לגליה

[זהב 21]

לגליה

לגליה
לגליה שלום מצאתי את פסק הדין שחבר שלי הביא לי, בענין ימי המחלה. זה פסק דין של בית המשפט העליון, והמספר שלו זה : ע"א 481/89 ניסים חנונה נגד רשות הנמלים אם תמצאי את פסק הדין, אשמח מאוד לקבל את דעתך.

 

[גליה שמילוביץ עוד]

יש לך קישור לפס"ד?

לגליה
לגליה שלום מצאתי את פסק הדין שחבר שלי הביא לי, בענין ימי המחלה. זה פסק דין של בית המשפט העליון, והמספר שלו זה : ע"א 481/89 ניסים חנונה נגד רשות הנמלים אם תמצאי את פסק הדין, אשמח מאוד לקבל את דעתך.

יש לך קישור לפס"ד?
את בטוחה בפרטים? לא מצאתי אותו במאגר שאני מנויה עליו. אולי הוא טרם פורסם. שלחי לי קישור אליו.

 

[שרון עוקבי]

481/89 פסק דינו של גולדברג

יש לך קישור לפס"ד?
את בטוחה בפרטים? לא מצאתי אותו במאגר שאני מנויה עליו. אולי הוא טרם פורסם. שלחי לי קישור אליו.

