לזכר יצחק רבין

[ארזS]

את מי שאלת?

אני מניח שלא אותי כי לא כתבתי כלום על כך [חוץ מזה שאוהדי ביתר ירושלים ידועים במטורופותם...]

 

[ניטרוי]

כן - כתבת שהסיבה לרצח היתה טירוף

ואינה מייצגת שום קבוצה-לא יהודים, לא ימנים דתיים וכו' ....סתם טירוף. גם הכאפייה שכיסתה את תמונתו של רבין אינה כמו הכאפייה שמכסה את תמונתו של פרס.

 

[ארזS]

לא זה מה שכתבתי.

 

[חנה בית הלחמי]

כאילו, אתה אומר בראש השרשור

ומכחיש בהמשכו? ארז.....מיעוט מניפולציות שכאלו (שמאפיינות בדר"כ התנהגות טרולית ברשת, בלי לפגוע בקדשיך כמובן) זה חלק מהגדרת "איכות הדיון" שאני עומדת עליה. אנא.

 

[ארזS]

חוזר שוב : לא זה מה שכתבתי

ולמי שיש בעיות בהבנת הנקרא שיידע להתמודד עם זה.

 

[kasher the great]

יהי זכרו ברוך אבל

גם יהיה זכרם ברוך של כל קורבנות הסכמי אוסלו! גם המעשים עם הכוונות הטובות ביותר יכולים להגיע לאסונות ובמקרה הזה האסון היה ידוע מראש. צומת בית ליד, קו 5, 18,26,20, ועוד רבים...השם ינקום דמכם! לא נשכח ולא נסלח לאיש שהביא להם את הנשק ונטע את האוייב בתוכנו! ובמיוחד היום מתי שאנשים עם חוצפה שאין כמוה מדברים על מורשת רבין ראוי לציין את עמידתם של תושבי שדרות בפני הקסאמים. מי ייתן ויבוא האיש שינקום עבור כל קסאם שנזרק עליכם. אנחנו איתכם!!

 

[kasher the great]

לא קשור לשירשור-יש לי יום הולדת היום חח

.

 

[ניטרוי]

