לפה../images/Emo26.gif
(אני שונאת לתת כותרות להודעות...) טוף אז אני לא יודעת אם שמתם לב(למעשה אני יודעת שלא שמתם לב...) אבל מזמן(מזמן מזמן) פרסמתי פה משהו על עייפות וקצת פחות מזמן משהו על אדישות. אז הרעיון הכללי הוא להראות כל מיני צדדים של תחושות/הרגשות(או איך שלא תקראו לזה). עשיתי עוד אחד ועכשיו החלטתי לשים את הכל תחת הודעה אחת, מכיוון שזה בעצם אמור להיות יחד(אני חושבת...). אז הנה הראשון: למה כולם מסביבי בוכים? למה? אני לא יכולה להבין את זה. אני התרגלתי. הם לא, כנראה שלא, זה הפך לשיגרה, זה הפך ליום יומיום. אפילו בחדשות אני כבר לא צופה. למה? מה יצא לי מזה? סתם לשמוע על עוד אחד שמת? ואז אחרי חצי שעה שוב לראות חדשות ולשמוע על עוד שניים שמתו? מה יוצא לי מזה? רק סבל. זה לא שזה משמח אותי, זה פשוט רגיל, אני כבר אדישה, זה לא משנה לי, חברים שלי באים אליי ואומרים לי "שמעת על ההוא שנהרג? הוא היה כזה וכזה..." והתגובה שלי היא בדרך כלל "נו, אז?" הם לא מבינים, אני אדישה, אולי יותר מדי אדישה, אבל אני לא יכולה אחרת,אני לא רוצה אחרת, כי אם אני אנסה להפחית, הכל אבל הכל ייצא החוצה , בעיקר מה שאני לא רוצה שייצא ובינתיים אני מתנחמת בו, בחבר הכי טוב שלי, המחשב. שם כולם מבינים אותי, מבינים את האדישות, מבינים למה אני ככה, מבינים למה יש לי יחס כזה. שם הם לא מבקרים אותי, הם מנחמים אותי, הם גורמים לי להרגיש טוב. אני לא צריכה לקשור קשרים אמיתיים, רק וירטואליים, הרי מהרגע שאני אכבה את המחשב, הם יעלמו, אבל אני צריכה את זה, אני מחוברת לזה, אני חושבת שאני מכורה, מכורה לאינטרנט. הקשרים הוירטואליים הפכו להיות הקשרים האמיתיים, מול האנשים האלו אני לא צריכה לעמוד כל יום ולשקר, להם אני יכולה לספר את האמת ואלה שבחוץ, אלה שנמצאים בחוץ, הם יכולים להישאר בחוץ, הם כבר לא האנשים החשובים בחיי. אני מעדיפה את האינטרנט, באינטרנט אני יכולה להוריד את מעטה האדישות ולדבר באמת, עם האנשים הללו אני לא צריכה להתמודד מדי יום ביומו, כנראה שאלה הפכו להיות החברים האמיתיים שלי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------ אני מאושרת, יש לי הכל, משפחה אוהבת, הורים פתוחים, כאלה שאפשר לדבר איתם על הכל, אפילו עם האחים שלי אני מסתדרת, מה זאת אומרת מסתדרת? כל אחד נותן לשני את המרחק שהוא צריך ואנחנו חיים טוב. מה עוד אני יכולה לבקש? יש לי חברים, אבל חברים אמיתיים, מהסוג שאתה יודע שאם תספר להם סוד הוא ישאר אצלם, הם לא ילכו ויפיצו אותו, כאלה שנותנים אוזן קשבת כשצריך וגם כתףרק כדי לבכות עליה, הם יודעים לא ללחוץ כשלא צריך אבל כשצריך הם לוחצים וחזק. מה עוד אני יכולה לבקש? אפילו בלימודים הולך לי לא רע, אין לי בעיות עם המורים ואני פשוט משתדלת להיבלע, לא חייבת להיות הכי טובה אבל דואגת לא להישאר אחרונה . מה עוד אני יכולה לבקש? אני נראית יחסית טוב, ככה לפחות כולם אומרים לי למרות שבכלל לא אכפת לי, שיחשבו מה שבא להם, לי איכפת רק מה אני מרגישה כלפיי עצמי, זה הדבר הכי חשוב לדעתי ואני מנסה לחשוב רק על זה, אבל רק על זה ונראה לי שאני מצליחה לא רע בכלל. אז מה עוד אני יכולה לבקש? שום דבר, יש לי הכל, ממשפחה , חברים ועד ללימודים. אז למה, למה אני מרגישה כאילו משהו חסר? למה אני מרגישה כאילו יש בתוכי חלל ענקי שרק מחכה שאני אמלא