481/89 פסק דינו של גולדברג
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 481/89 בפני: כבוד הנשיא מ. שמגר כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט י. מלץ המערער: ניסים חנונה נגד המשיבים: 1. רשות הנמלים בישראל 2. מפעלי קירור ואחסנה אשדוד בע"מ 3. איילון חב' לביטוח בע"מ 4. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק א. 2872/82 מיום 20.6.89 שניתן על ידי כבוד השופטת ה. בן עיתו בשם המערער: עו"ד אלברט בכר בשם המשיב מס' 1: עו"ד רהט בשם המשיבים מס' 2,3: עו"ד ראובינוף פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. המערער, יליד 1951, נפגע פעמיים במהלך עבודתו בנמל אשדוד. התאונה הראשונה ארעה ב-31.5.81, וכתוצאה ממנה נעדר המערער מעבודתו כחודשיים ימים, והשניה ארעה ב- 29.12.81, לאחר שהמערער חזר לעבודתו בנמל. עקב התאונה השניה נבצר מהמערער לחזור לעבודה משך שלשה עשר חודשים בקירוב. בתאונה הראשונה נפגעה ידו הימנית של המערער, ובניתוח במרפק היד נכרת עצב הרדיוס. אישפוזו בבית החולים הסתכם בשלשה ימים. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות צמיתה של 10 אחוזים. חמורה יותר היתה התאונה השניה, בה נפגעה רגלו השמאלית, ונגרם לה שבר מרוסק בקרסול. בשל חבלה זו קבעה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי נכותו של המערער מגיעה לכדי 20 אחוזים, על-פי תקנה שעניינה "קשיון נוח של הקרסול". משיבים 1-3 הכירו בכך כי התאונה הראשונה היתה תאונת דרכים, ומשיבה מס' 4 אף היא מודה בחבותה לגבי התאונה השניה, משהסכימה לראותה כתאונת דרכים. 2. בתקופת העדרו מן העבודה עקב התאונה הראשונה, קיבל המערער את מלוא שכרו, ולא נגרם לו כל הפסד שכר. לפי קביעת בית המשפט קמא "לולא קרתה התאונה השניה לא היה בתאונה הראשונה כדי לקטוע בשום צורה את הקריירה של התובע בנמל". כיוון שהמערער קיבל את מלוא שכרו מיום התאונה הראשונה ועד שחזר לעבודה, חייב בית המשפט את המשיבות 1-3 רק בפיצוי על כאב וסבל, משוויתרו משיבות אלה על ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי. לא מצאתי בערעור טענה אחת של ממש כנגד הקביעות והמסקנות אליהן הגיע בית המשפט קמא, בכל הנוגע לתאונה הראשונה. העובדות בקשר אליה ברורות ומסקנותיו של בית המשפט נתבקשו מאליהן. 3. גם משך שלשה עשר החודשים בהם נעדר המערער מעבודתו כסוור בנמל, עקב התאונה השניה, הוא קיבל את כל שכרו. ששה חודשים קיבל שכר רגיל מהמעביד, ובשבעת החודשים הנותרים שולם לו השכר המלא על חשבון ימי המחלה שצבר. בית המשפט קמא לא ראה לפצות את המערער בגין שבעת החודשים האמורים, שכן היתה לפניו עדות "שלא נסתרה, שאפילו ניצל עובד את כל ימי מחלתו ואינו עובד במשך תקופה ממושכת מאד, לכאורה על חשבון ימי מחלה, לא קרה מעולם שהוא נדרש להחזיר כסף תמורת ימי מחלה שנוצלו מעבר למכסה המגיעה לו". לדעת בא כוחו המלומד של המערער טעה בית המשפט בקביעתו, ומן הראוי לחייב את משיבה מס' 4 בתשלום השכר עבור שבעת החודשים. 4. אכן הוכח כי הנוהג המושרש במקום עבודתו של המערער, כי עובד שחלה במחלה מתמשכת, אינו יוצא ניזוק כספית, והוא ממשיך לקבל את שכרו גם לאחר שניצל את ימי המחלה שצבר, ואין הוא נדרש להחזיר את הכספים ששולמו לו בתקופה שלא עמדו עוד לזכותו ימי מחלה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות כי הפסדו של המערער עלול להתבטא בעצם מחיקת ימי המחלה שצבר, כתוצאה ישירה מהתאונה. שכן אפשר (הכל לפי תנאי העבודה), שאם יחלה בעתיד ולא יעמדו לרשותו ימי מחלה כמספר הימים שיחלה, ינוכו ממשכורתו ימי העדרותו מהעבודה. בנדון זה, כבענינים אחרים בהם אין בידי בית המשפט אלא להעריך את מידת הסבירות להפסד עתידי ואת שיעורו, יש מקום לאמוד, על סמך נתונים מוכחים, את עצם ההפסד שנגרם לעובד עקב ניכוי ימי מחלה כתוצאה מתאונה, ואת מידת ההפסד. נתונים שיש בהם לסייע לקביעת האומדן, יכול שיהיו: ממוצע שנתי של ימי מחלה שניצל העובד בשנים עברו; גילו של העובד; מצב בריאותו בהווה; ימי מחלה שצבר, אם צבר, מאז התאונה; מספר ימי המחלה השנתיים המוענקים לו על ידי מעבידו; מכסת ימי מחלה שניתן לצוברם באותו מקום עבודה, וכל כיוצא באלה כללים הנהוגים אצל אותו מעביד. המערער לא הביא נתונים כלשהם המאפשרים לקבוע כי ייגרם לו הפסד עקב ניכוי ימי המחלה שצבר, ואת שיעור הנזק, ואין זה ראוי לקבוע אומדן שרירותי, שאין לו כל אחיזה בראיות. 5. לאחר התאונה השניה לא חזר המערער לעבודת הסוורות עקב מוגבלותו, והוא הוצב לעבודות שונות, ובחלק מהזמן רק התייצב לעבודה ולא עבד. במרץ 1985 נתן רופא תעסוקה אישור למערער כי הוא יכול לחזור לעבודה מלאה. למרות זאת, ועקב עמדתה של הנהלת הנמל כי המערער אינו מסוגל לעבוד באופן מלא, הוא לא חזר לעבודתו כסוור בספנה, ובעת שהעיד עבד במחלקת הגרף, כסוור-חוץ. בית המשפט קמא ציין כי "כמוהו כל עובדי התפעול העובדים בגרף הם מוגבלים. מוגבלים בנמל מקבלים מלוא שכרם, והשכר הוא של סוור-חוץ, כולל פרמיות. ההבדל ביניהם ובין עובדי ספנה הוא זה שבספנה עובדים יום יום ואילו בגרף לא עובדים שבוע מלא ולכן הפרמיות יותר קטנות". 6. לטענת המערער מנעו התאונות את קידומו בעבודה, ואלמלא נפגע היה מגיע למחלקה לציוד מכאני, או אף למחלקת תפזורת, בה משתכרים העובדים את השכר הגבוה ביותר. לפיכך ביקש להוכיח את הפסדו, על דרך השוואת שכרו לזה של עובד מחלקת התפזורת. על כך אמרה השופטת המלומדת:

 

[שרון עוקבי]

