והנה גם ביקורת על אלבומם..
הלפני אחרון, The W - Wu Tan Clan - The W כל העולם ואחותו חיכה בסבלנות ליציאה החדשה מבית הוו טאנג. אייל רוב יוצא מגדרו אייל רוב שלוש שנים משולות לנצח כשזה מגיע להיפ-הופ. בהתאם לחוקי הז’אנר הדרקוניים סביר להניח שאם אתה ראפר ששתק זמן כל כך ממושך, כשתפתח את הפה לא יהיה אף אחד לשמוע את המילים, ובטח שלא לקנות ת’תקליטים. הכל טוב ויפה, אבל אם קוראים ללהקה שלך וו-טאנג קלאן, זה כמובן בטל ומבוטל. עוד לפני יציאתו הוכתר “W” כתקליט החשוב ביותר שלהם. כן, חשוב יותר אפילו מאלבום הבכורה המדהים, וזאת מהסיבה שבשנת 1993 לקלאן לא היה מה להפסיד, ואילו עכשיו, בסוף שנת 2000, הצפיות הרקיעו לגבהים חוץ-אטמוספריים אצל המעריצים, המוסיקאים ובעיקר בקרב מלחכי הפינכה בשרשרת המזון, העיתונאים שתמיד נותרים רעבים בסוף. "סימנים של חולשה או סימנים של חזרה?" הסימנים לחזרה החלו להישמע כבר בתחילת השנה. הראשון היה באלבום של טוני טאץ’ כשהקלאן התארחו בטראק אחד שיכל בקלות להיות משווק כקטע בונוס לאלבום הראשון עם סאונד חד שמזה זמן רב לא נשמע כמוהו מהם. השני היה כשיצא הפסקול לסרט של ג’ים ג’רמוש, "גוסט דוג" שכולו נעשה על ידי ריזה ואשר הראה לכולם את סוד הסאונד של "36 החדרים" שתכנים סמוראים מעולם לא היו זרים לו - מינוריות, איפוק, מינימליזם, שיחד יצרו פסקול קטלני כמו חרב ביד לוחם מיומן. מכה אחת מספיקה להרוג. ברציונל הזה, ותחת איפול תקשורתי, נכנסו הקלאן להקליט את אלבומם הנוכחי, כשרעב קריאטיבי לאמת הבסיסית שלהם מנקר בכרסם. הדציבלים של הבאזז עד ליציאתו של האלבום הגיעו אפילו עד לחופים שכוחי ההיפ-הופ של המזרח התיכון. אוווו זה ה- W הדבר הראשון שאפשר להגיד על האלבום הזה הוא שתשעת החברים חזרו להיות אחד, עזבו אתכם משמות מסובכים ותסבוכות אגו מיותרות, תסתכלו על שם האלבום - אות אחת, האות הראשונה בשם שלהם. אם השלב הראשון בתוכנית העל של הקלאן היה להיהפך לכוכבים מתוך הקולקטיב, השלב השני נשמע מבטיח למדי, ומקרין איחוד פנימי מעורר קנאה, ממש חזרה לכדי קולקטיב. יש כאן להקה, חטיבה אחת שיודעת בדיוק מהם מרכיביה וכיצד להשתמש בהם בכדי ליצור סינרגיה. זה ניכר כבר מהפתיח לשיר הראשון, “Chambers Music”, שאומר "You’re watching a whole group, around the clock" וממשיך לאורך 13 השירים באלבום, במיוחד בקטעים 2, 3, 7, 10. זה בכל הפאקינג האלבום הזה. ההיפ-הופ כבר לא ילד, הוא עבר תקופת ילדות מלאה בצעצועים נוצצים ובזעם חברתי, התבגר להיות אדם מאוד מפונק, מסואב ועשיר, נכנס לקרבות מיותרים אך קטלניים, וחוזר כרגע כגבר עם צלקות פיסיות ומנטליות בעשור השלישי לחייו. חברי הקלאן כבר לא בני עשרים חמומי אגו. הם התבגרו, ושומעים את זה. טקסטים מפוצצים לא תשמעו כאן, וו-טאנג אף פעם לא התיימרו להיות משוררים מרחיקי מטאפורות, אבל המילים פוגעות, הרבה מעל לרף הנמוך ממילא של שירי גנגסטרים למינהם, קצת מעל הביצים. מעבר למילים יש גם את ההפקה המוסיקלית הרגישה שריזה הביא איתו – האוזן שלו יודעת בדיוק מתי להיעצר לפני שזה יוצא עמוס מדי, רחוק מדי ולא פוגע. קרו הרבה דברים מאז האלבום השני, ורק דברים טובים. עוד לפני יציאתו הוכתר “W” כתקליט החשוב ביותר שלהם. כן, חשוב יותר אפילו מאלבום הבכורה המדהים מהסיבה שבשנת 1993 לקלאן לא היה מה להפסיד, ואילו עכשיו, בסוף שנת 2000, הצפיות הרקיעו לגבהים חוץ-אטמוספריים אצל המעריצים, המוסיקאים ובעיקר בקרב מלחכי הפינכה בשרשרת המזון, העיתונאים שתמיד נותרים רעבים בסוף. ומי לא בא? או.