../images/Emo41.gifקאפוס - האסירים "ממלאי-התפקידים"
מאוד מוזר לי לראות, שלאיש לא היה האומץ להתמודד עם הנושא הזה
מה קרה לכם
אין לכם ביצים להתמודד עם הנושא
לא קשה להניח, כי לא מעטים מבין ניצולי השואה, אשר שרדו את התופת הנאצית, היו למעשה "קאפוס". יהיה זה מאוד סביר להניח, שאותם ניצולי שואה לא סיפרו לילדיהם ולנכדיהם את האמת המרה על מעשיהם בשואה. נראה לי שנושא רגיש זה הוא טאבו אשר כמעט ואין מדברים בו. האם יתכן, שאותם הסבים, אשר חיו אתנו ואולי חיים עד היום, אשר סבלו/סובלים מסיוטי לילה נוראיים, סיוטים, אשר כל כך עוררו את רחמי הוריכם ושלכם, עד כדי הזדהות עם כאבם וסבלם בשואה, היו למעשה סיוטים על מעשיהם הנפשעים, ביניהם הלקאת אסירים יהודים אחרים עד מוות? מעניין מה אתם חושבים על כך, ואיזה משקל, אם בכלל, ניתן לקאפו היהודי, כחלק פעיל במכונת הרצח הנאצית? אני מצטט מאתר יד ושם -
אסירים "ממלאי-התפקידים" באושוויץ. "העיקרון של ביזור מקורות עוצמה – במיוחד בתחום הפיקוח והסדר – לידי האסירים עצמם מושתת על מציאות הידועה עוד מימי התנ"ך: "עבד כי ימלוך". העבד המקבל לידיו במפתיע כוח לשלוט על זולתו, קרוב לוודאי שידכא בשמחה את האחרים, כדי לפצות את עצמו בדרך המרבית. הקבוצה המתגבשת של בעלי התפקידים נעשית שלוחה של מקור הרוע, של הפושעים האמיתיים – ואלה מתערפלים ונמוגים לעיני האסיר המצוי, שאינו מסוגל להבדיל בינם לבין באי כוחם. כאשר מדברים ניצולי אושוויץ על אכזריות זוועתית אנו למדים לתימהוננו, שהאלימות אשר הופעלה על האסירים במחנה הונחתה עליהם על פי רוב מידיהם של אסירים אחרים, אשר לעתים הפליאו בהם את מכותיהם בברוטליות לא פחותה מזו של שולחיהם ומדריכיהם, הגרמנים. גורלו של האסיר הבודד נעשה בהדרגה נתון כולו לשרירות לבו של בעל התפקיד, האסיר. הוא המחליט על טיבם של חיי האסיר ועל המשכם: "לא איש ה-אס.אס. כי אם האסיר אשר שדד מחבריו והרג אותם, הוא הסמל המזעזע של מחנה הריכוז, והעדות החיה לכך, שהמנטליות של האלימות משחיתה ומקלקלת את מבצעה, גם אם הוא עצמו היה קורבן לאלימות", כתב בנדיקט קאוטסקי, ניצול אושוויץ. בזיכרונם של ניצולים חרוטות עמוק דווקא דמויותיהם של אסירים בעלי תפקידים כנציגי הטרור, ההפחדה והאכזריות שאפיינו את היחס כלפיהם במחנות. מעשיהם האכזריים של בעלי התפקידים גרמו לעתים לאסיר הרגיל לסבול יותר מאשר סבלו מחמת האכזריות של הגרמנים עצמם, משום שמעשיהם של בעלי התפקידים היו מבוססים על חיקוי ואף הזדהות. כתב בעניין זה הרמן לנגביין, אסיר אושוויץ: למרות שנאלצתי מאז להיות עד ראייה לכל כך הרבה אירועים, הריני נזכר אפילו כיום מתוך זעזוע, בראותי את הקאפו של המרפאה מכה בכל כוחו אסיר חולה ודורך עליו ללא כל מעצורים, לאחר שהלה התמוטט ונפל…אכזריותו זעזעה אותי יותר מאשר מראה אנשי האס.אס המכים אסיר."