המשך סיכום הטענות בפס"ד הנ"ל

481/89 פסק דינו של גולדברג
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 481/89 בפני: כבוד הנשיא מ. שמגר כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט י. מלץ המערער: ניסים חנונה נגד המשיבים: 1. רשות הנמלים בישראל 2. מפעלי קירור ואחסנה אשדוד בע"מ 3. איילון חב' לביטוח בע"מ 4. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק א. 2872/82 מיום 20.6.89 שניתן על ידי כבוד השופטת ה. בן עיתו בשם המערער: עו"ד אלברט בכר בשם המשיב מס' 1: עו"ד רהט בשם המשיבים מס' 2,3: עו"ד ראובינוף פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. המערער, יליד 1951, נפגע פעמיים במהלך עבודתו בנמל אשדוד. התאונה הראשונה ארעה ב-31.5.81, וכתוצאה ממנה נעדר המערער מעבודתו כחודשיים ימים, והשניה ארעה ב- 29.12.81, לאחר שהמערער חזר לעבודתו בנמל. עקב התאונה השניה נבצר מהמערער לחזור לעבודה משך שלשה עשר חודשים בקירוב. בתאונה הראשונה נפגעה ידו הימנית של המערער, ובניתוח במרפק היד נכרת עצב הרדיוס. אישפוזו בבית החולים הסתכם בשלשה ימים. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות צמיתה של 10 אחוזים. חמורה יותר היתה התאונה השניה, בה נפגעה רגלו השמאלית, ונגרם לה שבר מרוסק בקרסול. בשל חבלה זו קבעה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי נכותו של המערער מגיעה לכדי 20 אחוזים, על-פי תקנה שעניינה "קשיון נוח של הקרסול". משיבים 1-3 הכירו בכך כי התאונה הראשונה היתה תאונת דרכים, ומשיבה מס' 4 אף היא מודה בחבותה לגבי התאונה השניה, משהסכימה לראותה כתאונת דרכים. 2. בתקופת העדרו מן העבודה עקב התאונה הראשונה, קיבל המערער את מלוא שכרו, ולא נגרם לו כל הפסד שכר. לפי קביעת בית המשפט קמא "לולא קרתה התאונה השניה לא היה בתאונה הראשונה כדי לקטוע בשום צורה את הקריירה של התובע בנמל". כיוון שהמערער קיבל את מלוא שכרו מיום התאונה הראשונה ועד שחזר לעבודה, חייב בית המשפט את המשיבות 1-3 רק בפיצוי על כאב וסבל, משוויתרו משיבות אלה על ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי. לא מצאתי בערעור טענה אחת של ממש כנגד הקביעות והמסקנות אליהן הגיע בית המשפט קמא, בכל הנוגע לתאונה הראשונה. העובדות בקשר אליה ברורות ומסקנותיו של בית המשפט נתבקשו מאליהן. 3. גם משך שלשה עשר החודשים בהם נעדר המערער מעבודתו כסוור בנמל, עקב התאונה השניה, הוא קיבל את כל שכרו. ששה חודשים קיבל שכר רגיל מהמעביד, ובשבעת החודשים הנותרים שולם לו השכר המלא על חשבון ימי המחלה שצבר. בית המשפט קמא לא ראה לפצות את המערער בגין שבעת החודשים האמורים, שכן היתה לפניו עדות "שלא נסתרה, שאפילו ניצל עובד את כל ימי מחלתו ואינו עובד במשך תקופה ממושכת מאד, לכאורה על חשבון ימי מחלה, לא קרה מעולם שהוא נדרש להחזיר כסף תמורת ימי מחלה שנוצלו מעבר למכסה המגיעה לו". לדעת בא כוחו המלומד של המערער טעה בית המשפט בקביעתו, ומן הראוי לחייב את משיבה מס' 4 בתשלום השכר עבור שבעת החודשים. 4. אכן הוכח כי הנוהג המושרש במקום עבודתו של המערער, כי עובד שחלה במחלה מתמשכת, אינו יוצא ניזוק כספית, והוא ממשיך לקבל את שכרו גם לאחר שניצל את ימי המחלה שצבר, ואין הוא נדרש להחזיר את הכספים ששולמו לו בתקופה שלא עמדו עוד לזכותו ימי מחלה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות כי הפסדו של המערער עלול להתבטא בעצם מחיקת ימי המחלה שצבר, כתוצאה ישירה מהתאונה. שכן אפשר (הכל לפי תנאי העבודה), שאם יחלה בעתיד ולא יעמדו לרשותו ימי מחלה כמספר הימים שיחלה, ינוכו ממשכורתו ימי העדרותו מהעבודה. בנדון זה, כבענינים אחרים בהם אין בידי בית המשפט אלא להעריך את מידת הסבירות להפסד עתידי ואת שיעורו, יש מקום לאמוד, על סמך נתונים מוכחים, את עצם ההפסד שנגרם לעובד עקב ניכוי ימי מחלה כתוצאה מתאונה, ואת מידת ההפסד. נתונים שיש בהם לסייע לקביעת האומדן, יכול שיהיו: ממוצע שנתי של ימי מחלה שניצל העובד בשנים עברו; גילו של העובד; מצב בריאותו בהווה; ימי מחלה שצבר, אם צבר, מאז התאונה; מספר ימי המחלה השנתיים המוענקים לו על ידי מעבידו; מכסת ימי מחלה שניתן לצוברם באותו מקום עבודה, וכל כיוצא באלה כללים הנהוגים אצל אותו מעביד. המערער לא הביא נתונים כלשהם המאפשרים לקבוע כי ייגרם לו הפסד עקב ניכוי ימי המחלה שצבר, ואת שיעור הנזק, ואין זה ראוי לקבוע אומדן שרירותי, שאין לו כל אחיזה בראיות. 5. לאחר התאונה השניה לא חזר המערער לעבודת הסוורות עקב מוגבלותו, והוא הוצב לעבודות שונות, ובחלק מהזמן רק התייצב לעבודה ולא עבד. במרץ 1985 נתן רופא תעסוקה אישור למערער כי הוא יכול לחזור לעבודה מלאה. למרות זאת, ועקב עמדתה של הנהלת הנמל כי המערער אינו מסוגל לעבוד באופן מלא, הוא לא חזר לעבודתו כסוור בספנה, ובעת שהעיד עבד במחלקת הגרף, כסוור-חוץ. בית המשפט קמא ציין כי "כמוהו כל עובדי התפעול העובדים בגרף הם מוגבלים. מוגבלים בנמל מקבלים מלוא שכרם, והשכר הוא של סוור-חוץ, כולל פרמיות. ההבדל ביניהם ובין עובדי ספנה הוא זה שבספנה עובדים יום יום ואילו בגרף לא עובדים שבוע מלא ולכן הפרמיות יותר קטנות". 6. לטענת המערער מנעו התאונות את קידומו בעבודה, ואלמלא נפגע היה מגיע למחלקה לציוד מכאני, או אף למחלקת תפזורת, בה משתכרים העובדים את השכר הגבוה ביותר. לפיכך ביקש להוכיח את הפסדו, על דרך השוואת שכרו לזה של עובד מחלקת התפזורת. על כך אמרה השופטת המלומדת:

המשך סיכום הטענות בפס"ד הנ"ל
"בסיכום, אמנם יתכן שבסופו של דבר היה התובע מגיע למתקן התפזורת. יחד עם זאת אסור לשכוח שרוב הסוורים אינם מגיעים לשם, חלק מהם אפילו אינם חפצים בכך ונשארים סוורים עד סוף עבודתם בנמל. התובע מנסה לבנות את תביעתו על דרך של השוואת שכרו לזה של עובד מתקן התפזורת. אין בסיס לכך. עובדי התפזורת בעלי ותק דומה לזה של התובע הגיעו לשם לפני שקרו לתובע תאונות ועובדה היא שהוא לא הגיע. מכל האמור לעיל יוצא שיש לקחת בחשבון שהיה אולי לתובע סיכוי להתקדם לתפקיד אחר, בין בתפזורת ובין לציוד מכאני, אך לא היה בכך כל בטחון. לכן נראה לי שיש מקום להעניק לו בגין הפסד הסיכוי הזה פיצוי גלובלי ראוי". מן הראיות התברר כי המערער ממשיך לקבל את שכרו המלא, והפסדו מסתכם בכך כי אין הוא מקבל עוד אותו תשלום שקיבל עבור שעות נוספות ופרמיות. דא עקא, כי בידי בית המשפט קמא לא היו נתונים לחשב הפסד זה, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. לפיכך, ותוך התחשבות בכך שמדובר באדם צעיר ששנות עבודה רבות לפניו, קבעה השופטת המלומדת סכום גלובלי עבור הפסד השתכרותו של המערער והפסד כושר השתכרותו, בסך -.50,000 ש"ח, לאחר ניכוי מס הכנסה. כן קבעה סכום של -.10,000 ש"ח עבור כאב וסבל בתאונה השניה. משיבה מס' 4 לא חוייבה בתשלום שני הסכומים הנ"ל, הואיל והם נבלעים בתשלומים שקיבל, ושיקבל, המערער מהמוסד לביטוח לאומי, עבור התאונה השניה. 7. בסיכום טענותיו טוען בא כוחו של המערער כי העדים שהשמיע המערער תמכו בטענותיו " שקידומו אלולא התאונה היה בטוח ללא צל של ספק", וכי "המערער הוכיח איפוא בראיות רבות ומשכנעות ובלתי תלויות כי התקדמותו היתה בטוחה אילולא התאונה ולכן טעתה כב' השופטת בכך שלא חישבה את הפסדיו של המערער על פי הפרש השכר בין מקום עבודתו של המערער לאחר התאונה לבין המקום של התפזורת שם היה מועמד התובע להתקבל". איני סבור כי עלינו להתערב בהערכת העדויות על ידי בית המשפט קמא, בכל הנוגע לסיכויי התקדמותו של המערער בעבודה. כן הוכח כי גיל הפרישה בנמל הוא 60 שנה. אולם בקובעה את סכום הפיצוי הגלובלי נתנה השופטת המלומדת משקל לכך "ששום רופא ושום ועדה רפואית לא קבעו את המוגבלות התפקודית ובעיקר הוועדות הרפואיות של המל"ל, שדנו בבעיה, לא קבעו שיש מוגבלות תפקודית". זאת כשהדעת נותנת, גם ללא חוות דעת רפואית, כי המערער מוגבל בתפקודו, משנקבעה לו נכות צמיתה עקב קשיון נוח של הקרסול. מאידך גיסא, לא קופח המערער, והשופטת המלומדת הסתפקה בכך "שבמקום עבודתו נחשב התובע ל'מוגבל' במושגים של נמל אשדוד, ומוגבלות זו מספיקה כדי לבסס את שיקוליהם של הועדים, השולטים שם בכיפה". לדעת בא כוחו המלומד של המערער, יש גם להביא בחשבון הפסד פנסיה לתקופה של עשר שנים. אולם גם בראש נזק זה, לא הוכיח המערער כי אכן תיקטן הפנסיה שיקבל כתוצאה מהפסד הפרמיות בתקופת עבודתו, וכי תשלום הפרמיות הנו מרכיב בחישוב הפנסיה. 8. סיכומו של דבר, אפשר וסכום הפיצוי הגלובלי שקבע בית המשפט קמא נוטה לצד הנמוך, אולם איני מוצא כי ישנה עילה להתערבותנו בו. הייתי על כן, דוחה את הערעור כלפי המשיבים כולם, ומחייב את המערער לשלם למשיבים 1-3 שכר טרחת עורך-דין בסך -.6,000 ש"ח, וסכום כזה גם למשיבה מס' 4. הנשיא מ. שמגר: אני מסכים. השופט י. מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. ניתן היום, י"א בתשרי תשנ"ג (8.10.92). עא 89 / 481 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל [פדאור (לא פורסם) 92 (2) 791], עמוד 1-4