די.בי. שבעיקר מדברים עליו באלבום ולא שומעים אותו. או.די תמיד הוא היצור המוזר הזה שפעם היו כולאים במרתפים חשוכים ומדי פעם מאכילים אותם, לא משנה כמה יצעק. או.די.בי תמיד שם את עצמו בחזית, מסתבר שיותר מדי, לפחות לפי חוקי כמה מדינות בארה"ב. כרגע הוא עושה את זמנו בהמתנה להסגרה לאחת מהן. זה קרה אחרי הופעתו במסיבת ההשקה של האלבום, כמה ימים אחריה נלכד הממזר הנמלט. בהקלטות הסדירות של האלבום נבצר ממנו להשתתף, בשל בעיותיו עם החוק, כך שהאלבום כולו שטוף געגועים לנביחות, ולדמותו המאוד מורגשת בקלאן. הופעתו בקטע (איך לא) הכי מוזר באלבום “Conditioner” יחד עם ההפתעה של האלבום, סנופ דוג, מפצה במשהו על העדרו, שבאורח פלא, לא פגם עד כדי סדק את אחדות ההרכב. אנסמבל מזרח מערב הופעתו של סנופ באלבום היא עוד סגירת מעגל בתולדות ההיפ-הופ האלימות. ב-1993 היה סנופ ההיפוך המושלם של הקלאן מבחינה מוסיקלית, כנציגו המילולי המובהק של הג’י-פאנק, הז’אנר ששלט אבסולוטית בהיפ-הופ של תחילת שנות ה-90. המתיחות אז בין המזרח למערב הביאה לקורבנות שלא מפסיקים להוציא אלבומים 4 שנים אחרי מותם. האלבום של הקלאן מסמן התפכחות של שני הצדדים, נכונות שלהם לדבר בשפה הכי נפלאה שיש, בחרוזים. אין הכוונה להפוך את הוו-טאנג לנביאי הפיוס, זה קרה עוד לפני הוצאת האלבום, אבל הקיצוניות שנוצרת במפגש ענקים בין סנופ לבין הקלאן יש ממד תקדימי, סימבולי ככל שיהיה, במיוחד לנוכח שיתוף הפעולה עם או.די.בי.
הלפני אחרון, The W - Wu Tan Clan - The W כל העולם ואחותו חיכה בסבלנות ליציאה החדשה מבית הוו טאנג. אייל רוב יוצא מגדרו אייל רוב שלוש שנים משולות לנצח כשזה מגיע להיפ-הופ. בהתאם לחוקי הז’אנר הדרקוניים סביר להניח שאם אתה ראפר ששתק זמן כל כך ממושך, כשתפתח את הפה לא יהיה אף אחד לשמוע את המילים, ובטח שלא לקנות ת’תקליטים. הכל טוב ויפה, אבל אם קוראים ללהקה שלך וו-טאנג קלאן, זה כמובן בטל ומבוטל. עוד לפני יציאתו הוכתר “W” כתקליט החשוב ביותר שלהם. כן, חשוב יותר אפילו מאלבום הבכורה המדהים, וזאת מהסיבה שבשנת 1993 לקלאן לא היה מה להפסיד, ואילו עכשיו, בסוף שנת 2000, הצפיות הרקיעו לגבהים חוץ-אטמוספריים אצל המעריצים, המוסיקאים ובעיקר בקרב מלחכי הפינכה בשרשרת המזון, העיתונאים שתמיד נותרים רעבים בסוף. "סימנים של חולשה או סימנים של חזרה?" הסימנים לחזרה החלו להישמע כבר בתחילת השנה. הראשון היה באלבום של טוני טאץ’ כשהקלאן התארחו בטראק אחד שיכל בקלות להיות משווק כקטע בונוס לאלבום הראשון עם סאונד חד שמזה זמן רב לא נשמע כמוהו מהם. השני היה כשיצא הפסקול לסרט של ג’ים ג’רמוש, "גוסט דוג" שכולו נעשה על ידי ריזה ואשר הראה לכולם את סוד הסאונד של "36 החדרים" שתכנים סמוראים מעולם לא היו זרים לו - מינוריות, איפוק, מינימליזם, שיחד יצרו פסקול קטלני כמו חרב ביד לוחם מיומן. מכה אחת מספיקה להרוג. ברציונל הזה, ותחת איפול תקשורתי, נכנסו הקלאן להקליט את אלבומם הנוכחי, כשרעב קריאטיבי לאמת הבסיסית שלהם מנקר בכרסם. הדציבלים של הבאזז עד ליציאתו של האלבום הגיעו אפילו עד לחופים שכוחי ההיפ-הופ של המזרח התיכון. אוווו