הלחי השלישית
בעזי"ת אני חושש שהטענה הבסיסית בה אשתדל ברשותכם לדון בה, קצת זרה לרובנו, ברם אם באמת חפצנו לגור זאב עם כבש, שומה עלינו לקחתה בחשבון. הרעיון של הלחי השניה, הוא יהודי במקורו, מהקבלה. רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, מציין את ההנהגה הזו כאחד מהמתבקשות מהרוצה לעלות אל ההר שהאר"י העפיל בו. אלא שאותה יהדות דורשת "הבא להורגך, השכם להורגו", והסוגיה מסתבכת לחלוטין כשלומדים את המשפט שנאמר על שאול המלך התנ"כי: "כל המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים". במקום לנתח באויר את מוסר החיים הזה (אפשר להיות אתאיסט, ועדיין ללמוד את ,למשל, "פרקי אבות" -כספר מוסר יהודי, בנוסח "היוגה סוטרות לפאטנג'לי מאהרישי"), ננסה להשליך אותו על מציאות החיים שלנו. פציפיזם אמיתי מתחיל ברמת היחסים שבין אדם לסביבתו האנושית. א': בא מישהו ומנחית לי סטירה מצלצלת, קבל עם ועדה. פני מאדימות, ואף דמעה שתיים יורדת, אך אני מתגבר על הדחפים הקמאיים שהתורשה נטעה בבני מיני, ומפנה את הלחי השניה. אותו אחד, בראותו כך, מאבד את הרוח ממפרשיו, והתנהגותי משמשת לו דוגמא חיובית להרהורי חרטה וסלידה מאלימות. ב': בא מישהו ומנחית לי סטירה מצלצלת, קבל עם ועדה. פני מאדימות, אך רוחי שלווה. האלימות, חרב הפיפיות הנוראה הזו, לא קיימת בי, ובוודאי לא כדחף קמאי שמבקש להיהפך לפעולה רצחנית ח"ו. אני מפנה את הלחי השניה, מתוך ידיעה שמעשה אחד נכון מהווה דוגמא חיובית יותר טובה מעשרת אלפי מילות פיוס. ...ומקבל סטירה מצלצלת. לא יוכל אותו אחד לגרור אותי אל הדיוטא התחתונה אליה נפל, ואני מפנה לו את הלחי הראשונה שוב, מתוך ידיעה שגם עשרים סטירות לא ישברו את סבלנותי. מתישהו הוא יבין, ואז קתרזיס של חרטה אצלו, יהיה שכרי הגדול. ג': בא מישהו ומנחית לי סטירה מצלצלת, קבל עם ועדה. פני מאדימות ורעד אוחז בי. אני מכווץ שרירים ומחשק פנים בפוזה שאינה משתמעת לשתי פנים: "עוד סטירה ויהיה פה בלגן". אותו מישהו מעדיף לסגת אחורה, מאשר להסתבך בקטטה. ד': בא מישהו ומנחית לי סטירה מצלצלת, קבל עם ועדה. פני מאדימות, ורעד אוחז בי. אני מתגבר על כל מה שיכולתי לעשות לו, ל... הזה, ומפנה לו את הלחי השניה, כל זאת על מנת לספוג סטירה מצלצלת שניה. ראיתם אותו? את ה... הזה? ככה הוא עושה? מגיע לו ששברתי לו את היד וקפצתי לו על הפרצוף. ה': בא מישהו ומנחית לי סטירה מצלצלת, קבל עם ועדה. פני מאדימות אך אני בולם את עצמי. רואים ה'שכנים', ומאותו יום ועד שהשתנתי, הייתי הילד מוכה של הכיתה. היום אני יודע: מרביצים לך, תחזיר! אם לא אתה תחטוף עוד הרבה. ו': בא מישהו ומנחית לי סטירה מצלצלת, קבל עם ועדה. פני מאדימות, אבל הוא... רולה, מה לעשות. אני הולך בהרגשת השפלה, ואפילו החתול של השכנים שקיבל ממני וואחד בעיטה, לא המתיק אותה. מהיום אני הולך לחוג ההוא של הקרטה, איפה לומדים לשחוט בני אדם... קווים: *האדם אלים מיסודו, ללא חינוך הולם הוא יהיה כך באופיו. *לפעמים אלימות מדומה, תחסוך אלימות אמיתית( לקח חשוב בהיסטוריה הצבאית העתיקה, ע"פ ג'ון קיגן). *אלימות שאדם סופג, יכולה להיות הביטוי העליון לרוח אצילית, או זרז לאלימותו שלו עצמו בעתיד. *אלימות פרט כלפי סביבתו, אסור לה להמשיך, משום שהיא תכפיל את עצמה ותדביק אחרים, בקלות רבה. *פציפזם אמיתי חייב להתמודד גם עם כאן ועכשיו. נשאיר את "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים" תלוי ועומד בשלב הזה. ורק נשאל שאלה נוקבת: כמה ממכם יהיו מסוגלים לנוכח אלימות כלפיכם, שלא מתחשבת אפילו בקיפול זנב כנוע, להיות אותו אחד מדוגמא ב'? כמה ממנו באמת פציפסטים?
