לכל הנשים שהפילו - משהו מעודד

[חניתוש]

לכל הנשים שהפילו - משהו מעודד

בס"ד קראתי את כל ההתכתבויות שלכם וכל כך מעודד שיש את הפורום הזה אתן כל כך מקסימות - זו אני חניתוש ששאלה למי היה מולה? בקיצור לענייננו המעודד - רב אחד אמר לי שצדיקים באים לתן את תיקונם בתור עוברים (כי התיקון שלהם קטנטן), אז אותי זה מעודד שהיה לי צדיק ברחם. יום טוב לכולכן.

 

[morinbar]

חניתוש אותי ממש ממש לא מעודד

שמור שלי שנלקחה ממני היא (כפי שאמרו לי לא מעט פעמים) נפש של צדיק ונשמה שבאה לעולם לעשות תיקון. תיקון למי

במה חטאה ובמה פשעה שהגיע לה לסבול כ"כ לנפש אצילית שנלקחה ממני

שוב שמחה בשבילך על אמונתך. אני נמצאת בצד השני.

ומאחלת לך טוב, בריאות ושפע מזל.

 

[חניתוש]

למורין בר

אני ממש עצובה בשבילך, אבל הגישה שלי מצליחה לעודד לי פינה בלב. מקווה שתהי תמיד מאושרת. חניתוש

 

[morinbar]

חניתוש ../images/Emo51.gifלך ואני מאוד שמחה

על הכוחות שאת מוצאת באמונתך. מקווה שתמיד תהי אופטימית. ושה

תזרח ותאיר פניה אליך

. רק טוב

 

[morinbar]

שכחתי לרשום שמי- אורלי

ושמות בנותי מור

וענבר

.

 

[חניתוש]

לאורלי אמם של מור וענבר

בס"ד אורלי יקרה הבום שאת הבאת לי כאשר ניסיתי לעודד אותך שבר אותי, למיטב הבנתי, הבנתי שאיבדת בת שנולדה, שאשמח אם תספרי לי את כל הסיפור ואם אוכל לעודד (איכשהוא) אעשה הכל. אני מקווה שהבנתי לא נכון. אבל אין יותר עצובה ממני עבורך. מקווה שיהיה לך רק טוב ואני באמת אוהבת אותך - חניתוש.

 

[morinbar]

חניתוש חמדתי הבנת נכון../images/Emo7.gif

אני אמא לשתי בנות. מור

שנפטרה בגיל 4.5 חוד´ עקב מום לבבי- ריאתי נדיר ומורכב שהתגלה רק(

) בגיל 3.5 חוד´ (לאחר הריון ולידה תקינים עם כל הבדיקות האפשריות) וגם זה לאחר שהתלוננתי רבות על העובדה שמורצוק לא עולה במשקל (פטרו אותי כאמא היסטרית). ענבר

היום בת 8.5 חוד´ בריאה ואמן שכך ימשך (לה ולכולנו). בדיוק בעוד חודש יחלפו שנתיים מאז אותו יום מר שבו מור נלקחה מאיתנו ואני עדיין לא מאמינה... כמה מוזר ב- 25/12/00 מור נכנסה לצינטור (אירוני- זהו יום נישואינו) וכ-20 שעות לאחר מכן

טיפול נמרץ ילדים למשך 3 שבועות ואין מושיע... שנה זו תאריך האזכרה העברי חל ביום נישואינו. כ"כ עצוב לי שנפש תמה, ברה ואצילית כ"כ אינה חלק מחיינו הפיזיים. אינה כאן להשלים את התמונה המשפחתית. ענבר- מביאה המון אושר לחיינו. היא דומה/לא דומה למורצוק. ממש רואים שאופיה שונה בתכלית והלוואי שלא תדע צער ומכאוב. חניתוש לך ולכולנו אאחל בריאות.

על התמיכה (כמה שהפורום הזה מבורך) אוהבת- אורלי

 

[חניתוש]

