למי שמתעניין.....
" אליה ליבוביץ, במאמרו על ספרו של יהודה לוי "המדע שבתורה" )"הארץ, ספרים15.8 ,"(, יוצא נגד הגישה האפולוגטית ביחס לסתירות בין אמירות תורניות לבין אמיתות מדעיות, ובנקודה זו גם אני הקטן בהחלט מסכים עמו. ואולם מעבר לכך יש בדבריו כמה וכמה הנחות, מהן סמויות ומהן גלויות יותר, שהן בעייתיות מאוד בעיני, והייתי מצפה ממנו לכל הפחות להניחן על השולחן בעת הדיון. ליבוביץ טוען שהיחס המונוליטי ליהדות נגזר מקיומו של שם משותף למכלול היצירה היהודית. גם לספרות ולשירה, כמו לכל תחום אחר, יש שם משותף שמאפיין את התחום. אין בכך כדי לגרום לאיש להניח שהשירה היא תחום מונוליטי, כלומר שאין מגוון דעות וגישות באותו תחום. ההנחה על אודות המונוליטיות של היהדות אינה נגזרת מן השם המשותף למכלול היצירה היהודית )יהיו אלה חז"ל, תורה או יהדות(, אלא מהאמונה שדברים שנכתבו ברוח הקודש או בנבואה אינם יכולים להיות שגויים. אין כל מקום להשוואה בין גיוון דעות בתחום מחשבתי מסוים לבין גיוון דעות ביחס לעובדות. דומני שגם בתחומו של פרופ´ ליבוביץ, פיסיקה, לא יתקבלו חילוקי דעות כלגיטימיים, אלא אם כן האמת עדיין לא ידועה. אין שום מקום לדעות מגוונות ביחס לעובדות, אלא אם כן חלקן שגויות. יתר על כן, ניתן להתווכח עם ההנחה שכל דברי חז"ל חפים משגיאה, שהרי חז"ל, בניגוד לנביאים ולתורה עצמה, לא כתבו את דבריהם בנבואה. אולם אין לכך ולא כלום עם הטענה על אודות אי-מונוליטיות של היהדות. ליבוביץ מניח שכל כתבי הקודש )שבכתב ובעל פה( הם יצירה אנושית, ועל כן כולם מועדים לטעויות. רבים כמוני מאמינים שחלקם הוא "יצירה" אלוקית, ולפחות בחלק זה לא יכולות להיות שגיאות. אנחנו בעוונותינו מעיזים להניח שהקב"ה בוודאי יודע אפילו את מה שפרופ´ ליבוביץ יודע. מכיוון שזוהי הנקודה המרכזית שבה חלוק ליבוביץ עם לוי )על האלוקיות<br> של החומרים התורניים(, הייתי מצפה שהיא אשר תעמוד במוקד הביקורת,<br> או לפחות שתונח על השולחן. התעלמות זו, שלא יהא זה בלתי סביר להניח<br> שהיא מכוונת, יש בה יותר מקורט של דמגוגיה. הנחה מובנת מאליה שלא<br> ייתכן שיש מקור אלוקי לתורה זו ההופעה העיקרית של פוזיטיוויזם<br> בסקירתו של ליבוביץ. להלן אצביע על עוד כמה כאילו.<br> <br> פרופ´ ליבוביץ מניח כמובן מאליו שהקריטריון הבלעדי לערכה של היהדות<br> הוא תרומתה לתרבות המערבית )ראה בפסקה המסיימת של הסקירה(. בעיני<br> ערכה של התרבות המערבית הוא עד כמה שהיא מועילה בהבנת התורה. גם<br> נקודה זו מובאת אצל ליבוביץ כמובנת מאליה.