דרך השלילה. אחת על דרך החיוב - שבה ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ובה ניתנו גם חוק ועדות; אחת על דרך השלילה - שבה גם השפחות וגם אצילי בני ישראל לא ראו דבר - ובה גם נלקחו החוק והעדות: שתי התגלויות: האחת בים ולמרגלות הר סיני והשנייה באושוויץ במשרפות.
