לכבוד ההוביט: קרב חמשת הצבאות

[דיוגנס מסינופה]

לכבוד ההוביט: קרב חמשת הצבאות

איזה דרקונים אתם מעדיפים?
נבונים עצמאיים וחמדנים, כמו אלה של טולקין,
או חייתיים וניתנים לכפיתה (ובמידה מסויימת לביות) כמו עלה של מרטין?

כמו כן (

להוביט), האם "ההוביט" הוא ספר מרטיני הרבה יותר מאשר טולקיני?
אחרי הכל, גם בהוביט אין הבחנה גדולה בין טובים לרעים (הגמדים כמעט נלחמים נגד בני האדם והאלפים, והקרב הזה נעשה בשם תאוות הבצע ולא בשם איזשהו קנפליקט גלובלי בין טוב לרע) - וגם בהוביט יש אוייב נורא (הגובלינים והווארג) שמאיים על כולם, אלפים גמדים ובני אדם כאחד. וכמובן, גם בהוביט שלושה משלוש עשרה הגמדים מוצאים את מותם בספר, כולל טורין, דמות ראשית ללא ספק.

ושאלה אחרונה לסיום: האם אתם מתכוונים לצפות או כבר צפיתם בעיבוד הקולנועי של ההוביט? ומה דעתכם על המעבר מהספר למדיום הקולנועי?

 

[מירטל נקודה]

אלה, אלה, לקח לי שעה להבין למה התכוונת.

נתחיל בהבהרה אחת - אין לנו מושג לגבי מה תהיה רמת האינטליגנציה של הדרקונים של דאני. סמאוג הוא בן מאות, אם לא אלפי שנים, הדרקונים של דאני הם פעוטות גם בקנה מידה אנושי. פעוטות מעופפות שיכולות לירוק אש ולהרוג אלפי אנשים, אבל עדיין צעירים מאוד.

אבל אני מעדיפה את האיטלגנטים, איכשהו לא מסתדר לי הרעיון שיצורים בעלי אורך חיים של מאות ואלפי שנים יהיו חסרי אינטלגנציה לחלוטין.

 

[דיוגנס מסינופה]

כנראה ה"עלפים" של לוטם בלבלו אותי...

מה עם באלריון, "המגור השחור"? הוא מת לכאורה מזקנה (בגיל 200 בערך), ולא ידוע על כך שהוא התחיל לדבר?
(מצד שני, אולי הוא שתק רק כדי לעבוד על בני האדם הטיפשים, שלא יטרידו אותו בעיסוק העיקרי של התבונה שלו, מציאת מספרים זוגיים שסותרים את השערת גולדבך. לא להאמין לאן הוא הספיק להגיע ב-200 שנה, והטיפשים חשבו ששדה האש הוא ההישג הגדול שלו)

וכמובן מה עם הצבים או העצים שחיים ממש בעולמנו מאות ואלפי שנים? ויש אפילו מדוזה בת אלמוות ממש כאן בכדור הארץ. אבל אני מסכים שהרבה יותר קסום לתת תבונה לדרקונים (טולקין נותן תבונה גם לחפצים קסומים: החרבות שזוהרות ליד אורקים עושות את זה כי הן ממש שונאות אותם. הן שמחות כשמשתמשים בהן להרוג אורקים).

 

[כלב רטוב]

