לכבוד שבוע הספר העיברי וארועיו

[siv30]

לכבוד שבוע הספר העיברי וארועיו

אתן מוזמנות לכתוב על ספרים בנושא נשים שאהבתן.

 

[Rivendell]

ספרים זה אני ../images/Emo13.gif

קודם כל, אני רוצה לקשר לביוגרפיה של וירג'יניה וולף מפורום ספרים, שאני חושבת שבעיקר עכשיו לאור ההתלהבות מ"השעות" מאוד רלוונטית. וביוגרפיה של מרי וולסטונקרפט, שבין השאר היא גם אמה של מרי שלי ("פרנקנשטיין") וגם אחת מאמהות הפמיניזם. מעבר לזה, אשמח אם תפרטי איזה סוג ספרים את מחפשת - שעוסקים בנשים בכלל, או בנשים בהקשר הקרייריסטי? זו אולי קצת סטייה מהנושא המוצהר, אבל אני אשמח לפתח את הדיון על הנשים והאסרטיביות גם למקומות אחרים, למשל התנהגויות מגדריות וכו'.

 

[Rivendell]

הקישור לוולף לא עבד

ננסה שוב.

 

[דוסטו]

שוב נדבר על 'חמסין' ו'הסוד' ../images/Emo8.gif

 

[siv30]

אין בעיה אתה מוזמן לכתוב את דעתך

המנומקת אתה יודע שאני יכולה לטחון את הנושא עד דוק

 

[siv30]

לא יודעת חשבתי על ספרים על נשים

שנגעו בסיפור שלהן ללב...כמו הסיפור של הסוד שדוסטו כאן למטה רמז שאולי הוא יביע את חוות דעתו המקיפה בנושא??? סיפור על אישה קרייריסטית, שסיפור הקריירה שלה זורם לצד הסיפור המשפחתי שלה...מתאר כיצד הקריירה שלה באה לפצות על חסרונות ומאוויים בחיים הפרטיים שלה, חורבן הקריירה וחורבן הזהות האישית שלה...המממ אולי אני אכין כאן איזה מאמר... (וגם אשים בפורום ספרים...

)

 

[Rivendell]

אני בהחלט מחכה למוצא פיך!

 

[siv30]

"תורת עץ הרעל" - ברברה קינגסולבר

הוצאת "הד ארצי", מעריב, 436 עמ'. סיפורה של משפחת פרייס מפי נשות המשפחה. האב מסיונר, שבשנות השישים לוקח את אישתו וארבע בנותיו לקילאנגה שבקונגו (אם אתן צופות בחדשות לאחרונה היה על קונגו ושני השבטים שם שטובחים אחד בשני). כל פרק בספר מתחיל עם הקדמה של האם שמאפשרת לקורא קצת לטעום מאירועי התקופה וממשיך ע"י הבנות המספרות מהווי החיים שלהן באפריקה. במשך הספר הקורא מצליח לראות את המהפך שאפריקה חוללה בנשים - האם מאישה פאסיבית הנגררת אחר החלטות בעלה, שאינה מסוגלת להגן על עצמה או על הבנות שלה, עוברת שינוי קיצוני והופכת לאישה עצמאית המנהלת את חייה. אחת הבנות, שבתחילת הסיפור היתה נכה (גוררת את הרגל השמאלית שלה) ואינה מדברת, בעקבות האירועים בספר, לא רק שמפתחת כישורי דיבור אלא גם עוברת ריפוי. האחות אחרת (התאומה) נישאת לאהוב ליבה הכושי, נאבקת על מקומה כאישה לבנה בחברה שחורה (הבעיה מכופלת במקרה שלה כי היא לא רק אישה אלא לבנה בחברה שחורה). האחות שבכורה מתוך ערפילי הטימטום שלה מצליחה לנווט את חייה. הסיפור חזק, כואב ונוגע ללב. משאיר חותם לזמן ארוך. צירפתי קישור גם להודעה שכתבתי בפורום ספרים וספרות. מומלץ בחום.

