אתה מזכיר לי בני, סיפור שהיה
לפני כמה שנים הגעתי למשרדו של מישהו מאוד עשיר ומפורסם, לשיחה על עבודה. השיחה קלחה לה, ולאט לאט שמתי לב שהאדם המפורסם הזה, שכולם יודעים השהגיע רחוק רחוק, עם הרבה מעשים וכסף בעצם מחפש משהו מאוד פשוט. שיחה קטנה, פשוטה, בלי שום מילים מפוצצות, גרפים או כינוסים יוקרתיים. באישהו שלב אמרתי לו משהו כמו: "רגע, מה אתה לא יודע שזה מה שחושבים עליך"? אז הוא אמר: "אין לך מושג כמה לא מדברים איתי, כמה חושבים שאם אני כזה גדול חושבים שאני לא צריך חיוך או ליטוף, שאם אני מצליח כבר אני לא זקוק לעידוד, בכלל, ספרי לי איך בחוץ במסדרון כאן, כי אני לא יודע. כשאני מופיע, כולם מתיחסים אלי כ...., לא כאל בן אדם שמרגיש או חש אלא כאל מה שהם חושבים שאדם עם מעמד כמוני צריך להיות..." זה היה נורא עצוב. נורא. מאז אני יודעת, שלא משנה כמה אדם הלך רחוק, ואולי דווקא בגלל זה שהלך רחוק ו"שרף" הרבה מהבטרייה שלו...הוא זקוק לעוד ועוד עידוד. בהמשך פגשתי עוד אנשים עם אותה ההזדקקות, כי נדמה לאנשים שהם כבר עשו את שלהם.ומאז אני נורא נזהרת... בכלל, אני חושבת שכווללנווו זקוקים לזה. גם בימים שאנחנו מצליחים וגם באלה שלא... זה חמצן לנשמה שאף פעם לא מספיק ממנו אחה"צ נעים