לאורלי שלום

בס"ד מצטערת רק עכשיו יצאלי לקרוא את מה שכתבת. דרך אגב ה 25/12/ זהו היום בו התארסתי, כנראה לא סתם התחברנו. בכל מקרה אני מבינה עד כמה את עצובה אבל את פשוט חייבת להמשיך הלאה, אם זהו רק זיכרון בלב של מור זה בסדר אך אם זה מפריע לתפקוד חייך את חייבת להמשיך זה לא מה שמור רוצה. היא רוצה לראות מלמעלה שאמא תמיד אוהבת וזוכרת אותה אבל שאמא גם מאושרת. לא היית רוצה לגרום צער לאמך, תהיי שמחה למענה ותאמרי לה " מורי שלי אמא שמחה למענך". תראי אני עברתי לא מעט קשיים בכלל וגם בנושא של ההריון, אבל יש לי בעל, משפחה, עבודה וחברים שאסור לי להזניח ואם לא היה לי את כל אלה הייתי שוקעת בעצבות אבל מה זה נותן לי, העצב לא מחזיר לי את ילדי האבוד, ולא יעשה לי הריון עכשיו, אז למען כל אלה אני ממשיכה. איך שהייתי רוצה שכל הנשים בפורום יעברו לפורום שנקרא "השמחה שבלידה" שאף אחת לא תראה צער. תקראי מה נשים כותבות כאן ותביני שאת לא לבד, אבל לך יש לפחות משהו שלנו אין - את זכית להכיר את ביתך, נתת לה שם, ראית פנים וזה ילווה אותך לכל החיים. אולי הקב"ה עשה עימך חסד ולקח אותה - תחשבי אולי ההישארות שלה הייתה גורמת לה להיו תיותר חולה, ילדה לא רגילה, סובלת רוב הזמן, לא היית רוצה לראותה סובלת. אני מנסה רק לעודד אותך אל תתעצבני עלי ואם אמרתי משהו פוגע אמרי לי. יום טוב

 

[morinbar]

חנותוש שלחתי לך מסר אישי וכותבת לך

גם כאן- האופטימיות שלך ממש מדהימה אותי

. כן ממשיכים בחיים ואף נהנים. משתדלים למצות את המקסימום מכל דבר. ובמיוחד נהנים מענבר ומכל דבר שקשור בה. היא ממש פשושית. מדהים כמה אפשר לאהוב את הקטנטנה הזו. הלוואי על כולנו ועליכם אהבה שכזו. בלב תמיד יש ויהיה מקום עצוב ששייך למור ובוודאי שלא הייתי רוצה שמורצוק תגדל להיות ילדה עם נכות (ואף נכות קשה) היא סבלה מספיק לחיים שלמים וכל זאת בחיים קצרים כ"כ.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. מאחלת לכולנו חיים בריאים, טובים, מלאי מזל ומאושרים. אמן ואמן.

 

[חניתוש]

קיבלתי את המסר שלך והחזרתי לך תשובה

 

[תמיד איתנו]

מדוע חווינו את האבדן?../images/Emo39.gif

במהלך הנסיונות שלי להבין, גם אני כמו כל אחת ואחד כאן שאלתי את עצמי, למה? למה עברנו את האבדן?! אולי חטאנו חטא שהגיע לנו עונש כה קשה? אולי לא השגחנו מספיק על ההריון? אולי ואולי ואולי... מגוון הדעות לגבי האבדן שכל אחת ואחד חווה הוא שונה...חלק ממשפחתי יעץ לנו להחליף מזוזות בבית...חלק המליצו ללכת לרב... לדעתי, חווינו את האבדן כי היינו צריכים נקודה. הסיבה לא חשובה, התוצאה חשובה. הילד שאיבדנו לא יחזור, והשאלה הגדולה היא איך מתמודדים. אינני דתי, אולם אני בדיעה שכל דבר שקורה לך בחיים אמור לתת לך משהו. נכון, ודאי שהייתי מוותר על האבדן, אולם כעת, כשהוא עובדה, החלטתי לעשות איתו משהו. מה עשיתי? אני חש כי האבדן שינה בי מספר רב של דברים והעיקרי שבהם הוא נקודת השקפתי את החיים. למדתי כי הכל בחיים זמני ונזיל מהרגע להרגע. יש כוחות הרבה הרבה יותר חזקים מאיתנו. וגם אם נפלת,וקיבלת חבטה רצינית, יש לך את התבונה והיכולת להוציא מן השיעור שלמדת משהו שילווה אותך להמשך הדרך במסע החיים. הפורום נוצר אך ורק עקב האבדן שחווינו. חישבו, אם לא הייתי מאבד את בני, האם הייתי פונה לתפוז ? לכן, החיים מובילים אותנו לדרכים שלא תמיד תכננו אותם מראש, אולם אני בדיעה שכל אחת ואחד אמור/ה לקחת מן השיעור הזה משהו להמשך החיים. תמיד שלכם, תמיד איתנו

 

[שלומית 0710]