 

[מול פלנדרס]

To Room Nineteen\ Doris Lessing

סיפור קצר שהוא למעשה סיפור די ארוך (כשלושים עמודים). הסיפור נחשב כאחד מהסיפורים הפמיניסטיים החשובים. הסיפור מתחיל במשפט : This is a story, I suppose, about a failure of intelligence. הסיפור מתחיל כאגדה. מסופר על זוג סוזן ומתיו שכל ההחלטות שלהם בחיים נעשו לפי ההגיון והשכל. הם לא התחתנו מוקדם מדי כדי לא להרגיש שהפסידו שום דבר וגם לא מאוחר מדי. הם החליטו לא לעבור לגור לדירה של אחד מהם, כדי שאף אחד לא ירגיש נכנע לשני ועברו לדירה חדשה. הם החליטו לעבור לגור מחוץ לעיר כי זה הכי טוב לילדים. אף אחד מהם לא היה איש קריירה גדול, אבל היתה לכל אחד מהם משרה קבועה והם התמידו בעבודתם. הם החליטו שבשנים הראשונות לאחר לידת הילדים סוזן תפסיק לעבוד לתקופה מסוימת, כי זה הכי טוב לילדים, אבל היה ברור שאחרי שיגדלו היא תחזור למשרתה. הכל היה מושלם במושלמותו. אולם אז איכשהו דברים החלו להשתבש. הבעל החל לבגוד. סוזן ניסתה לשכנע את עצמה שזה טפשי לכעוס. אנשים אינטיליגנטיים לא עושים מזה עניין. הילדים גדלו וסוזן לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא כבר לא חשקה במשרה הקודמת שלה. היא הרגישה צורך להיות לבד. אז היא הקצתה לעצמה חדר בבית שהוא רק שלה. הרעיון של חדר משלה לאישה, כבר מופיעה מוקדם יותר, במאמר המפורסם של וירג'יניה וולף "חדר משלך". לאחר מכן זה לא מספיק לה והיא נוסעת למלון בלונדון ושוכרת חדר קבוע, חדר מס' 19, רק כדי להיות לבד. חדר מס' 19 היתה ההשראה בספר השעות לסיפור של לאורה בראון, שגם היא פורשת למלון לחדר מס' 19. הסיפור של לסינג קצת מזכיר את הסיפור של לאורה בראון, אולם לטעמי הוא הרבה יותר טוב ומשכנע. אגב, כמו שבמלונות מסויימים אין חדר 13, בהשראת הסיפור יש מלונות פמיניסטיים בהם אין חדר מס' 19. הסיפור הוא על אנשים רגילים שעשו הכל כמו שלימדו אותם שצריך לעשות, לפי ההגיון ובכל זאת נכשלו. הם היו חכמים אולי מבחינות מסוימות, אבל לא מבחינה רגשית, כי בתחום הזה לא ידעו לספק את עצמם. הסיפור קריא וזורם מאוד גם בשפת המקור באנגלית (לא ידוע לי אם יש תרגום) ונקרא בנשימה עצורה. מומלץ! עכשיו אני אעתיק את ההודעה גם לפורום ספרים....

 

[siv30]

אויש תודה את נהדרת ../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif

את מרשה לשים במאמרים?

 

[מול פלנדרס]

בוודאי ותראי בזה אישור קבוע ../images/Emo13.gif

 

[siv30]

תודההההה ../images/Emo23.gif

 

[2_be]

../images/Emo45.gif מסכימה

ספר מצוין בנושא.

 

[נטשה אוהבת]

ספר שקראתי די מזמן אבל מאוד

אהבתי- וכמובן- שלום לכולן!!!! 'שאהבה נפשי' מאת גייל הראבן - מספר על אשה שהתאהבה בגבר והחליטה ללדת את ילדו ולהיות אם חד-הורית על אף שזה היה מעשה לא מקובל בזמנו. לאחר מכן היא מתחילה ללמוד משפטים, מתקבלת לעבודה, מארגנת את חייה. ספר קצת עצוב אבל נוגע ללב. אחד הספרים הישראליים שיותר אהבתי.

 

[siv30]

שלום גם לך נטשה ../images/Emo140.gif

תודה על ההמלצה, לא קראתי את הספר אבל בקווים הכלליים מזכיר קצת את בשוכבי ובקומי אישה של מירה מגן שגם הוא מומלץ מאוד.

