0בוחרת בחיים0
New member
להפנים את "רק להיום"../images/Emo70.gif
נפלתי בהרגשה...
לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל... כי לא קרה שום דבר מיוחד שגרם לי ככה להרגיש שבא לי לבעוט בהכל ולחפש סוטול. חברות יודעות לספר לי שככה זה בתחילת דרך, ויהיו עוד לא מעט פעמים כאלה של תחושת חוסר תכלית, של מחשבות "אני לא מכורה בכלל" ו"מה רוצים ממני" ועוד יותר "מה לעזעזל אני רוצה מעצמי"?!... זה מה שקרה לי אתמול. חזרתי מיום שגרתי במרכז יום, ובעצם לא ממש שגרתי – זה היה יום גיבוש כזה וכולנו יצאנו לחוף הים, עם מנגל וכאלה.. כשחזרתי הביתה, לא בא לי לעשות כלום מלבד להתחפר ולהתכרבל מתחת לפוך, למרר בבכי, לרצות להיעלם... מכלום, פשוט כלום לא קרה. נרדמתי לכמה שעות, עד שבן זוגי חזר הביתה מהעבודה, וגם איתו הספקתי לריב כמעט.. עיקמתי פרצוף ונבחתי כמו הייתי בשוק ולא עם האדם הכי קרוב אלי. נדמה לי שניסיתי להכתיב ולהשמיע לו מה אני חושבת על קבוצת הצעדים אליה הוא הצטרף אתמול בפעם הראשונה מאז שהוא מכיר את הדרך... וכשהוא לא ממש התווכח איתי, זה גרם לי להסתגר עוד יותר. אז הוא הלך בבעסה כזו, ואני מייד התקשרתי לחברה שתבוא לחבק אותי ולעזור לי להימנע מהלונה פארק שרץ לי בראש. כבר שבתי על כל הקומבינות שאני יכולה להיעזר בהן... להתקשר לחברה אחרת וללכת להתמסטל איתה בלי שאף אחד ידע, כי היום בין כל וכה אין בדיקות שתן, ואף אחד לא באמת ידע.. ואז אמרתי שאני אחכה לסוף השבוע עם הסוטול, כי יש כמה ימים עד לבדיקה הבאה, ובמילא בודקים רק חשיש בד"כ, אז אני אקח משהו אחר, או אפילו אשתה איזה כוסית או שתיים, למרות שאני לא אוהבת אלכוהול... כי את הבדיקות הם עושים בהפתעות...
קיצר.. כל מיני כאלה עברו לי בראש אתמול.. בלי שום סיבה מיוחדת, רק אני והבריחות שלי.. איכשהו אני מספרת לעצמי שאני לא בנויה לשגרה, וכאשר משהו הופך שגרתי, ההתלהבות נמוגה לאט, וברגע שהיא נעלמת לגמרי, אני מרגישה ריקנות אדירה, חוסר תכלית בכל מה שאני עושה, כולל הטיפול. זה מה שקורה לי עכשיו... לפני הטיפול, אהבתי את חיי הלילה.. לא שיצאתי מהבית לאן שהוא, אבל אהבתי לשבת ככה מול המחשב, שעות ארוכות, לגשת לחלון ולחכות לזריחות שאני כל כך אוהבת, לישון בבקרים.. בסטלות שלי ישבתי לכתוב לעצמי כל כך הרבה, אולי משום שלא ממש דיברתי אז, והיום אני מדברת בעל כורחי כמעט בקבוצות הבוקר.. וזה חסר לי מאד, הכתיבה הזו... פתאום לא נראה לי שאני רוצה לחיות חיים נורמליים של "לקום בבוקר, לעבוד או ללמוד משמונה עד ארבע, ולחזור הביתה.. לבשל, לנקות, כאלה.." לא אוהבת את השגרה הזו... נלחמת בזה בשיניים... אז החברה באה, ואני אסירת תודה לה על כך. היא רק הקשיבה לכל הזבל שרץ לי בראש, במשך שעתיים ויותר, חיבקה כשבכיתי, חייכה, הכינה עוד קפה ועוד אחד.. ואז שיתפה אותי בתחילת הדרך שלה.. בירידות במצבי הרוח שפקדו אותה.. לרגע הרגשתי נורמלית.. הרגשתי שזה בסדר, הבנתי שככה זה ואני רק צריכה לשמור על היום הנקי – רק להיום.. להפנים את צמד המילים האלה... עם כל הקושי שבדבר. הדאגה והבעסה.. צפה כשאני חושבת כמה חודשים קדימה.. אני כאילו רוצה ביטוח... רוצה שמישהו יבטיח לי שהחיים יישארו כמו שהם עכשיו – זוגיות, בית, מרכז יום, שמישהו יבטיח לי שלא יהיו דברים לא שגרתיים שאצטרך להתמודד איתם, כי אני לא בטוחה עד כמה אוכל לעשות את זה בלי לעשן.. ומאידך – אני יודעת שזו בדיוק המטרה – לגרום לי להיות חזקה מספיק להתמודדות עם מה שלא יבוא בלי סמים... ומעבר לזה – שאין ביטוח.. שוב, לחיות רק להיום... קשה... לא בלתי אפשרי... עוד אלמד להפנים את רק להיום
תודה שקראתם עד כאן. אוהבת
נפלתי בהרגשה...