אני מעדיף דרקונים חייתיים

כהערה למירטל, לובסטר וסוגים מסויימים של מדוזות יכולים לחיות לנצח. צבים ולטאות שונות חיים מאות שנים. זה לא הופך אותם לאינטיליגנטיים...
אני אוהב את העובדה שהדרקונים הם עוד חיה ולא איזשהו כוח קסום שיכול לתקשר עם בני-אדם ע"י דיבור. זה הופך אותם למציאותיים יותר ואפשריים יותר לדמיון, עבורי כמובן.
מה גם, שאם הם כל כך אינטיליגנטיים וכל כך חזקים, למה הם לא גזע עליון באותו עולם שהם חיים? אם סמוג יכול למחוק כפר עם נחיר אחד, למה שלא יהפוך את הכפר הזה לכפר-עבדים?
אני אוהב את העולם של מרטין כי הוא הגיוני יותר מהעולם של טולקין ודומה יותר לעולם שלנו. בעולם שלנו, גזעי גמדים, ואלפים לא היו שורדים, כמו שהגזע הניאנדרטלי לא שרד וכן גזעי קופי-אדם אחרים, פחות מפורסמים, שאני לא זוכר את השם שלהם. קשה לנו לפעמים להודות בזה, אבל ההומו-סאפיאנס הוא גזע אלים מאוד שהכחיד בקלות רבה גזעי קופי-אדם ובעלי חיים אחרים. הוא היה עושה זאת בקלות לאלפים וגמדים.
&nbsp
יש שני דברים שמאוד מפתיעים אותי לגבי "ההוביט"
הראשון, שבכלל הצלחתי לסיים את הספר המשעמם הזה.
השני, שהצליחו לעשות ממנו שלושה סרטים.
אני כל כך השתעממתי מהספר הזה, שמעולם לא העזתי לקרוא את סדרת שר הטבעות ואפילו לא ראיתי את הסרטים (!!!). זה די גרם לי לטרן-אוף מספרי פנטזיה. כשאמרו לי שמשחקי-הכס היא סדרה עם ממש מעט פנטזיה ושזה על גבול הנסבל, החלטתי לבדוק את הטיעון. התאהבתי בסדרה שגרמה לי לקרוא את הספר והתאהבתי עוד יותר. אולי הסלידה הקלה שלי מספרי פנטזיה היא הסיבה שאני מעדיף דרקונים חייתיים ולא דרקוני-על.
&nbsp
אני חושב שעל הדרך גרמתי לכל הטולקינאים פה לשנוא אותי ממש...

 

[אביר הקרנפים]

ההוביט הוא הספר הכי פחות "טולקינאי"

למה גזעי גמדים ואלפים לא ישרדו בעולם שלנו? הגזעים שלא שרדו בעולם שלנו סבלו מנחיתות באינטליגנציה, מוטוריקה וטכנולוגיה מגזע האדם. לכן הם נכחדו. זאת בשונה מגזעי הגמדים והאלפים שבכלל לא סובלים מנחיתות ביחס לבני האדם, אלא אפילו עולים עליהם ברוב התחומים.

ההוביט כתוב ומנוסח כמו ספר ילדים ילדותי מאוד.
שאר ספרי טולקין כתובים בסגנון פואטי-תנ"כי (לפחות זה הרושם שקיבלתי מתרגומו של לוטם) והם מעניינים ומשובבי נפש הרבה יותר.
בהחלט מפתיע אותי שמריחת הטרילוגיה של ההוביט עושה כל כך הרבה כסף. לא התלהבתי ממנה בכלל.

 

[אביר הקרנפים]

ומה חדש?

האלפים והגמדים של טולקין נלחמו ביניהם פעמים רבות בשם תאוות בצע וחמדנות. אלפים נלחמו בינם לבין עצמם בגלל חמדנות ובגלל קונפליקטים בין טוב לרע.
לדעתי לייחס לטולקין רדידות של שחור ולבן זו גישה שמגיעה בעצמה לרדידות.

 

[דיוגנס מסינופה]

יש להבדיל בין העולם של טולקין לבין הספרים של טולקין

העולם של טולקין רחב ומורכב, ויש בו הכל.
אבל הספרים של טולקין - משר הטבעות עד לסילמריליון יש להם נושא מרכזי אחד: המאבק הקוסמי בין טוב לרע. אפשר למצוא פה ושם דמויות שלא משתלבות לגמרי בתמונה הזו, ואפילו קווי עלילה משניים שכל מהותם לא מקדמת כלל את המאבק הגלובלי הזה, אבל הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