 

[Rivendell]

דווקא לא מזכירים בכלל אחד את השני

(קראתי את שניהם). "שאהבה" מדבר על אישה שבמקום כלשהו ויתרה על חלק גדול מחייה ומאישיותה כדי להמשיך ולאהוב גבר שלא רק שלא אוהב אותה, אלא גם בכלל נשוי לאישה אחרת, חי בחו"ל, וכו'. היא יולדת לו ילדה ומגדלת אותה לבד, אבל לא מתוך אידאולוגיה כלשהי אלא פשוט כדי להיאחז בכל חלק קטן שלו שהיא יכולה לקבל, וכי במקום כלשהו היא מקווה שהוא יאהב אותה בזכות היצור המתוק הזה שהיא הביאה לעולם. "בשוכבי" לעומת זאת מתאר אישה שקיבלה החלטה אמיצה למדי, ללדת ילד לבדה, למרות הקשיים שבדרך. לא כי היא מנסה לכבוש גבר, אלא כי היא באמת רוצה בילד, אפילו לבד (ואולי דווקא לבד). שני הספרים, אגב, מצויינים ומומלצים.

 

[דוסטו]

זהו

שאם קוראים בטור את מירה מגן, צרויה שלו, גיל הראבן, הדיה, קציר שוכחים מי זה החד הורית שהחבר שלה יש לו קטטוניה ולמרות זאת היא עשתה קרירה אחרי ששכבה עם גבר שהיה לו רומן עם אמא שלה, והוא אלמן עם ילדה קטנה. ו'אהבה נפשי' לא מתאים לפורום הזה. צריכה אישה להיות די דפוקה כדי לשמור אמונים לגבר ילדותי, כאילו=פלסף מגיל 17 עד שארית ימיה.

 

[נטשה אוהבת]

מצטערת לאכזב אותך

אבל בעולם הזה- של היום- יש עדיין המוני נשים שמקריבות המון! המון! עבור גבר. אני לא נכנסת עכשיו ל'האם זה נכון או לא נכון לעשות זאת' אבל זו המציאות. אפשר להנות מספר מכיוון שהוא כתוב בצורה מרתקת ובשפה יפה גם מבלי להסכים עם העלילה. אפשר לפרגן לסופרת ישראלית גם מבלי להזדהות טוטאלית עם דמות הנושא בספר. לקרוא דוסטוייבסקי לא הופך אף אחד ליותר איכותי, אולי ליותר פלצן- בדיןק כמוך.

 

[דוסטו]

אני מודה לך על תואר הכבוד.

יכול להיות שגם היום נשים מוכנות להקריב המון! המון !! עבור גבר. יכול להיות גם שמישהו לא אוהב את הז'אנר הספרותי הזה של הוא והיא ששום דבר טוב לא קורה להם והם רק סובלים שמאפין את הסופרות שציינתי. שום ספר לא הופך אף אחד לאיכותי יותר. מקסימום לאנין-ספר יותר. ואת דוסטויבסקי לא הייתי משווה להרבה סופרים/ות נוספים/ות. הוא קלאסה בפני עצמו. רק לא מובן לי הטאנטרום שלך? אני צריך לפרגן לסופרת שאת מפרגנת לה ? אני לא חושב שצרויה שלו ויעל הדיה סופרות גרועות. אני חושב שהן יותר טובות ממירה מגן ושלושתן עולות על גיל הראבן (אגב קראת את '.... מלאך' ? עוד ספר מופרך). רק שאני חושב הן לא טובות כמו מרגרט אטווד, ווירג'יניה וולף, סילביה פלאת, יהודית הנדל, שולמית הראבן (האמא של...) ועוד רשימה ארוכה של סופרות.

 

[דוסטו]

אגב -אם את רוצה ספר טוב

על הקרבה נשית, אני חוזר וממליץ על 'הכח האחר' שבו יהודית הנדל באה חשבון עם בעלה המנוח הצייר אברמוביץ שהשתלט על המרחב היצירתי בביתם ודיכא את הכתיבה שלה או לפחות ובדיעבד לא השאיר לה מקום. גם מאירוביץ יוצא מהספר גבר ילדותי, לא פלצן, אבל לא מתחשב. בנגוד ל'שאהבה נפשי' שם היסורים והכאב על ההקרבה בשם האהבה והקונפליקט בין השניים זועקים מכל משפט.