 

[גליה שמילוביץ עוד]

תודה לשרון ובקשה לזהב - אנא הפני

לגליה
לגליה שלום מצאתי את פסק הדין שחבר שלי הביא לי, בענין ימי המחלה. זה פסק דין של בית המשפט העליון, והמספר שלו זה : ע"א 481/89 ניסים חנונה נגד רשות הנמלים אם תמצאי את פסק הדין, אשמח מאוד לקבל את דעתך.

תודה לשרון ובקשה לזהב - אנא הפני
אותי לקטע הרלונטי לענינך. בריפרוף ראשון לא מצאתי הקבלה כל שהיא או אמירה שנוגעת למצבך. חסכי לי את זמן ההתעמקות וכווני אותי למקום הרלונטי. תודה.

 

[שיר ורד]

לדעתי היא מתייחסת לסעיפים

תודה לשרון ובקשה לזהב - אנא הפני
אותי לקטע הרלונטי לענינך. בריפרוף ראשון לא מצאתי הקבלה כל שהיא או אמירה שנוגעת למצבך. חסכי לי את זמן ההתעמקות וכווני אותי למקום הרלונטי. תודה.

לדעתי היא מתייחסת לסעיפים
2-4 בפסק הדין. אבל, לפי הבנתי המקרים אינם דומים. במשפט הנדון, קיבל התובע תשלום דמי מחלה מהמעביד , אך הוא תובע מצד ג, (חברת הביטוח) תשלום בעד אותה תקופה. משני נימוקים - אחד שהמעביד עשוי לדרוש בעתיד את קיזוז התשלומים שקבל והשני שהואר עשוי להפגע מכך שלא יוכל לנצל ימי מחלה עתידיים. בית המשפט דחה את תביעתו, משום שלא הוכיח בין השאר שהוא יתבע להחזיר למעסיק את יתרת ימי המחלה שקיבל. אין להעסיק מכך, שכאשר בעתיד הוא יפסיק לעבוד באותו מקום והמעביד ירצה לנכות את יתרת ימי המחלה השליליים, הוא לא יוכל לעשות זאת. זאת מאחר ובתביעה כנגד צד ג צריך להוכיח בודאות (או קרוב לודאות) שהוא אכן יחויב להחזיר את הכספים למעביד ואת זה העובד כלל לא ניסה להוכיח.