"ההוביט" הוא אכן יוצא דופן - לא רק בגלל הנימה הקלילה שלו והסגנון המתאים לגילים קטנים יותר - אלא בגלל שכל כולו אנושי מאוד. גנדאלף בהוביט לא מוצג כאחד מן המיאר האלוהיים אלא כקוסם שנמצא בסכנת מוות מוחשית כשחבורת גובלינים מקיפים את העץ עליו הוא מטפס בלהבות, ועוד כאחד שמתעניין למדי ברווח הצפוי לו משלל הדרקון. הגמדים האלפים ובני האדם נלחמים על השלל של הדרקון והגובלינים שמתאספים כנגד כולם מעוניינים כנראה גם הם בשלל (אבל גם בנקמה על הרג מנהיגם). הטבעת מופיעה בו כטבעת קסומה בלי רמז למקומה במאבק הכולל בין כוחות האור לכוחות השחור, ובאופן כללי אי אפשר לומר על איזשהו צד (אולי למעט הגובלינים) שהוא מרושע במובהק (וגם הגובלינים לא מרושעים באידיאולוגיה יותר מכל שודד דרכים מצוי). כל העלילה בהוביט היא עלילה הרבה יותר מרטינית מאשר טולקינית - בהשוואה לעלילות הכוללות של מרטין ושל טולקין. גם אצל מרטין ישנם האחרים ואיזשהו רמז לקונפליקט עולמי בינם לבין בני האדם. אבל הנפח בעלילה שהמאבק הזה תופס, כמו גם כמה רמזים מסויימים מלמדים שזה לא מאבק בין טוב לרע, אלא לכל היותר מאבק בין אש לקרח.

 

[אשת הדורני]

הניתוח הדל שלי

לעניות דעתי, "ההוביט" הוא "שר הטבעות" בקטן.
ז"א, טולקין לוקח מעביר אותנו מעולם של קיצוניות (טובה או רעה) לעולם בינוני, בו האדם הוא אדון לגורלו, ולא כוחות אדירים כמו מכשפים או מלכים או אלים.
"שר הטבעות" מספר על מעבר מעולם של קסם, עולם שנשלט ונבנה באמצעות הקסם של בני הלילית, לעולם שבו אין יותר קסם, והוא נתון לרצונותיהם של בני האדם הרגילים. בדרך יש כמובן את סאורון שמאיץ את התהליך ומביא את מנהיגי העלפים להבנה שזמנם תם, כי במקום שבו הטוב האבסולוטי שולט, גם הרוע האבסולוטי ינסה לשלוט, והדרך היחידה למנוע מהרוע להשתלט היא לבטל גם את הטוב- ז"א להשמיד את הטבעת, שהיא מקור כוח קסם היצירה וההרס בעולם.
גם "ההוביט" עוסק באותו נושא: בהתחלה יש שפע לא טבעי הנובע מבטן ההר (שימו לב להקבלה למכרות מוריה- כשחופרים עמוק מדי, כשרוצים עוד עוד עושר, משהו רע קורה) שמפר את האיזון לכיוון של טוב (במובן של שפע) ואז כמובן מגיע הדרקון כדי לתקן את חוסר האיזון (ולהזכיר לנו שהרדיפה הקיצונית אחרי השפע שייכת לצד של הרוע, בסקאלת המוסר הטולקיני) והסיפור נועד, כמו ב"שר" להעביר אותנו ממצב של חוסר איזון למצב של בינוניות. לכן הסיפור מסתיים לא בחזרת המלך ללב ההר ובעושר הזורם בנהרות, אלא בקץ שושלת מלכי ההר ובעושר שמיועד לשקם הריסות... ומצד שני הדרקון מחוסל והנורמליות שבה לאזור ההר הבודד.
&nbsp
לעניין הטוב והרע האבסולוטיים:
כבר כתבתי פה בעבר- טולקין מאד קיצוני בשיפוטיות שלו כלפי הדמויות שהוא כותב. כאשר דמות נכשלת מוסרית (חוטאת בתאווה, גאווה, אכזריות, וכו') היא משלמת על כך בחייה, גם אם לפני מותה היא תזכה "לעשות תשובה". הדוגמאות רבות:
ת'ורין
בורומיר
ת'יאודן
דנתור
סארומן
גרימא
גולום
ואפילו:
בילבו ופרודו, על חטאם שהשתמשו בטבעת, ועל כן חשקו בה (כמובן שאני כותב זאת כי אני מאלה שמתייחסים למושג: "להפליג מערבה" כאל דרך טולקינית רומנטית למות. אפשר כמובן לא להסכים עם זה)
&nbsp
גם ב"הוביט" ת'ורין מת כדי לשלם על חטאו, ושר העיר מת כדי לשלם על חטאיו, ואילו שני הגמדים שמתים ביחד עם ת'ורין נועדו רק להוסיף ריאליזם לסכנה הגדולה שהייתה בקרב חמשת המלכים וכדי שה"עונש" שת'ורין מקבל לא יהיה שקוף מדי.