אותו? ------------------------------------------------------------------------------------------------------------ אתם מכירים את ההרגשה הזאת? הרגשה כזאת שלא משנה מה תעשו, תישארו עייפים? כזאת הרגשה יש לי, זו מין עייפות מתמדת כזאת, עייפות שבאה כתוצאה מיאוש, יאוש מהכל, יאוש מהמדינה, יאוש מהממשלה, יאוש מהחברים, כזאת הרגשה יש לי כרגע, אני מרגישה כאילו מיציתי את החיים, אני מרגישה שזהו, נגמר, תורי לעזוב, אני מרגישה שבקרוב, שבקרוב אלוהים יגאל אותי מהמקום הנורא הזה, פשוט נמאס לי. כל יום אני מתיישבת פה אחרי הבית ספר, על הדשא שבפארק ליד ביתנו וחושבת, חושבת על הכל, זה הזמן שלי לעצמי. זה הזמן שבו אף אחד לא מפריע לי, אני יכולה לחשוב על הכל בלי הפרעה, בלי שמישהו פתאום יבוא ויציק לי. רק לאחרונה הבנתי,במקום הזה הבנתי, הבנתי מה אני רוצה שיקרה. נמאס לי לחיות כאן, נמאס לי לחיות בכלל. איבדתי תקווה, פשוט איבדתי תקווה. "שמעתי פעם מישהו אומר, שגם אם אין כלום ועדיין ישנה התקווה, אז אפשר להחזיק מעמד. ולעומת זאת אם יש הכול, ואין תקווה, הרבה יותר קשה להחזיק מעמד". אז אני, אני נמצאת בחלק השני של המשפט, לא חסר לי כמעט כלום, אבל אני איבדתי תקווה, הדבר הנורא מכל. אני מרגישה כל כך בודדה, כל כך בודדה, אין לי אף אחד לשתף אותו במה שאני מרגישה בתוכי, ואל תבינו לא נכון, יש לי חברים, אבל חסר לי משהו אחד. ידיד אמת, מישהו שאני אוכל לספר לו הכל, הכל על הכל, ואת זה אין לי, וחבל, אני חושבת שבשביל להחזיק מעמד אני צריכה מישהו שיעזור לי להשיב אל עצמי את התקווה ואין אחד כזה, אין אף אחד כזה. עכשיו כשאני קוראת את כולם אחד אחרי השני יש ביניהם המון דמיון
לא יודעת... מה דעתכם?
(אני שונאת לתת כותרות להודעות...) טוף אז אני לא יודעת אם שמתם לב(למעשה אני יודעת שלא שמתם לב...) אבל מזמן(מזמן מזמן) פרסמתי פה משהו על עייפות וקצת פחות מזמן משהו על אדישות. אז הרעיון הכללי הוא להראות כל מיני צדדים של תחושות/הרגשות(או איך שלא תקראו לזה). עשיתי עוד אחד ועכשיו החלטתי לשים את הכל תחת הודעה אחת, מכיוון שזה בעצם אמור להיות יחד(אני חושבת...). אז הנה הראשון: למה כולם מסביבי בוכים? למה? אני לא יכולה להבין את זה. אני התרגלתי. הם לא, כנראה שלא, זה הפך לשיגרה, זה הפך ליום יומיום. אפילו בחדשות אני כבר לא צופה. למה? מה יצא לי מזה? סתם לשמוע על עוד אחד שמת? ואז אחרי חצי שעה שוב לראות חדשות ולשמוע על עוד שניים שמתו? מה יוצא לי מזה? רק סבל. זה לא שזה משמח אותי, זה פשוט רגיל, אני כבר אדישה, זה לא משנה לי, חברים שלי באים אליי ואומרים לי "שמעת על ההוא שנהרג? הוא היה כזה וכזה..." והתגובה שלי היא בדרך כלל "נו, אז?" הם לא מבינים, אני אדישה, אולי יותר מדי אדישה, אבל אני לא יכולה אחרת,אני לא רוצה אחרת, כי אם אני אנסה להפחית, הכל אבל הכל ייצא החוצה , בעיקר מה שאני לא רוצה שייצא ובינתיים אני מתנחמת בו, בחבר הכי טוב שלי, המחשב. שם כולם מבינים אותי, מבינים את האדישות, מבינים למה אני ככה, מבינים למה יש לי יחס כזה. שם הם לא מבקרים אותי, הם מנחמים אותי, הם גורמים לי להרגיש טוב. אני לא צריכה לקשור קשרים אמיתיים, רק וירטואליים, הרי מהרגע שאני אכבה את המחשב, הם יעלמו, אבל אני צריכה את זה, אני מחוברת לזה, אני חושבת שאני מכורה, מכורה לאינטרנט. הקשרים הוירטואליים הפכו להיות הקשרים