<br> <br> הנחה נוספת שקשה לי לקבל שליבוביץ עצמו מאמין בה, היא שרק ידע מדעי<br> יכול להיחשב כחוכמה. ליבוביץ מבקר את הרב עובדיה יוסף שאמר שבדף<br> גמרא אחד יש יותר חוכמה מאשר בכל המדעים ובכל המדענים שבעולם,<br> וטוען כנגדו שישנה כאן, באופן "לא בלתי אופייני", גישה<br> "אנטי-מדעית", או "דחייה של השיטה המדעית".<br> <br> אינני רואה מדוע עלינו להבין זאת כך. כל בר דעת מבין שישנם סוגי<br> חוכמה שונים. המדע הוא סוג אחד, ובגמרא ישנו סוג אחר. הערכתו של<br> הרב יוסף היא שסוג החוכמה התורני הוא גדול לאין-שיעור יותר מאשר<br> החוכמה המדעית. אין כאן שום דחייה של המדע, אלא רק דחייה של גישתו<br> הפוזיטיוויסטית-אלילית הבוטה של ליבוביץ, שגם היא, דרך אגב, "לא<br> בלתי אופיינית", שרואה במדע חזות הכל.<br> <br> גישה דומה מופיעה לקראת סיום הסקירה, שם הוא קובע נחרצות שהדיון<br> ההלכתי על אפשרותו של פצוע דכה לבוא בקהל הוא "אנטי מדעי, אנטי<br> רציונלי ואנטי תרבותי". ההחלטה, לפי דעתו המלומדת של פרופ´<br> ליבוביץ, "צריכה להימסר לרופא המשפחה".ראשית הוא מחליט שמטרת<br> האיסור היא למנוע פגמים בצאצאים, ולאחר מכן הוא קובע את קביעותיו<br> הנ"ל. שוב המדע הוא חזות הכל. האם לא ייתכן שיש לאיסור זה סיבה<br> נוספת, שאותה פרופ´ ליבוביץ אינו מבין?<br> <br> המלצתו למסור את ההכרעה לרופא המשפחה, שמצביעה גם היא על גישה דומה<br> - למסור את ההחלטה על חוקי התעבורה בידי מומחי תעבורה, או את<br> ההחלטה על אודות הפלה לידי רופאים, וכדומה. גישה זו מצביעה על חוסר<br> הבנה בסיסי בדבר היחס בין עובדות לערכים. לעניין זה עמד לרשותו של<br> ליבוביץ, בביתו, המורה הטוב ביותר. פרופ´ ישעיהו ליבוביץ המנוח לא<br> הפסיק להצביע על הכשל הזה.<br> <br> ההחלטה אם פצוע דכה מעמיד ולדות פגומים היא החלטה מדעית. ואולם<br> ההחלטה המוסרית אם לאסור עליו את ההולדה כלל וכלל אינה עניין<br> למומחים, בדיוק כשם שהחלטה אם עובר בגיל נתון הוא בעל פונקציה<br> מסוימת היא החלטה מדעית, אבל ההחלטה המוסרית אם הוא בגדר אדם,<br> וההחלטה המוסרית אם הפלה שלו במצבו זה יש בה משום רצח, כלל אינה<br> עניין למומחים.גם בנקודה זו פרופ´ ליבוביץ ממשיך בגישתו<br> הפוזיטיוויסטית, שרואה במדע את חזות הכל. לא ייפלא איפוא שהרמב"ם<br> ובנו, שקרובים מאוד לעמדה פוזיטיוויסטית, מקבלים אצלו ציונים לשבח<br> על הרציונליות שלהם. דומני שכיום כבר צריך להיות ברור גם למאמיניה<br> האדוקים ביותר של כנסיית המדע המערבי שהפוזיטיוויזם אינו יותר מאשר<br> אמונה טפלה. אילו פרופ´ ליבוביץ היה מתקדם קצת הלאה בעקבות תרבות<br> המערב הנערצת עליו כל כך, גם הוא אולי היה מודע לכך.<br> <br> מיכי אברהם<br> <br> ירוחם<br> <br> <br> <br> <br> <br> <br> מומחה לאסטרונומיה, לא לתלמוד<br> <br> <br> <br>
