להביא ילדים או לא, זו השאלה.

[אמיר.]

את כל כך צודקת...

ואני מכיר כל כך הרבה מקרים של קשיים גם בגיל צעיר... אתה נתקל בהורים שמשועים לילד... קשה לי כל כך עם הדחיות היזומות... לא תמיד זה נובע משיקול עמוק ומחושב... לפעמים - סתם .. לא יודע.... אוףףףף לפני שאתרגש מדי...

 

[אמיר.]

טיול בעולם מול ילדים ????

זה סדר העדיפות ???? עכשיו, אחרי שויתרתי על קרירה בהי טק, ואני מקרטע בהמשך הלימודים, אני בוכה על כך שלא נישאתי קודם. בשלות ? כן כן... ברור. אבל טיול לחו"ל ? לא הייתי בחו"ל כבר ימבה שנים... אבל כל שנה.. טיול עם הילדים.. איזה כיףףףףףףףףףף לראות ארבעה פספוסונים קורעים את השטח... מטפסים על צלע ההר, גושלים במורד... צועקים ´יו איזה נוף´ .... מי צריך יותר מזה ????

 

[רותי&ע]

אצלי ההחלטה להביא ילד לא היתה

מהראש אלא מהלב. לכאורה אין שום סיבה הגיונית להביא ילד. עד גיל 18 הוא עולה לפחות חצי מליון שקל (עשו פעם חישוב כזה בידיעות אחרונות). אם תשים את הכסף בבנק תוכל לעת זקנה לצאת לפנסיה עם עזרה צמודה, הרבה יותר ממה שהילדים יעזרו. בלי ילדים יהיה לך הרבה יותר זמן להקדיש לעצמך. לפתח את עצמך. לפנק את עצמך. אז למה כן? איך אפשר להסביר את הצורך שמרגישים פתאום בתינוק? איך אפשר להסביר למה פתאום כשראיתי אמא עם תינוק הרגשתי צביטה בלב? התחושה הזו דומה לרעב. לא לאוכל. לתינוק. ואז זה קרה. היה לי תינוק. וזה היה הרבה פחות אידילי ממה שציפיתי. הרבה יותר קשה. הרבה יותר שוחק. אבל.. הרגשות שהוא העיר בי, אותם אני לא יכולה להסביר לך. התחושה של המגע שלו, הריח שלו. זה משהו שרק מי שיש לו ילדים יוכל להבין. והוא קרציה גם עכשיו. בגיל השנתיים הנורא הוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי להקפיץ אותי. ואז אחרי כמה שעות שהוא מטרטר אותי יותר מכל רס"ר בטירונות הוא בא אלי, מחבק ונותן נשיקה. והאושר שמציף אותי משכיח הכל. וזו לא מליצה או הגזמה. תשאל הורים אחרים. ומה שאומרים לך "זה יעבור" נשמע נודניקי אבל הוא כל כך אמיתי. בוקר אחד תקום ותרגיש שמשהו חסר לך. תרגיש בבטן תחושה חדשה. ואז תדע שהגיע הזמן..

 

[אירית+]

לדעתי אתה כרגע צעיר מידי ולא בשל

להיות "אבא". עם הזמן תמצא קל יותר לוותר וזה הופך אפילו להנאה שבנתינה. אין לי ספק שאתה עדיין לא בשל וזו הסיבה שזה נראה לך קשה.

 

[- אמא של יואב]

כל מה שאמרת נכון. אבל....

שכחת את הצד שני של המטבע. התמורה שאנחנו מקבלים, בעצם בלי לבקש בכלל. החיוך המתוק בבוקר, הרכות, האהבה האינסופית - ופה בעצם יש שתיים: האהבה שבאמת לא תסתיים שלנו (למרות שאני אוהבת מאוד את בן זוגי אי אפשר להשוות בכלל את עצמת האהבה לזו שקיימת כלפי הילד) והאהבה של הילד להוריו - שהיא בהחלט תלויה בדבר. היא תלויה בגיל: היום הוא אוהב אותנו עד קצה העולם ובחזרה, ובעוד כמה שנים הוא יהמהם לי "כן, אמא..." בטלפון בזמן שישחק סוליטר. אז מה? יש מקום להכיל את כל סוגי האהבה האלה. כל אלה, ועוד עשרות תחושות שאי אפשר לכמת או לכתוב - שווים את כל התעוקות שהזכרת.

 

[אתיר]

ואיך אתה היית????

הרי לפי דבריך אני מבינה שגם אתה היית קרציה. מה לעשות? דור הולך ודור בא. איך שאמרו לי פעם, תחכי שלך יהיו ילדים והם יעשו לך מה שאת עושה להורים היום. צדק מי שאמר...... אבל אני לא מצטערת שיש לי ילדים שלפעמים משתובבים יתר על המידה.

 

[daniella123]

שלום לך

גם אני שאלתי את עצמי שאלות דומות, אבל לא כל כך מהסיבות שאתה ציינת, אלא יותר בגלל מצב העולם היום - פשע, מלחמות, טרור, מחלות...לא רציתי להיות אחראית להבאת אנשים לעולם, שייסבלו. אבל זה עניין אחר. לגבי מה שכתבת, גיל ההתבגרות, ללא ספק, זהו גיל קשה, ובאמת לפעמים מתחשק "להעיף" את הילדים למקום אחר. אבל אני יכולה רק לומר, שבגיל מבוגר, זה ישתלם. לא להיות לבד. נכדים. אנשים שיאהבו אותך. לא להיות לבד כמו כלב. וחוץ מזה, הדחף האנושי הבסיסי הוא התרבות והבאת ילדים. אז אולי זה קשה אבל כנראה שזה טבע העולם. בהצלחה.

