הו
לא. חס ושלום. "אני - ה' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן" [ישעיהו מב, ח]. ה' איננו ישות. לעבוד את הישות זו ע"ז. ה' הוא ה'. מה שהיה, הווה ויהיה, כלומר: "מה" שלא "היה" לא "הווה" ולא "יהיה". כל מה שמובא בתורה נהגה ע"י בני אדם, נכתב על ידי בני אדם ולמען בני אדם. ביהדות מגדירים את זה כנבואה. הנבואה היא דבר מה שמתחולל בנביא, כלומר באדם שדבוק בהוויה ו"רואה" בה את חזות הכל. לדוגמה, נבואת ירמיהו:
"ויאמר ה אליי לאמור, מה אתה רואה ירמיהו? ואומר, מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אליי, היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו"
מה קרה שם? הנביא, אדם כמוני וכמוך, רואה תופעה מתופעות הטבע, סך הכל מקל שקד - אך הטבע כולו אומר לו את דבר ה'. זאת משום שאצל הנביא מתקיים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". ממילא הוא מצוי בהכרה, או השגה, לפיה כל מה שמתרחש [כלומר כל ה"יש"] הרי הוא במרחב-וזמן ש"מוקפים" ו"חדורים" בהוויה.
דוגמה יפה לכך נמצא בביטוי "תחילת דבר ה' בהושע". זוהי ב' דאותיות בכל"ם. זו הסיבה לכך שאין שני נביאים ניבאים באותו סגנון ובאותה צורה. מכיוון שאמנם ה"שיוויתי" שלהם זהה, כלפי אותו הווה "מטה-אונטי", אך כח המדמה שלהם שונה, מטבע הדברים.