" אליה ליבוביץ, במאמרו על ספרו של יהודה לוי "המדע שבתורה" )"הארץ, ספרים15.8 ,"(, יוצא נגד הגישה האפולוגטית ביחס לסתירות בין אמירות תורניות לבין אמיתות מדעיות, ובנקודה זו גם אני הקטן בהחלט מסכים עמו. ואולם מעבר לכך יש בדבריו כמה וכמה הנחות, מהן סמויות ומהן גלויות יותר, שהן בעייתיות מאוד בעיני, והייתי מצפה ממנו לכל הפחות להניחן על השולחן בעת הדיון. ליבוביץ טוען שהיחס המונוליטי ליהדות נגזר מקיומו של שם משותף למכלול היצירה היהודית. גם לספרות ולשירה, כמו לכל תחום אחר, יש שם משותף שמאפיין את התחום. אין בכך כדי לגרום לאיש להניח שהשירה היא תחום מונוליטי, כלומר שאין מגוון דעות וגישות באותו תחום. ההנחה על אודות המונוליטיות של היהדות אינה נגזרת מן השם המשותף למכלול היצירה היהודית )יהיו אלה חז"ל, תורה או יהדות(, אלא מהאמונה שדברים שנכתבו ברוח הקודש או בנבואה אינם יכולים להיות שגויים. אין כל מקום להשוואה בין גיוון דעות בתחום מחשבתי מסוים לבין גיוון דעות ביחס לעובדות. דומני שגם בתחומו של פרופ´ ליבוביץ, פיסיקה, לא יתקבלו חילוקי דעות כלגיטימיים, אלא אם כן האמת עדיין לא ידועה. אין שום מקום לדעות מגוונות ביחס לעובדות, אלא אם כן חלקן שגויות. יתר על כן, ניתן להתווכח עם ההנחה שכל דברי חז"ל חפים משגיאה, שהרי חז"ל, בניגוד לנביאים ולתורה עצמה, לא כתבו את דבריהם בנבואה. אולם אין לכך ולא כלום עם הטענה על אודות אי-מונוליטיות של היהדות. ליבוביץ מניח שכל כתבי הקודש )שבכתב ובעל פה( הם יצירה אנושית, ועל כן כולם מועדים לטעויות. רבים כמוני מאמינים שחלקם הוא "יצירה" אלוקית, ולפחות בחלק זה לא יכולות להיות שגיאות. אנחנו בעוונותינו מעיזים להניח שהקב"ה בוודאי יודע אפילו את מה שפרופ´ ליבוביץ יודע. מכיוון שזוהי הנקודה המרכזית שבה חלוק ליבוביץ עם לוי )על האלוקיות<br> של החומרים התורניים(, הייתי מצפה שהיא אשר תעמוד במוקד הביקורת,<br> או לפחות שתונח על השולחן. התעלמות זו, שלא יהא זה בלתי סביר להניח<br> שהיא מכוונת, יש בה יותר מקורט של דמגוגיה. הנחה מובנת מאליה שלא<br> ייתכן שיש מקור אלוקי לתורה זו ההופעה העיקרית של פוזיטיוויזם<br> בסקירתו של ליבוביץ. להלן אצביע על עוד כמה כאילו.<br> <br> פרופ´ ליבוביץ מניח כמובן מאליו שהקריטריון הבלעדי לערכה של היהדות<br> הוא תרומתה לתרבות המערבית )ראה בפסקה המסיימת של הסקירה(. בעיני<br> ערכה של התרבות המערבית הוא עד כמה שהיא מועילה בהבנת התורה. גם<br> נקודה זו מובאת אצל ליבוביץ כמובנת מאליה.