זה ה- W הדבר הראשון שאפשר להגיד על האלבום הזה הוא שתשעת החברים חזרו להיות אחד, עזבו אתכם משמות מסובכים ותסבוכות אגו מיותרות, תסתכלו על שם האלבום - אות אחת, האות הראשונה בשם שלהם. אם השלב הראשון בתוכנית העל של הקלאן היה להיהפך לכוכבים מתוך הקולקטיב, השלב השני נשמע מבטיח למדי, ומקרין איחוד פנימי מעורר קנאה, ממש חזרה לכדי קולקטיב. יש כאן להקה, חטיבה אחת שיודעת בדיוק מהם מרכיביה וכיצד להשתמש בהם בכדי ליצור סינרגיה. זה ניכר כבר מהפתיח לשיר הראשון, “Chambers Music”, שאומר "You’re watching a whole group, around the clock" וממשיך לאורך 13 השירים באלבום, במיוחד בקטעים 2, 3, 7, 10. זה בכל הפאקינג האלבום הזה. ההיפ-הופ כבר לא ילד, הוא עבר תקופת ילדות מלאה בצעצועים נוצצים ובזעם חברתי, התבגר להיות אדם מאוד מפונק, מסואב ועשיר, נכנס לקרבות מיותרים אך קטלניים, וחוזר כרגע כגבר עם צלקות פיסיות ומנטליות בעשור השלישי לחייו. חברי הקלאן כבר לא בני עשרים חמומי אגו. הם התבגרו, ושומעים את זה. טקסטים מפוצצים לא תשמעו כאן, וו-טאנג אף פעם לא התיימרו להיות משוררים מרחיקי מטאפורות, אבל המילים פוגעות, הרבה מעל לרף הנמוך ממילא של שירי גנגסטרים למינהם, קצת מעל הביצים. מעבר למילים יש גם את ההפקה המוסיקלית הרגישה שריזה הביא איתו – האוזן שלו יודעת בדיוק מתי להיעצר לפני שזה יוצא עמוס מדי, רחוק מדי ולא פוגע. קרו הרבה דברים מאז האלבום השני, ורק דברים טובים. עוד לפני יציאתו הוכתר “W” כתקליט החשוב ביותר שלהם. כן, חשוב יותר אפילו מאלבום הבכורה המדהים מהסיבה שבשנת 1993 לקלאן לא היה מה להפסיד, ואילו עכשיו, בסוף שנת 2000, הצפיות הרקיעו לגבהים חוץ-אטמוספריים אצל המעריצים, המוסיקאים ובעיקר בקרב מלחכי הפינכה בשרשרת המזון, העיתונאים שתמיד נותרים רעבים בסוף. ומי לא בא? או.די.בי. שבעיקר מדברים עליו באלבום ולא שומעים אותו. או.די תמיד הוא היצור המוזר הזה שפעם היו כולאים במרתפים חשוכים ומדי פעם מאכילים אותם, לא משנה כמה יצעק. או.די.בי תמיד שם את עצמו בחזית, מסתבר שיותר מדי, לפחות לפי חוקי כמה מדינות בארה"ב. כרגע הוא עושה את זמנו בהמתנה להסגרה לאחת מהן. זה קרה אחרי הופעתו במסיבת ההשקה של האלבום, כמה ימים אחריה נלכד הממזר הנמלט. בהקלטות הסדירות של האלבום נבצר ממנו להשתתף, בשל בעיותיו עם החוק, כך שהאלבום כולו שטוף געגועים לנביחות, ולדמותו המאוד מורגשת בקלאן. הופעתו בקטע (איך לא) הכי מוזר באלבום “Conditioner” יחד עם ההפתעה של האלבום, סנופ דוג, מפצה במשהו על העדרו, שבאורח פלא, לא פגם עד כדי סדק את אחדות ההרכב. אנסמבל מזרח מערב הופעתו של סנופ באלבום היא עוד סגירת מעגל בתולדות ההיפ-הופ האלימות. ב-1993 היה סנופ ההיפוך המושלם של הקלאן מבחינה מוסיקלית, כנציגו המילולי המובהק של הג’י-פאנק, הז’אנר ששלט אבסולוטית בהיפ-הופ של תחילת שנות ה-90. המתיחות אז בין המזרח למערב הביאה לקורבנות שלא מפסיקים להוציא אלבומים 4 שנים אחרי מותם. האלבום של הקלאן מסמן התפכחות של שני הצדדים, נכונות שלהם לדבר בשפה הכי נפלאה שיש, בחרוזים. אין הכוונה להפוך את הוו-טאנג לנביאי הפיוס, זה קרה עוד לפני הוצאת האלבום, אבל הקיצוניות שנוצרת במפגש ענקים בין סנופ לבין הקלאן יש ממד תקדימי, סימבולי ככל שיהיה, במיוחד לנוכח שיתוף הפעולה עם או.די.בי.