 

[זהב 21]

זה חלק מפסק הדין

תודה לשרון ובקשה לזהב - אנא הפני
אותי לקטע הרלונטי לענינך. בריפרוף ראשון לא מצאתי הקבלה כל שהיא או אמירה שנוגעת למצבך. חסכי לי את זמן ההתעמקות וכווני אותי למקום הרלונטי. תודה.

זה חלק מפסק הדין
לגליה ושיר שלום, קיבלתי אותו מחבר באופן פיזי (לא במחשב), ולכן לא יכולתי לצרף קישור. התכוונתי לענין הנוהג שמפורט בסעיפים 3 ו- 4. לא הבנתי את התשובה של שיר ורד, ואשמח אם תוכלי להסביר לי אותה. האם היא נכונה ?

 

[זהב 21]

לגליה ושיר שלום

זה חלק מפסק הדין
לגליה ושיר שלום, קיבלתי אותו מחבר באופן פיזי (לא במחשב), ולכן לא יכולתי לצרף קישור. התכוונתי לענין הנוהג שמפורט בסעיפים 3 ו- 4. לא הבנתי את התשובה של שיר ורד, ואשמח אם תוכלי להסביר לי אותה. האם היא נכונה ?

לגליה ושיר שלום
קיבלתי עוד פסק דין : עב 7634/01 גרגורי כצמן נגד מכללת יהודה ושומרון(בית דין א. לעבודה ת"א), פסק הדין מתאריך 15.12.04, והנה החלק ששלחו לי : "אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת בענין קיזוז ימי המחלה, זאת נוכח גירסת הנתבעת שימי המחלה ניתנו ביתר לתובע מתוך שלא רצו להתחשבן איתו בעת צרתו. דבר זה מלמד כי אילו היו תנאי העבודה בין הצדדים באותה עת והנתבעת אינה יכולה כעת במסגרת טענת קיזוז לשנות את תנאי העבודה ששררו במשך שנים בין הצדדים.נ אין לקבל את טענת הנתבעת כי משהתובע הגיש תביעה רשאית גם היא להעלות את דרישתה לקיזוז ימי המחלה. זכאותו של התובע לשכר שעות נוספות מעוגנת בחוק מגן, הוא חוק שעות עבודה ומנוחה והדבר שונה מהדרך שבה נהגו הצדדים לגבי ימי המחלה ששולמו לתובע במשך שנים". לסיכום: הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן: בגין שכר שעות נוספות את הסך 7,536 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.00 ועד הפירעון.ב בגין החזר הוצאות נסיעה את הסך 2,750 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.00 ועד הפירעון.ו מאחר ומרבית סכום התביעה של התובע הופחת או קוזז ישא כל צד בהוצאותיו. אם טרם שולמה האגרה הדחויה, היא תשולם ע"י התובע.נ ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ה (15 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.ב ח. בן-יוסף - שופטת נ.צ. – מר ברקת גיורא קלדנית: תמי לוי נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה האם זה יכול לעזור לי ?

 

[שיר ורד]

לדעתי גם מכאן לא ניתן לגזור למקרה

לגליה ושיר שלום
קיבלתי עוד פסק דין : עב 7634/01 גרגורי כצמן נגד מכללת יהודה ושומרון(בית דין א. לעבודה ת"א), פסק הדין מתאריך 15.12.04, והנה החלק ששלחו לי : "אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת בענין קיזוז ימי המחלה, זאת נוכח גירסת הנתבעת שימי המחלה ניתנו ביתר לתובע מתוך שלא רצו להתחשבן איתו בעת צרתו. דבר זה מלמד כי אילו היו תנאי העבודה בין הצדדים באותה עת והנתבעת אינה יכולה כעת במסגרת טענת קיזוז לשנות את תנאי העבודה ששררו במשך שנים בין הצדדים.נ אין לקבל את טענת הנתבעת כי משהתובע הגיש תביעה רשאית גם היא להעלות את דרישתה לקיזוז ימי המחלה. זכאותו של התובע לשכר שעות נוספות מעוגנת בחוק מגן, הוא חוק שעות עבודה ומנוחה והדבר שונה מהדרך שבה נהגו הצדדים לגבי ימי המחלה ששולמו לתובע במשך שנים". לסיכום: הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן: בגין שכר שעות נוספות את הסך 7,536 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.00 ועד הפירעון.ב בגין החזר הוצאות נסיעה את הסך 2,750 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 1.1.00 ועד הפירעון.ו מאחר ומרבית סכום התביעה של התובע הופחת או קוזז ישא כל צד בהוצאותיו. אם טרם שולמה האגרה הדחויה, היא תשולם ע"י התובע.נ ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ה (15 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.ב ח. בן-יוסף - שופטת נ.צ. – מר ברקת גיורא קלדנית: תמי לוי נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה האם זה יכול לעזור לי ?