<br> <br> הנחה נוספת שקשה לי לקבל שליבוביץ עצמו מאמין בה, היא שרק ידע מדעי<br> יכול להיחשב כחוכמה. ליבוביץ מבקר את הרב עובדיה יוסף שאמר שבדף<br> גמרא אחד יש יותר חוכמה מאשר בכל המדעים ובכל המדענים שבעולם,<br> וטוען כנגדו שישנה כאן, באופן "לא בלתי אופייני", גישה<br> "אנטי-מדעית", או "דחייה של השיטה המדעית".<br> <br> אינני רואה מדוע עלינו להבין זאת כך. כל בר דעת מבין שישנם סוגי<br> חוכמה שונים. המדע הוא סוג אחד, ובגמרא ישנו סוג אחר. הערכתו של<br> הרב יוסף היא שסוג החוכמה התורני הוא גדול לאין-שיעור יותר מאשר<br> החוכמה המדעית. אין כאן שום דחייה של המדע, אלא רק דחייה של גישתו<br> הפוזיטיוויסטית-אלילית הבוטה של ליבוביץ, שגם היא, דרך אגב, "לא<br> בלתי אופיינית", שרואה במדע חזות הכל.<br> <br> גישה דומה מופיעה לקראת סיום הסקירה, שם הוא קובע נחרצות שהדיון<br> ההלכתי על אפשרותו של פצוע דכה לבוא בקהל הוא "אנטי מדעי, אנטי<br> רציונלי ואנטי תרבותי". ההחלטה, לפי דעתו המלומדת של פרופ´<br> ליבוביץ, "צריכה להימסר לרופא המשפחה".ראשית הוא מחליט שמטרת<br> האיסור היא למנוע פגמים בצאצאים, ולאחר מכן הוא קובע את קביעותיו<br> הנ"ל. שוב המדע הוא חזות הכל. האם לא ייתכן שיש לאיסור זה סיבה<br> נוספת, שאותה פרופ´ ליבוביץ אינו מבין?<br> <br> המלצתו למסור את ההכרעה לרופא המשפחה, שמצביעה גם היא על גישה דומה<br> - למסור את ההחלטה על חוקי התעבורה בידי מומחי תעבורה, או את<br> ההחלטה על אודות הפלה לידי רופאים, וכדומה. גישה זו מצביעה על חוסר<br> הבנה בסיסי בדבר היחס בין עובדות לערכים. לעניין זה עמד לרשותו של<br> ליבוביץ, בביתו, המורה הטוב ביותר. פרופ´ ישעיהו ליבוביץ המנוח לא<br> הפסיק להצביע על הכשל הזה.<br> <br> ההחלטה אם פצוע דכה מעמיד ולדות פגומים היא החלטה מדעית. ואולם<br> ההחלטה המוסרית אם לאסור עליו את ההולדה כלל וכלל אינה עניין<br> למומחים, בדיוק כשם שהחלטה אם עובר בגיל נתון הוא בעל פונקציה<br> מסוימת היא החלטה מדעית, אבל ההחלטה המוסרית אם הוא בגדר אדם,<br> וההחלטה המוסרית אם הפלה שלו במצבו זה יש בה משום רצח, כלל אינה<br> עניין למומחים.גם בנקודה זו פרופ´ ליבוביץ ממשיך בגישתו<br> הפוזיטיוויסטית, שרואה במדע את חזות הכל. לא ייפלא איפוא שהרמב"ם<br> ובנו, שקרובים מאוד לעמדה פוזיטיוויסטית, מקבלים אצלו ציונים לשבח<br> על הרציונליות שלהם. דומני שכיום כבר צריך להיות ברור גם למאמיניה<br> האדוקים ביותר של כנסיית המדע המערבי שהפוזיטיוויזם אינו יותר מאשר<br> אמונה טפלה. אילו פרופ´ ליבוביץ היה מתקדם קצת הלאה בעקבות תרבות<br> המערב הנערצת עליו כל כך, גם הוא אולי היה מודע לכך.<br> <br> מיכי אברהם<br> <br> ירוחם<br> <br> <br> <br> <br> <br> <br> מומחה לאסטרונומיה, לא לתלמוד<br> <br> <br> <br>