למה שנא ליבוביץ את הקבלה (מוקדש לאורי)
שני עיוותים היסטוריים גדולים חלו בעולמה של אמונת היהדות המתגלמת בקבלת עול תורה ומצוות כביטוי הבלעדי הכשר של קבלת עול מלכות שמים.
1) הקבלה הפכה את החיוב המוטל על עם ישראל לגבי עצמו לייעוד שנועד לו לגבי המציאות הקוסמית ולגבי השי"ת עצמו – המצוות כ"צורך גבוה" וכתיקון העולם. בכך כאילו הועלה האדם עצמו לדרגה אלוהית – ההיפוך הגמור לרעיון של נעילה של יום הכיפורים. הקבלה הפכה את היהדות של עבודת ה' למיתולוגיה על אודות ה' ועל העולם ועל האנושות ועל עם ישראל. עם ישראל הריאלי, שעליו מוטלות תורה ומצוות מעשיות במציאות הטבעית, זוהה עם המושג של כנסת ישראל המיסטית ("נפש האומה" בלשונו של הרב קוק), שהיא זהה עם השכינה והיא הספירה העשירית, ספירת מלכות; וספירת מלכות קשורה בספירה השישית, תפארת, שהיא מיוצגת ע"י יעקב אבינו – הוא ישראל. מכאן אותו שילוש אלילי של קודשא-בריך-הוא ואורייתא וישראל. הניגוד שבין תורה ומצוות כעבודת ה' לשמה ובין ראייתן כאמצעים מאגיים לשם דבר אחר (לגאולת ישראל, לתיקון העולם או לצרכו של ה' עצמו) אינו מחלוקת בין הוגים בינמיים בלבד, הוא עדיין משמעותי בימינו...
כשם ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אף כל שמידת האמת באמונה גדולה יותר, סכנת סילופה גדולה יותר: "אין בין גן עדן לגיהנום אלא מחיצה בעובי של שתי אצבעות בלבד". דווקא להט האמונה בה' עשוי להכשיל את חלושי האופי או חלושי הדעת; את העגל ("אלה אלהיך ישראל...") עשה הדור שראה בגילוי שכינה, ויצר הרע של עבודה זרה היה מרקד בין ישראל כל זמן שהיתה שכינה שורה במקדש. וכפעלם של הנביאים ושל אנשי כנסת הגדולה אף פעלו של הרמב"ם: לא "זמורת זר" של חכמה יוונית הכניס ליהדות (כדעתם של תמימים או מיתממים רבים) (הלו, אורי, שומע?), אלא בתורת הייחוד הקיצונית שלו, שהיא שלילתם המוחלטת של התארים עד כדי התעלמות מתורת האמת או התכחשות לה – הקים תריס בפני הפיכת תורת האמת לתורת הגשמה והפיכת עבודת ה' לעבודת אמצעים.
2) היהדות הרפורמית...
מתוך: "משמעותה הדתית והמוסרית של גאולת ישראל", 'אמונה היסטוריה וערכים'.
שני עיוותים היסטוריים גדולים חלו בעולמה של אמונת היהדות המתגלמת בקבלת עול תורה ומצוות כביטוי הבלעדי הכשר של קבלת עול מלכות שמים.
1) הקבלה הפכה את החיוב המוטל על עם ישראל לגבי עצמו לייעוד שנועד לו לגבי המציאות הקוסמית ולגבי השי"ת עצמו – המצוות כ"צורך גבוה" וכתיקון העולם. בכך כאילו הועלה האדם עצמו לדרגה אלוהית – ההיפוך הגמור לרעיון של נעילה של יום הכיפורים. הקבלה הפכה את היהדות של עבודת ה' למיתולוגיה על אודות ה' ועל העולם ועל האנושות ועל עם ישראל. עם ישראל הריאלי, שעליו מוטלות תורה ומצוות מעשיות במציאות הטבעית, זוהה עם המושג של כנסת ישראל המיסטית ("נפש האומה" בלשונו של הרב קוק), שהיא זהה עם השכינה והיא הספירה העשירית, ספירת מלכות; וספירת מלכות קשורה בספירה השישית, תפארת, שהיא מיוצגת ע"י יעקב אבינו – הוא ישראל. מכאן אותו שילוש אלילי של קודשא-בריך-הוא ואורייתא וישראל. הניגוד שבין תורה ומצוות כעבודת ה' לשמה ובין ראייתן כאמצעים מאגיים לשם דבר אחר (לגאולת ישראל, לתיקון העולם או לצרכו של ה' עצמו) אינו מחלוקת בין הוגים בינמיים בלבד, הוא עדיין משמעותי בימינו...
כשם ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אף כל שמידת האמת באמונה גדולה יותר, סכנת סילופה גדולה יותר: "אין בין גן עדן לגיהנום אלא מחיצה בעובי של שתי אצבעות בלבד". דווקא להט האמונה בה' עשוי להכשיל את חלושי האופי או חלושי הדעת; את העגל ("אלה אלהיך ישראל...") עשה הדור שראה בגילוי שכינה, ויצר הרע של עבודה זרה היה מרקד בין ישראל כל זמן שהיתה שכינה שורה במקדש. וכפעלם של הנביאים ושל אנשי כנסת הגדולה אף פעלו של הרמב"ם: לא "זמורת זר" של חכמה יוונית הכניס ליהדות (כדעתם של תמימים או מיתממים רבים) (הלו, אורי, שומע?), אלא בתורת הייחוד הקיצונית שלו, שהיא שלילתם המוחלטת של התארים עד כדי התעלמות מתורת האמת או התכחשות לה – הקים תריס בפני הפיכת תורת האמת לתורת הגשמה והפיכת עבודת ה' לעבודת אמצעים.
2) היהדות הרפורמית...
מתוך: "משמעותה הדתית והמוסרית של גאולת ישראל", 'אמונה היסטוריה וערכים'.