האמיתיים, מול האנשים האלו אני לא צריכה לעמוד כל יום ולשקר, להם אני יכולה לספר את האמת ואלה שבחוץ, אלה שנמצאים בחוץ, הם יכולים להישאר בחוץ, הם כבר לא האנשים החשובים בחיי. אני מעדיפה את האינטרנט, באינטרנט אני יכולה להוריד את מעטה האדישות ולדבר באמת, עם האנשים הללו אני לא צריכה להתמודד מדי יום ביומו, כנראה שאלה הפכו להיות החברים האמיתיים שלי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------ אני מאושרת, יש לי הכל, משפחה אוהבת, הורים פתוחים, כאלה שאפשר לדבר איתם על הכל, אפילו עם האחים שלי אני מסתדרת, מה זאת אומרת מסתדרת? כל אחד נותן לשני את המרחק שהוא צריך ואנחנו חיים טוב. מה עוד אני יכולה לבקש? יש לי חברים, אבל חברים אמיתיים, מהסוג שאתה יודע שאם תספר להם סוד הוא ישאר אצלם, הם לא ילכו ויפיצו אותו, כאלה שנותנים אוזן קשבת כשצריך וגם כתףרק כדי לבכות עליה, הם יודעים לא ללחוץ כשלא צריך אבל כשצריך הם לוחצים וחזק. מה עוד אני יכולה לבקש? אפילו בלימודים הולך לי לא רע, אין לי בעיות עם המורים ואני פשוט משתדלת להיבלע, לא חייבת להיות הכי טובה אבל דואגת לא להישאר אחרונה . מה עוד אני יכולה לבקש? אני נראית יחסית טוב, ככה לפחות כולם אומרים לי למרות שבכלל לא אכפת לי, שיחשבו מה שבא להם, לי איכפת רק מה אני מרגישה כלפיי עצמי, זה הדבר הכי חשוב לדעתי ואני מנסה לחשוב רק על זה, אבל רק על זה ונראה לי שאני מצליחה לא רע בכלל. אז מה עוד אני יכולה לבקש? שום דבר, יש לי הכל, ממשפחה , חברים ועד ללימודים. אז למה, למה אני מרגישה כאילו משהו חסר? למה אני מרגישה כאילו יש בתוכי חלל ענקי שרק מחכה שאני אמלא אותו? ------------------------------------------------------------------------------------------------------------ אתם מכירים את ההרגשה הזאת? הרגשה כזאת שלא משנה מה תעשו, תישארו עייפים? כזאת הרגשה יש לי, זו מין עייפות מתמדת כזאת, עייפות שבאה כתוצאה מיאוש, יאוש מהכל, יאוש מהמדינה, יאוש מהממשלה, יאוש מהחברים, כזאת הרגשה יש לי כרגע, אני מרגישה כאילו מיציתי את החיים, אני מרגישה שזהו, נגמר, תורי לעזוב, אני מרגישה שבקרוב, שבקרוב אלוהים יגאל אותי מהמקום הנורא הזה, פשוט נמאס לי. כל יום אני מתיישבת פה אחרי הבית ספר, על הדשא שבפארק ליד ביתנו וחושבת, חושבת על הכל, זה הזמן שלי לעצמי. זה הזמן שבו אף אחד לא מפריע לי, אני יכולה לחשוב על הכל בלי הפרעה, בלי שמישהו פתאום יבוא ויציק לי. רק לאחרונה הבנתי,במקום הזה הבנתי, הבנתי מה אני רוצה שיקרה. נמאס לי לחיות כאן, נמאס לי לחיות בכלל. איבדתי תקווה, פשוט איבדתי תקווה. "שמעתי פעם מישהו אומר, שגם אם אין כלום ועדיין ישנה התקווה, אז אפשר להחזיק מעמד. ולעומת זאת אם יש הכול, ואין תקווה, הרבה יותר קשה להחזיק מעמד". אז אני, אני נמצאת בחלק השני של המשפט, לא חסר לי כמעט כלום, אבל אני איבדתי תקווה, הדבר הנורא מכל. אני מרגישה כל כך בודדה, כל כך בודדה, אין לי אף אחד לשתף אותו במה שאני מרגישה בתוכי, ואל תבינו לא נכון, יש לי חברים, אבל חסר לי משהו אחד. ידיד אמת, מישהו שאני אוכל לספר לו הכל, הכל על הכל, ואת זה אין לי, וחבל, אני חושבת שבשביל להחזיק מעמד אני צריכה מישהו שיעזור לי להשיב אל עצמי את התקווה ואין אחד כזה, אין אף אחד כזה. עכשיו כשאני קוראת את כולם אחד אחרי השני יש ביניהם המון דמיון