לדעתי גם מכאן לא ניתן לגזור למקרה
שלך, מדובר בניסיון לבצע את הקיזוז בדיעבד כנגד תביעה אחרת של העובד. גם המקרה שלך חריג (לפי הנתונים שמסרת) מאחר ולטענתך אין רישום מסודר של ימי המחלה (והחופשה). אבל, אם המעסיק ניהל (פנימית אצלו) רישום מסודר ורק את לא קבלת דווח על כך, יש לו סיכוי טוב להוכיח את זכות הקיזוז בבית הדין. גם אז, תוכלי לטעון שעצם העדר המעקב ודווח יתרת ימי המחלה באופן שוטף, העיד על ויתור בפועל של המעביד על זכותו לא לשלם בגין ימי מחלה עודפים (דרך אגב, ככל שהיתרה גבוהה יותר, כך לטיעון כזה יש משקל גבוה יותר). מצבך עשוי להיות חמור במיוחד, אם לא העברת למעסיק את כל אישורי המחלה, בגלל שהנחת שזה בסדר וממילא אין רישום ואז המעביד עשוי לקזז ימים אלו דווקא מימי החופשה, לגביהם ברור שבסיום יחסי עובד מעביד ניתן לקזז יתרת חופשה שלילית מיתרת השכר המגיע לעובד.

 

[זהב 21]

תודה שיר

לדעתי גם מכאן לא ניתן לגזור למקרה
שלך, מדובר בניסיון לבצע את הקיזוז בדיעבד כנגד תביעה אחרת של העובד. גם המקרה שלך חריג (לפי הנתונים שמסרת) מאחר ולטענתך אין רישום מסודר של ימי המחלה (והחופשה). אבל, אם המעסיק ניהל (פנימית אצלו) רישום מסודר ורק את לא קבלת דווח על כך, יש לו סיכוי טוב להוכיח את זכות הקיזוז בבית הדין. גם אז, תוכלי לטעון שעצם העדר המעקב ודווח יתרת ימי המחלה באופן שוטף, העיד על ויתור בפועל של המעביד על זכותו לא לשלם בגין ימי מחלה עודפים (דרך אגב, ככל שהיתרה גבוהה יותר, כך לטיעון כזה יש משקל גבוה יותר). מצבך עשוי להיות חמור במיוחד, אם לא העברת למעסיק את כל אישורי המחלה, בגלל שהנחת שזה בסדר וממילא אין רישום ואז המעביד עשוי לקזז ימים אלו דווקא מימי החופשה, לגביהם ברור שבסיום יחסי עובד מעביד ניתן לקזז יתרת חופשה שלילית מיתרת השכר המגיע לעובד.

תודה שיר
היתרה (של ימי המחלה) מאוד גבוהה (במשך שנים), וקיבלתי שכר עבור כל ימי המחלה במשך כל שנות העבודה, ולכן היה ויתור בפועל של המעביד על זכותו לא לשלם לי את ימי מחלה העודפים, כמו שאמרת. גם כשנתתי לו אישורי מחלה - ימי המחלה אף פעם לא נרשמו בתלוש המשכורת במשך שנים (פרט אוליי ל-3 פעמים). אז אם הבנתי נכון - אין לי אפשרות להתגונן מפני קיזוז, אלא רק אם הוא יבוצע מהמשכורת האחרונה שלי, וגם אז, הדרך היחידה שלי היא להגיש תביעה ? זה די עצוב, לא ?!

 

[שיר ורד]

זה בכלל לא עצוב

תודה שיר
היתרה (של ימי המחלה) מאוד גבוהה (במשך שנים), וקיבלתי שכר עבור כל ימי המחלה במשך כל שנות העבודה, ולכן היה ויתור בפועל של המעביד על זכותו לא לשלם לי את ימי מחלה העודפים, כמו שאמרת. גם כשנתתי לו אישורי מחלה - ימי המחלה אף פעם לא נרשמו בתלוש המשכורת במשך שנים (פרט אוליי ל-3 פעמים). אז אם הבנתי נכון - אין לי אפשרות להתגונן מפני קיזוז, אלא רק אם הוא יבוצע מהמשכורת האחרונה שלי, וגם אז, הדרך היחידה שלי היא להגיש תביעה ? זה די עצוב, לא ?!