לפעמים אני מקנאה באנשים דתיים

שמוצאים נחמה בענייני צדיקים. איני מאמינה גדולה, ועוד יותר מכך- מעט האמונה שהיתה לי נעלמה אחריחמש הפלות (שתיים מהם עם תאומים) וילדה אחת שנולדה מוקדם מזמנה, סבלה חצי שנה, שלושה ניתוחים ולבסוף הפטרה לאחר סבל ממושך. גם אני שמעתי שעוברים שנפלו או תינוקות שנפטרו באו לעולם הכדי לעשות "תיקון"- אם כך- למה ביתי היתה צריכה לסבול כל כך הרבה? הרי היו לנו כל כך הרבה "הזדמניויות" שההריון הזה יופל ויסתיים עוד קודם לכן- ובזכות(?) הטיפול הממושך הגעתי ללידה. אם היא הגיעה לעשות "תיקון" הרי יכלה לעשותו כעובר. אם רצו "לבחון" להעניש" אותנו כזוג- למה היא היתה צריכה לסבול? למה אבי שהתאלמן צעיר צריך לבקר את קברה של נכדתו? יש עוד המון למה? אני מצטערת אם תשובתי כל כך כועסת. כפי שכתבתי- אם סיבת "התיקון" מביאה לך מזור לנשמתך- הרווחת! אותי זה רק מקומם. ממני- שעכשיו יוצאת לבית העלמין...

 

[שלומית 0710]

בסערת הרגשות נפלו טעויות הקלדה:

הפטרה=נפטרה, הכדי=בכדי,

 

[שלומית 0710]

ועוד משהו-

בוודאי שהעוברים שהפלנו, והתינוקות שילדנו ונפטרו היו צדיקים

הרי הם לא הרעו לאיש. במי הם פגעו

 

[morinbar]

איתך ועם חברי פורום זה לאורך כל

הדרך. והדרך ארוכה... גם אני חושבת שלאנשים מאמינים יש "גב רחב" של אמונה עליה הם יכולים להישען בצר להם. ואני אף שמחה עבורם. אני כאדם עם מעט אמונה שגם היא אבדה לה בדרך החתחתים שעברנו. צודק -תמיד איתנו- באומרו שכל התנסות בחיינו לוקחת אותנו למקומות אחרים אליהם לא היינו מגיעים אילוליי...(זה לא הנוסח המדוייק אך אלה הם רוח הדברים- כך אני מבינה) איפה הוא אותו כוח עליון ומהיא מידת הרחמים במדוברת כ"כ

כיצד יצורים טהורים וחסרי אונים סובלים כ"כ ובסופו של דבר נלקחים מאיתנו

ולמה, למה, למה לא זכינו בהם והם לא זכו בנו

. הרי יש בפורום הזה ועוד כאלה שלא יודעים על קיומו עוד רבים, אני יודעת שחוו וחוווים אובדנים כ"כ גדולים ויש בהם הכוח

להמשיך הלאה (בין מתוך אמונה ובין אם לאו). מאחלת לכולנו- בריאות, מזל, אושר וחיים טובים

אנו מבקרים בימי שישי בדר"כ לאחר השעה 14:00 אז בדר"כ אין עומס רכבים ויש שקט שאופף את המקום. שימי אבן בשמי ותני

. שנישמות ילדינו יהיו צרורות בצרור החיים. מקווה שלא הכנסתי אף אחת/ד למצב רוח מלנכולי, לא זה היתה הכוונה

שבת שלום. היו עם משפחותיכם וחזקו האחד את השני (כי מה יש לנו פרט למשפחתנו

).

 

[morinbar]

אוסיף בשבחו של פורום זה

שדיונים בנושא כ"כ טעון לא יוצאים מפרופורציה. אולי כי אנו יודעים מהי פרופורציה

שחיינו יהיו עיקר ולא טפל. שבת שלום.

 

[תמי ס]

קשה לי המחשבה הזו

איבדתי שני הריונות השנה. לאחר האבדן הראשון, היה מי שאמר לי שהעובר הפגום שלי בא על מנת לעשות תיקון כלשהו וזה כל כך הרגיז אותי. הפסקתי את ההריון ההוא ביוזמתי, מייד לאחר שנודע לי על המום הקשה שיש לעובר, כלומר, אם לא הייתי מפסיקה את ההריון היה העובר ממשיך לשרוד בתוכי עד הלידה ורק אז היה (כנראה) נפטר. אז מה עשיתי? לא נתתי לו להשלים כביכול את התיקון שלמענו הוא נוצר... הפסקתי את ה"תיקון" טרם זמנו... לא הקדשתי לכך מחשבה, הריתי מייד שוב, ואז.. שוב נתגלה מום, מום שונה, מום קשה, שחייב הפסקת הריון מאוחרת שוב, אז מה אני צריכה לחשוב? שאולי אם אכן לא הייתי מפסיקה את ההריון הראשון, הייתי מסיימת את ה"תיקון" ואז הילד הבא היה נולד תקין? ועכשיו? הרי גם את ההריון השני סיימתי טרם זמנו ביוזמתי, הפסקתי את חיי העוברית ולא נתתי צ´אנס להשלמת התיקון. אני משתדלת לא לחשוב על כך, אבל דברים כאלה מאד מכאיבים לי. אני מקנאה באנשים שמסוגלים לשאוב נחמה מאמונות דתיות, שמוצאים סיבה לכל מה שקורה לנו, שמקבלים דברים בהשלמה רק בזכות המחשבה ש"זה הגורל וכל דבר שקורה הוא לטובה". אני לא מקבלת את זה ולא יכולה להשלים, לא יכולה להבין ולא מוצאת נחמה.

