ככה נהגתי לפרוק מחשבות וזכרונות, לרוקן קצת את הראש שלי. על הכתב, דברים נראים קצת יותר הגיוניים. בלי שום קשר, הייתי מסתובב הרבה בפורומים של תפוז. ויום אחד, שני הדברים האלה פשוט... התחברו לאחד.
ואוו. את הבלוג הראשון שלי פתחתי מזמן. 2005 אני חושבת. זו הייתה תקופה קשה מאוד בחיי בה הייתי מאוד בודדה ועברתי התעללות מינית שאיש לא ידע עליה. רק בבלוג סיפרתי עליה לראשונה. הייתי צריכה להוריד את כל הכאב שלי מעלי והייתי גם זקוקה לתגובות וליבוק שקיבלתי מקהילת הבלוגרים. בשלב מסוים הבלוג ההוא נסגר ופתחתי בלוג שעיקר מטרתו היה האמנות שלי ומדי פעם הייתי כותבת בו איזה סיפור והוא עבר וריאציות שונות ושמונות עד שהפך לבלוג אישי עם נגיעות אמנות. כשהאמנות עזבה לגמרי את הבלוג ההוא פתחתי בלוג אחר שהיה מאוד אישי ודחוס ומלא בי ובמה שעובר בתוך הנפש שלי. ברגע של כאב מחקתי אותו. ועכשיו שוב, מתוך כאב ובדידות גדולה, בדיוק כמו הבלוג הראשון שהיה לי ב2005 פתחתי את הבלוג הנוכחי. לפרוק את הסבל.
וחשבתי, הנה, מקום לכתוב בו יומן אישי בפומבי אבל בסתר. היום אני מתייחסת לבלוג שלי כאל משהו שונה מאוד מיומן אישי, ובמקביל פתחתי עוד כמה בלוגים שכל אחד מהם משמש לתכנים אחרים.