 

[אביר הקרנפים]

אני חייב שלא להסכים איתך

רבים הם יפי הבלורית והטוהר שמתו "ללא חטא", ואם כן, מותם סותר את הרעיון שהמוות בטרם עת בא דווקא כעונש על כשל מוסרי.
בינהם ניתן למנות את ברהיר, הדור וגלדור הגבוה, הורין והואור, בלג קותליון ומבלונג, אנגרוד ואיגנור, אלנדיל ואנריון, ארתורן אביו של ארגורן ועוד רבים אחרים. אפילו גנדלף נפל במוריה.
וגם אם נניח שגיל גלד מת בגלל חלקו במרד ולינור, גלדריאל יצאה מזה נקי.
...ואם כבר גלדריאל, טולקין ובניו בע"מ לא התייחסו להפלגה מערבה כאל דרך רומנטית למות אלא כשדרוג עצום שנבצר מבני התמותה, דבר שעורר את התמרמרותם של הנומנורים והביא למפלתם. לכן הגולים מולינור (לדוגמא - גלדריאל) לא יכלו להפליג מערבה (עד שקיבלו מחילה/חנינה) בגלל שחטאו, ולנושאי הטבעת ולגימלי ניתנה הזכות להפליג מערבה למרות היותם בני תמותה.
זו הגזמה גדולה לטעון שבילבו ופרודו חטאו על שהשתמשו בטבעת ועוד על שחשקו בה. לדבריך, אדם נענש רק על כך שבא לידי ניסיון - למרות שעמד בו, במקום לקבל גמול על שעמד בניסיון.
אבל כתבי טולקין עצמם סותרים את דבריך. וכך כתב טולקין עצמו במכתב שמצוטט ב"סיפורים שלא נשלמו" (הוצאת זמורה ביתן, עמוד 254):
הגולים הורשו לחזור - מלבד אחדות מן הנפשות הפעילות הראשיות במרד, שמהן נותרה בימי שר הטבעות רק גדלריאל. בעת שנשאה את קינתה בלורין האמינה כי זוהי גזרה לצמיתות, כל עוד תתקיים הארץ. לכן סיימה את הקינה במשאלה או בתפילה שתוענק לפרודו, כחסד מיוחד, שהות של טהרה (אך לא של ענישה) בארסאה...
חסד מיוחד, טהרה אך לא ענישה... נראה שפרודו ובילבו קיבלו פרס ולא עונש. ואם צריך לטשטש את העונש של תורין, אולי זה לא ברור כל כך שכל מי שנכשל מוסרית מת.

לעומת זאת, רוב הדמויות השייכות לצד הטוב, הן לא טוהר גמור וצרוף כמו אולורין וארגורן. אמרו פה שיש כמה יוצאות מן הכלל, אבל אני יכול לתת רשימה כל כך ארוכה, שתלמד אותנו שהיוצאים מן הכלל הם דווקא אלה הזכים והטהורים.