אז לכבוד יומולדת עקרבית

קטע מתוך ספר שמנסה לפחות לאמר שכולנו מאותו הכפר גם אם לא תמיד באותו גלגול שדרות * שדרות – עיירת פיתוח לשעבר, של עולים מצפון אפריקה, התפתחה לה יחדיו עם קיבוצי ומפעלי המועצה האזורית, אנשי הקיבוצים, הוותיקים, בעלי המפעלים ו"התרבות הנכונה", ואנשי העיירה, ה"פועלים" שמבטאם מזרחי ותרבותם "זרה". אולי, כ"חוכמת משה", הדור היה צריך להתחלף, כדי שתיווצר התקרבות הדדית. מייסדי שדרות, עם חוכמת החיים ואורך הרוח האופייני, חסכו כל פרוטה והשקיעו בחינוך ילדיהם, כששכרתי שם את הבית, ופגשתי באנשי המקום, "התחוור" לי שלא שקטו על שמריהם, וגידלו דור שני אכפתי, לוחמני, ומשכיל, וערכי המשפחה, היוו בסיס לקהילה תומכת. השילוב האזורי נוצר לא רק מחילופי הדורות בשני הצדדים, המונח "ישראל האחרת", קיבל משמעות שונה, בישראל החדשה והאחרת קיבוצי הנגב, הם חלק מהפריפריה הדרומית הזנוחה, הקיפוח יצר מטרות משותפות וקירוב. אחר כך ניתטשטשו הגבולות, שדרות הפכה לבירת האזור, בה כולם נפגשים בשוק, בקופת חולים, בבנק, ובמכללה, והמקרב רב מהמפריד. * רחוב הרקפת בשדרות, סמטה "הולנדית" קוטג' דו ענק חצר גדולה ומגודרת, דשא ועצי לימון, אישה לבד. השכנים בדו הם באטריס, וסמי, בן שדרות ובנותיהם. אותו פגשתי עוד קודם בפורומים שעסקו בפיתוח תכניות קהילתיות כשהיה ראש מועצה. אביו, עבד כל חייו במפעלי הקיבוצים, עתה אני "העולה החדשה", החמימות המשפחתית של הקהילה עוטפת אותי, מרפדת במצע רך את הנחיתה. עדיין לא בטוחה כיצד יבלעו את העוף המוזר שצנח כזלזל, בהתחלה נשמר הדיסטנס, אך מאוחר יותר נשבר הקרח באמצעות ג'סטה מרגשת של קבלת אורחים. בערב ראש השנה, בשובי מהעבודה, מצאתי את שכני וילדי השכונה, גוזמים, מכסחים ומנקים את גינתי הגדולה. עתה הרגשתי שייכת. כמו במעגל קסמים, הובילה ההפשרה לפתיחות הדדית, אינטימיות וידידות. מאז היינו ביאטריס ואני יוצאות בשבתות לצעדות סביב שדרות, נפגשים בגינתם לארוחת בוקר של שבת, ואת חג המולד חגגנו בביתי ביחד עם חברי. * התאקלמתי בשדרות . היו שם קריאות ה"אבטיח אבטיח" של מוכר האבטיחים שחלף מדי יום ברחוב; והמספרה של לולו, נשים עם צבע על ראשן ישובות, כשעשן הסיגריות מחניק את האוויר, והאפר שהצטבר במאפרות, משמש לניקוי כתמי צבע חצופים, מסיגי גבול שגלשו לפנים. הייתי זרה במקום בו כולם מכירים את כולם על בוריים, אבל היה משהו מאד מרגיע בפטפוטים סביבי. אנשים שהגורל לא האיר להם פניו היו מציצים מדי פעם , ונענים בסבר פנים יפות ובכמה מטבעות ; הערבי, שחלף תדיר ברחוב בטנדר רעוע, העלה בי שחוק מבודח כשהיה מכריז "אלטעזאכן". השוק, שהינו חלק בלתי נפרד מההווי הקהילתי; והמכולת של שושן, סביבה התגודדו מובטלים ועובדים זרים גומעים פחיות בירה. בימי שישי שורה בסמטאות אווירה של טרם שבת, ריחות של חומרי ניקוי מתקתקים ותבשילים, מציפים את חצרות הבתים ומתמזגים בסמטאות . אחר כך היו הבחירות לראשות העירייה, והתוודעתי לקשרים החמולתים והפוליטיים שמאפיינים אותה, אף לקחתי חלק בהליך הדמוקרטי, והצבעתי כמובן מאליו לחמולה "שלי" שממילא תפיסת עולמנו דומה; חלפה שנה, ובעל הבית הודיע לי שבכוונתו למכור אותו, יום שחור עבורי, לעזוב את השכונה הנהדרת, את האנשים הטובים ולהתחיל שוב לחפש את מקומי אי שם... שלושה ימים התחבטתי, בראשי חולפת המחשבה לרכוש את הבית, אבל באין לי את הסכום הדרוש, וויתרתי על הרעיון, ואז התעשתי, והחלתי לחפש בית חליפי. בשדרות , כמו בכל עיר שכונות בטוחות יותר, ופחות, הייתי לבד והיה עלי לחפש מקום בטוח ושקט, האופציות המתאימות שהוצעו לי על ידי מתווכים, היו ב"אזור מם" החדש והיוקרתי, אך הוילות ענקיות ומבודדות מדי עבורי. עדיין איש לא העלה בדעתו שבקרוב יתחילו להישמע כאן כריזות ה"שחר/צבע אדום" ושזה יהיה האזור הראשון שיספוג את הקסאמים * * כששבתי לאזור המרכז, היתי בטוחה שאני מגיעה למקום הכי מסוכן במדינה, "חמש דקות מקלקיליה". אך בימים אלה בעודי עוקבת בדאגה אחרי דיווחי הטלוויזיה על נפילת טילי קסאם בשדרות, ראיתי, לדאבוני, שרחוב הרקפת, הרחוב "שלי", ושכני, בחדשות. היי!! , יש עוד איזה מקום בטוח איפהשהוא? חשבתי לעצמי, המציאות הזויה. הנה, הדבק המחבר את האנשים בתעתועי ההיסטוריה, חלפו חמישים שנה מאז הותקפו קיבוצי האזור ע"י צבא ומפציצים מצריים, הילדים והאמהות פונו למרתף בתל אביב, משך שנה שלמה עקורים מצריפיהם ואוהליהם, עתה, שדרות והקיבוצים באותה חזית, באותה קלחת, גורל ומטרה משותפים. מי אמר שההיסטוריה אינה חוזרת? יש לה אפילו הומור שחור, אבל מי שחושב חיובי, יכול לראות אולי את חצי הכוס המלאה, את הדבק הזה, הקשר הקיומי הזה כבר לא ניתן יהיה להתיר.

 

[חנה בית הלחמי]

../images/Emo49.gif ../images/Emo20.gif

 

[qrst האחת]

במחשבה שנייה -

אולי במקרה של רבין ולמרות המסורת היהודית- כדאי לציין את התאריך הלועזי...כך נמנע את כל ה"פסטיבלים" סביב יום הזיכרון לרבין... לא נפגשתי מעודי ביום זיכרון שנערך במספר מועדים...ובמקרה של רבין - כמה ימי זיכרון רק מבדלים בין תושבים במדינה... אני מעיזה לחשוב שרבין לא היה רוצה מצב שכזה במדינה...