 

[_גלית_]

דניאלה

גם אצלי השיקולים האלה היו גורם מעכב בשאלה אם אני רוצה ילד. גם פחדתי שאני לא אהיה אמא טובה ואכאיב לילדים שלי וכתוצאה מכך גם לעצמי. לשמחתח תפיסת העולם שלי התרחבה ונעשתה יותר מגוונת, זאת אומרת - התחלתי לראות גם את הדברים הטובים בעולם וגם התחלתי לשמוח על עצמי יותר... השיקולים שלי דווקא לא היו קשורים בחופש של, הגשמה עצמית וכולי..

 

[_גלית_]

אוי...

זה מה שקורה כשמדפיסים ביד אחת ואוכלים באותו זמן...

אז: "לשמחתח" = לשמחתי ו"החופש של" = החופש שלי, כמובן...

 

[mom&shaked]

הזדהות עם התשובה של דניאלה123

יש רגעים שאני חושבת לעצמי "איך אפשר להביא ילדים לעולם כל כך אכזר, רע, מלא בפשע, טרור....." והרשימה עוד ארוכה ארוכה לצערינו. אני מרגישה שזאת התעללות בפעוטות שיגדלו לחיות בעולם כזה שמצבו הולך ומחמיר מידי יום.הרי אנחנו שואפים לטוב ביותר עבורם, עוד כשהיו בבטן עשינו/לא עשינו דברים למענם (הצמדנו לבטן מוזיקה קלאסית/אכלנו X2/המעשנים לא עישנו לידינו....ויש עוד הרבה) ואיך אפשר לשאוף לטוב ביותר עבורם בעולם כזה? שאנחנו יודעים בעצם שיגדלו למציאות הקשה, לטרור ולמלחמות. חשבתי שרק אני המשוגעת שחושבת על זה, אבל עכשיו אני יודעת שיש עוד משוגעת כמוני

ואולי נגלה כאן עוד כמה משוגעים שדעתם דומה. אני לא כל כך פאסימית בדרך כלל אני אופטימית, אבל זאת בהחלט נקודה רגישה אצלי

 

[daniella123]

גם אני שמחה...

גם אני שמחה לראות שיש עוד "משוגעת" כמוני. לפעמים אני הייתי שואלת את עצמי אם באמת רק אני רואה שחורות וחיה בצורה פסימית כזאת. אבל כשאני מסתכלת על התינוקות היפהפיים שלי, כל כך כואב לי לחשוב שיכול להיות שיום אחד הם יסבלו. זאת באמת נקודה מאוד רגישה, עד כדי כאב לב עמוק. אבל רק משוגעות כמונו מבינות את זה....

 

[imale]

וואו...שאלה שאלתית ביותר!!!

מאיפה להתחיל לענות עליה....? אני מכירה אנשים שלא מעונינים להביא ילדים, ואין לי בעיה עם הגישה שלהם. במצב הלא מזהיר של העולם שלנו, עם התפוצצות האוכלוסין שבו, וכל האחריות והמגבלות שילד מביא איתו... בהחלט מובן. אני באופן אישי הרגשתי "בשלה" להיות אמא, כשהייתי עוברת ליד בית ספר יסודי כל בוקר בדרך לעבודה, וראיתי הורים מלווים את ילדיהם לבית הספר. פתאום עלה בי החשק האדיר הזה, שיהיה אדם צעיר תחת חסותי, שאוכל לאהוב אותו, ללמד אותו, לחנך אותו, וגם - לקבל בחזרה. לגבי השנה-שנה וחצי של גן עדן ומה אחר כך... אני לא מסכימה. לא רק שזה לא תמיד גן עדן לגדל תינוק - אני מכירה משפחות שבהם גם בני הטיפש-עשרה, למרות מרד הנעורים והשטויות שהם מרבים לעשות, עדיין שומרים על קשר יפה ואוהב עם הוריהם. אני רואה איך הקשר ביני לבין הורי כיום - הם החברים הכי טובים שלי, הראשונים שאפנה אליהם בבקשת עזרה, הראשונים שאפנה אליהם כדי לחלוק חוויה מרגשת. אם אהיה לבתי כמו שהורי לי, אושר גדול מצפה לנו, לשנים ארוכות. וגם, הסיכוי לזקנה עם נכדים, משפחה גדולה, דם צעיר ורענן כשאני כבר עייפה מהחיים... גם על זה אני חושבת. אני רואה כמה נחת רומי בתי מביאה להורי, כנכדתם, ויודעת שאם גם רומי תחליט להביא ילדים לעולם, גם לי מצפה הנחת הזו בבוא היום. ההריון שלי לא היה מתוכנן, אבל מההתחלה היה לי ברור שזו ברכה עבורי. חיוך אחד של רומי - שווה את הכל.

 

[nonana]

צורך להמשכיות אגואיסטית

 

[אמא של קשת]

לא!

אם השאלה עולה אז זה סימן שהתשובה היא: לא! כשזה הזמן השאלה בכלל לא עולה. למעשה, היא לא קיימת מחוסר רלוונטיות.

 

[מיכל153]

בהתחלה זה קשה פיזית אח"כ נפשית

אבל אפשר גם לעשות 2 צפופים ואח"כ הפסקה ארוכה (9 במקרה שלי) ושוב עוד 2 צפופים. ואין כמו האהבה שלהם ואין כמו החיבוק שלהם. להשתמע מיכל153

 

[iris & ben]

אם אתה שואל את השאלה אז,,,,

לדעתי אתה לא מוכן וחוצמזה אתה רק בן 22 תלמד, עבוד, עשה חיים... ונראה אם תשאל את זה בגיל 30