סבתא שלי היא ניצולת שואה
היא עלתה לארץ בעליית טרנסילבניה (ע''ש האוניה שהביאה אותם עד לכאן).. בנמל חיפה אם אני לא טועה.
היא עבדה בחייה כאחות סיעודית
וגם בארץ היא עבודה במוסד שיקומי של חולים כרוניים. גם כשהגיעה לפנסיה היא עבדה עוד כמה שעות.
בתורה ניידת כל הזמן היה קשה לה לשבת פתאום בבית. היתה מתעייפת בעיקר מזה שהיא חייבת לצאת ולעשות דברים. וגם היום כשהיא לא עובדת, היא אוהבת לטייל
הכי מצחיק כשאני והיא יוצאים ביחד תמיד, אבל תמיד, אם אנחנו למשל במונית , היא מדברת איתי חצי ערבית חצי עברית, אני עונה בערבית ואז הנהג אומר:
"סליחה אבל זה מסקרן. נראה לי שיש קשר ביניכם, אבל אפשר לשאול מה הקשר ביניכן?" מצד אחד ירשתי ממנה גנים מצד שני אני נראית שונה בליבוש שלי.
לפעמים היה כיף לענות ולפעמים היתה תוקפת אותה ג'ננה שהיא "חייבת הסברים": "אבל גברת למה את הולכת עם כובע כזה של יהודים אם את מדברת גם ערבית? מאיפה את? .... "למה אני הולכת עם כובע? קר לי בראש!"...
הסיפור שלה מזכיר את אותה הסבתא ההיא מאום לפאחם שרק לאחרונה גילתה למשפחה שלה שהיא ניצולת שואה למרות היותה מוסלמית. אצלי זה שונה, כי המשפחה של הסבא שלי ידעה וכולם ידעו על זה מלכתחילה. איך המשפחה קיבלה ואיך זה התפתח זה כבר סיפור לשרשור אחר...
עם המשפחה שלה נפגשתי כמה פעמים. אחרי זה הקשר נותק...כל צד נעלב מהשני וכל צד האשים את הצד השני בריחוק....התחתנתי ודברים טיפה השתנו...