 

[אשת הדורני]

אבקש להבהיר

א. התייחסתי רק לשני הספרים ולא לכלל יצירתו של טולקין. אינני בקיא בסילמרליון או בילדי הורין עד כדי כך.
ב. התייחסתי לדמויות העיקריות- אלה בעלות האופי, שאנו מלווים את פועלם במהלך הסיפור, ולא לדמויות רקע, שכפי שציינתי קודם, נועדו להפוך את הסיפור לאמיתי יותר. אשמח אם תאיר את פני לגבי המורכבות המוסרית של הדמויות העיקריות ששרדו, או לחילופין, דמויות ראשיות שמתו על אף התנהגות ללא רבב.
&nbsp
אבקש טיפה להרחיב:
מילא מותו בורומיר, ששימש כמנוע כלשהו בעלילה (כדי להקצין את התדרדרותו של דנתור) אבל מדוע טולקין היה צריך להרוג את ת'יאודן? מדוע לא נניח, רק לפצוע אותו ולתת לו להתאושש בבתי המרפא לצד פארמיר והחבר'ה? זה לא היה משנה כלום לסיפור... ולמה להרוג את סארומן וגרימא? שום תועלת לעלילה לא יצא מזה.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
לעניין פרודו ובליבו- אני מסייג את דבריי (ולכן כתבתי "אפילו"). הם קשורים לעניין אחר- שכל מי שהיתה לו נגיעה לטבעת, ז"א, לכוח הקסם בעולם, עליו לעזוב את העולם שהפך לחסר קסם. אכן לא מדובר ב"עונש"
&nbsp
לעניין ה"עזיבה מערבה", אני חושב שהבנת אותי באופן מוטעה, מאחר ולא הבהרתי את עצמי- המשמעות של המוות כאן היא בעצם "מעבר לעולם הבא" וזה אכן סוג של "פרס" כפי שזה כך באמונות של עולמנו אנו, ועם זאת, עדיין יש פה עזיבה מוחלטת ובלתי ניתנת לביטול, של העולם הזה, ובמובן הזה זה לגמרי סוג של מוות, בטח עבור הנשארים מאחור.

 

[דיוגנס מסינופה]

מריאדוק חטא ולא קרה לו כלום

הוא הסתכל באבן ההיא ששכחתי את שמה שסארומן תיקשר בה עם סאורון.
הוא אפילו הפך כתוצאה מהחטא לאביר של גונדור (שזה יותר שווה מאביר של רוהאן, מה שפיפין הפך לו).

אבל באופן כללי אני איתך. טולקין כתב שתי יצירות ספרותיות מרכזיות. הסילמריליון בקושי יכול להיחשב כיצירה ספרותית (ממש כמו שעולם של אש וקרח לא יכול להיחשב יצירה ספרותית לדעתי). וביצירה המרכזית מביניהן יש דיכוטומיה ברורה בין טובים לרעים. המלחמה מכילה שלושה צדדים כביכול, אבל הצד של סארומן הוא יותר סיעה בתהליך עריקה ממחנה אחד למחנה האחר, וסופה להיהפך לסיעה במחנה של סאורון, לו היו נותנים לה. אין חמישה מלכים עם מפת אינטרסים סבוכה כמו אצל מרטין למשל. וכמובן רוב החטאים באים על עונשם.

 

[אביר הקרנפים]

פרגרין הציץ בפלנטיר, לא מריאדוק.

בשונה מעולם של שיר של אש ושל קרח, הסימלריליון מבוסס על כתבי טולקין שנכתבו כיצירות ספרותיות וכשירה. אינולינדלה, וולאקוונטה, שירת ליתיאן, נרן אי כין הורין, סיפורם של טואור ואארנדיל, ואקלבת.
כל אלה נכתבו בשתי צורות - כשירה וכסיפור. בשתי הצורות הן נכתבו ושוכתבו במטרה למלא את העולם ולהעשיר את השפות שטולקין יצר.
עד לשלמות, טולקין כתב את הנספחים לשר הטבעות ואת קורות השנים כדי לתת תמונה כללית על ההיסטוריה של העולם. בסיפורים שלא נשלמו מופיעה עוד יצירה שכתב טולקין על ימי נומנור. מעבר לאקלבת שהיא סקירה כללית, סיפור אלדריון וארנדיס עוסק בפירוט בדמויות מסויימות שחיו בתקופה קצרה יחסית, בתום השליש הראשון של העידן השני.
אלה לא פרטים טכניים צדדיים, אלא יצירות וסיפורים שנכתבו כדי לעמוד בזכות עצמם ובמקביל להיות חלק מן השלם הגדול.