זה בכלל לא עצוב
עצם זה שהמעביד שילם משכורת מלאה בכל ימי המחלה כולל ימי מחלה עודפים, זה כבר משהו משמח (או לפחות מקל על כאבי המחלה). מעטים המעסיקים שמוכנים לכך. עדיף לא להזכיר זאת כלל למעביד בתקוה שהוא אכן ויתר על זכותו לנכות ימים אלו ולא לעורר את הנושא ביוזמתך. היה והמעביד אכן יקזז ימים אלו מהמשכורת האחרונה (ואולי ינסה לקזז אותם גם מפצויי הפיטורים) תצטרכי באמת להגיש תביעה. בתביעה כזו , תוכלי לצרף את התקדימים שציינת (למרות שהם לא ממש רלבנטיים) ולהוסיף נימוקים משלך: 1. לא היה רישום מדויק של ניצול ימי מחלה ולהערכתך, לא חרגת מהמכסה המגיעה לך (גלגול נטל ההוכחה למעסיק). 2. אם המעסיק יוכיח שאכן היה ניצול יתר גדול של ימי המחלה, (נניח מעבר לחודש עבודה, והוא המשיך לא לקזז ימי מחלה מהשכר, אפשר להניח שהוא ויתר למעשה על זכותו לקיזוז (כי זה כאילו הוא נותן לעובד הלואה ללא בטחונות וללא שטר הלואה). נימוקים 1 ו 2 לכאורה סותרים זה את זה מבחינתך ולכן את יכולה להוסיף נימוק, שכתוצאה מהמצב בפועל שלא קזוו לך ולעובדים אחרים ימי מחלה חורגים, הבנת כי המעסיק נותן לעובדים במקום העבודה מכסה גדולה יותר (גובה המכסה "שהבנת" צריך להיות בסדר גודל של הניצול השנתי הממוצע).

 

[זהב 21]

שוב המון המון תודה../images/Emo42.gif

זה בכלל לא עצוב
עצם זה שהמעביד שילם משכורת מלאה בכל ימי המחלה כולל ימי מחלה עודפים, זה כבר משהו משמח (או לפחות מקל על כאבי המחלה). מעטים המעסיקים שמוכנים לכך. עדיף לא להזכיר זאת כלל למעביד בתקוה שהוא אכן ויתר על זכותו לנכות ימים אלו ולא לעורר את הנושא ביוזמתך. היה והמעביד אכן יקזז ימים אלו מהמשכורת האחרונה (ואולי ינסה לקזז אותם גם מפצויי הפיטורים) תצטרכי באמת להגיש תביעה. בתביעה כזו , תוכלי לצרף את התקדימים שציינת (למרות שהם לא ממש רלבנטיים) ולהוסיף נימוקים משלך: 1. לא היה רישום מדויק של ניצול ימי מחלה ולהערכתך, לא חרגת מהמכסה המגיעה לך (גלגול נטל ההוכחה למעסיק). 2. אם המעסיק יוכיח שאכן היה ניצול יתר גדול של ימי המחלה, (נניח מעבר לחודש עבודה, והוא המשיך לא לקזז ימי מחלה מהשכר, אפשר להניח שהוא ויתר למעשה על זכותו לקיזוז (כי זה כאילו הוא נותן לעובד הלואה ללא בטחונות וללא שטר הלואה). נימוקים 1 ו 2 לכאורה סותרים זה את זה מבחינתך ולכן את יכולה להוסיף נימוק, שכתוצאה מהמצב בפועל שלא קזוו לך ולעובדים אחרים ימי מחלה חורגים, הבנת כי המעסיק נותן לעובדים במקום העבודה מכסה גדולה יותר (גובה המכסה "שהבנת" צריך להיות בסדר גודל של הניצול השנתי הממוצע).

שוב המון המון תודה

תודה, עודדת אותי. עכשיו זה באמת לא עצוב בכלל. אני מאוד מקווה שזה לא יגיע למצב הזה. בכל מקרה, עצותיך והתמיכה שלך ושל הפורום- פשוט נפלאה, ועזרה לי להפיג הרבה מאוד חששות, שאני מקווה שלא יתגשמו.