 

[morinbar]

מבינה כל מילה ומשפט

אני יודעת שאם היו אומרים לי בהריוני הראשון שלמור

יש מום נדיר של הלב והריאות לא הייתי מהססת ועושה הפלה. הרי לא היתי רוצה ואף לא לרגע שהתינוקת שלי תוולד לסבל וכאב. ומור נולדה ועם הסבל והכאב היו הרבה ימי אושר, רוב ימי חייה היו מאושרים (בעיני לפחות). אני שמחה שהכרתי את מור ואף חשה זכות להיות הורה לה אפילו אם זה לתקופה כ"כ קצרה של 4.5 חודשים. ראייתי את החיים השתנתה ללא הכר ואף יש לי התחושה שהתמימות בה חייתי נגזלה ממני. את הנעשה אין להשיב וכך התפתחו, השתנו חיינו ועם זה יש להתמודד. נחמה- אין ואולי העובדה שענבר

דומה לה מביאה מעט שקט נפשי.(והיא אינה תחליף, נחמה או פיצוי

היא בזכות עצמה

) רק טוב לכולנו. חזקי ואימצי

י איתך

 

[שלומית 0710]

תמי יקרה!

לצערינו אין הסבר לסטטיסטיקה האיומה שאת ואני נפלנו בה. ולצערינו אין אנו נשים דתיות שההסבר של "תיקון" מביא לנו מזור. לדעתי כוונתו של "תמיד איתנו" בדבריו היא- שאם כבר כך קרו הדברים, ישנן כעת שתי אפשרויות גדולות: לצלול או לצמוח. מקווה שכולנו בחרנו בדרך השנייה, למרות שלפעמים הרבה יותר קל להישאב לראשונה. אני רואה את "הלצמוח" בלחזור לחיים עד כמה שיותר נורמליים לעשותם טובים יותר- לנו, לבני זוגינו, למשפחתינו ולסביבה. אני בהחלט חושבת שהאובדנים שחווינו גרמו לנו להיות אנשים טובים יותר, סובלניים יותר. כמו שכתבה אורלי- אנו יודעים היטב מהם הפרופורציות הראויות בחיים. כמובן, שלו הייתי נשאלת אם הייתי בוחרת באובדנים ובעקבותם להיות אדם טוב יותר או שהריונותי היו מצליחים והייתי נשארת כפי שהייתי, הייתי בוחרת שהריונותי יצליחו (ואני מאמינה שילדיי הרבים אם היו נולדים היו מלמדים אותי להיות אדם טוב יותר

), אך מכיוון שאיש לא שאל אותי נותר לי לבחור מה אני עושה עם חיי.

ענק ממני.

 

[תמי ס]

לצערי לא הפכתי לאדם טוב יותר

לצערי אני לא מרגישה שהפכתי לאדם טוב יותר בזכות האבדן, נהפוך הוא, הפכתי לכועסת ולממורמרת, הפכתי לאדם שלא הייתי קודם לכן. אני מלאה קנאה, קנאה באנשים ש"הולך להם", אנשים שמצליחים להרות וללדת. אני מקנאה בכל אשה הרה, מקנאה בכל אשה החובקת תינוק או דוחפת עגלה. עסוקה כל הזמן במחשבה "למה לה זה הצליח ולי לא"? היחידות שאני מצליחה לשמוח בשמחתן הן אלו שאני יודעת שעברו ועוברות דרך קשה ואבדן מסויים בדרך להורות ואני מאחלת להן בהצלחה בכל ליבי. ואני כועסת על העולם וכועסת על עצמי שאני מרגישה כך. את הטוב שבחיי (שני ילדיי הגדולים) ידעתי להעריך גם לפני השנה האיומה הזו והאבדן שחויתי בה. בקיצור, "לא"!, לא הפכתי לאדם טוב יותר.