 

[אשת הדורני]

קצת קשה להיא לראות את זה כחטא

א. כי מדובר בסקרנות נטו. לא היו כוונות או אינטרסים מאחורי זה.
ב. כי בכ"ז, ההוביטים (במיוחד מרי ופיפין) נחשבים כסוג של "ילדים" שסקרנות היא חלק מובנה אצלם.

 

[אביר הקרנפים]

הרחבה.

ראשית, תיאודן, כפי שציינת. במה חטא? בזה שסרומן כישף אותו? לעומתו, אאווין שנטשה את תפקידה וחובתה לשלוט ברוהן בהעדרם של תאודן ואאומר, רק כי רצתה לשחק בשוטרים וגנבים - זכתה לתהילה והשתדרגה מנסיכת רוהן לנסיכת גונדור.
נחזור להוביט. בומבור השמן, התאוותן, הגרגרן, שרד. אבל אחרים, נאמנים ומועילים יותר - נפלו. תרנדויל, שבהוביט מופיע כחמדן קשה עורף שלוטש עיניים לרכוש לא לו - לא נפגע.
גנדלף שנפל במוריה, על מה ולמה?
ובל נשכח את ההתקוטטויות בין גימלי ולגולס עד שעברו בלורין.


נ.ב. סתם הערת אגב, דבר שנזכרתי בו בגלל עניין פרודו, בילבו וגלדריאל שעזבו בספינה האחרונה.
א. למה הספינה האחרונה? אחריהם הפליגו רבים.
ב. מופיע שם שלקירדן היה זקן מכובד, אבל במקום אחר כתוב שלאלפים לא היה זקן... לא ברור.

 

[אשת הדורני]

תיאודן נכשל בכך שנתן לסארומן לכשף אותו

הוא הרי המנהיג- והאחריות לעמו היא עליו. הוא אינו יכול לתרץ את פעולותיו בכך שכושף, יש לו אחריות פיקודית.
איאוון לא עזבה את עמה בעת סכנה וכנראה שהיה מי שמילא את מקומה בהצלחה, כך שעזיבתה לא פגעה באף אחד.
לעניין התאוותנות של בומבור- מדובר בזללנות אישית, לא תאוותנות כשל תורין. בומבור לא יגזול מצלחתו של אחר רק כי הוא ממש רעב. אפילו עם יחשוב שיש לו זכות עפות על הפולקע שבאותה צלחת. תורין כן.
תרנדויל לוקה בפוטנציאל לתאוות בצע- בדיוק כמו תורין ושות'. ההבדל הוא שהוא אינו מממש את הפוטנציאל הזה, ותובע את החלק בזהב רק בשם אנשי עיר האגם.
גימלי ולגולאס עושים ההפך מחטא- הם מגשרים על מדון רב שנים בין שני גזעים.
וגנדאלף?- גאנדלף נאבק ברוע בעוצמה ששווה לטוב שבו וזוכה לשדרוג במעמדו בעקבות זה, נכון שזה כולל משהו שנראה כמו מיתה, אבל זה בעצם "מעבר שלב" או מטאמורפוזה.

 

[אשת הדורני]

"זכות אבות" לא "עפות"........

 

[אביר הקרנפים]

זכות עופות!

דיברת על פולקעס, לא?

 

[אביר הקרנפים]

זה אוסף של תירוצים

איך בדיוק תאודן "נתן" לסרומן לכשף אותו?
תאודן וסרומן יושבים עם בירות ונאצ'וס. סרומן אומר: תאודן, תן לי לנסות לכשף אותך, בחייאת, לא יקרה כלום!
תאודן: יאללה. מה כבר יכול לקרות. כשף אותי!
אאומר סיפר לארגורן שכשר צבא הוא לא מצליח לתפוס את סרומן שמתעתע בו וחומק מכל המלכודות שלו, וזה כשאאומר מודע לכוונות הזדון של סרומן. מה יכל לעשות תאודן כדי למנוע מסרומן לכשף אותו, כשעוד לא ידע על בגידתו?

ואותו תירוץ שנתת לתאודן, תוכל להחיל על אאווין. היא האחרונה בשושלת ועליה הטיל תאודן את האחריות למשול ולהגן על אלה שנשארו ברוהן. עדיין יש סכנה. הכוח שנשלח למינס טירית הוא לא הכוח היחיד. כוחות אחרים נשלחו צפונה ומערבה. אילו צבאות סאורון היו מנצחים בהר הבודד, במעוזו של תרנדויל או בלורין, הם היו ממשיכים לרוהן.
וגם אם אין סכנה, אחריות יש כאן. לא משאירים את המדינה בלי הנהגה, בעיקר לאחר שהמלך מטיל עליך את המשימה באופן חד משמעי.

רוצה תירוצים? בורומיר ודנתור רצו להגן על אנשיהם. תורין צינת אלון צדק כשלא רצה לתת אגורה לאנשי העיר שצרו עליו יחד עם כוחות האלפים, שכשבא אליהם ביער והוא צמא, רעב ותשוש, הם זרקו אותו לצינוק בלי שביצע שום פשע, אבל כשהם הריחו זהב, פתאום הם רוצים חלק בזהב. ולא. תרנדויל לא רצה חלק רק בשם אנשי עיר האגם, הוא רצה לעצמו.
ותורין? תורין לא גזל מצלחתו של אף אחד. ההיפך. הוא ניסה להגן על צלחתו שלו מאחרים.
גימלי ולגולס מגשרים על מדון רב שנים, לאחר חודשיים של התקוטטויות.

אתה נוהג איפה ואיפה. אתה מחמיר עם אלה שמתו כדי להצדיק את המוות שלהם כעונש דווקא, ומקל עם אלה שלא מתו, בניסיון מאומץ לומר שלא מגיע להם עונש, על מעשים שהאחרים "נענשו" עליהם.

 

[אשת הדורני]

אכן, תראנדוייל יוצא דופן

אך מעשיה של איאוון לא נחשבו לשליליים ע"י המספר (אף על פי שזו פרשנות לגיתימית) ז"א שטולקין בעצמו סולח לה...
לגבי תיאודן- הוא אומר בעצמו (לא זוכר איך זה הולך בדיוק) שהוא נכנע לאפילה ולפחד- ז"א שבמקום בו הוא היה צריך להיאבק, הוא נכנע, וזה היה תלוי בו. אחרי הכל, כוחו של סארומן הוא במילים- זאת אומרת שלא מדובר בכישוף במובן הקלאסי (עיין ערך מליסנדרה והמקסם שלה) אלא בכריזמה ויכולות שכנוע מופלאות. דיאותן אכן שוכנע על ידו של סארומן, אך הייתה לו בחירה.
&nbsp
לסיכום,
אני מקבל את זה שהדברים פחות פשוטים מכפי שכתבתי בתחילה. אך בעיניי, המגמה בהחלט קיימת.

 

[אביר הקרנפים]

לדעתי לא נשענת על פרשנותו של טולקין לחטא

שהרי מתחילה יחסת חטא גם לבילבו ופרודו, דבר שטולקין מעולם לא רמז, ומחקת את חטאם של גימלי ולגולס - בין שאר חטאי הגמדים והאלפים, שטולקין כתב מפורשות שהסכסוך הזה נבע ממעשיו של הצל.
לגבי תאודן, אותו דבר. זה שאדם נכשל במאבק מול גורם חזק ממנו, לא הופך אותו לחוטא. להסתמך על בחירה של מילה מסויימת מאוד בדבריו של אותו אדם, הרי זה מרחיק לכת.