לפסיכולוגים הקליניים בנכם
- פותח הנושא Lady of the masks
- פורסם בתאריך
מחשבות על ההבדל בין טיפול לשיחה עם חבר
טוב, לקח לי זמן למצוא את הזמן כדי לענות, אבל לשמחתי מצאתי את הזמן. כמו כן, מתנצל מראש אבל זה יהיה ארוך
השאלה שלך גרמה לי לחשוב על "מה ההבדל בין פסיכולוג לסתם חבר" וכדי לנסות ולענות על זה, הלכתי ושאלתי כל מיני מכרים שלי שאינם מתחום הפסיכולוגיה ולא עוסקים בטיפול כמוני, כי אני מניח שכמה שלא אנסה להיות אובייקטיבי, אני עדיין פסיכולוג וזה המקצוע שלי, אז הדיעה שלי מכילה גם את החלקים האלו. שאלתי אותם מה הם חושבים על זה ומה לדעתם ההבדל בין ללכת ולשפוך את הלב לחבר לבין ללכת לטיפול אצל פסיכולוג (או לצורך העניין, כל איש מקצוע אחר – בדגש על איש מקצוע שרכש השכלה והסמכה מסוימת).
התשובות היו מגוונות אבל אפשר לזהות בהן כמה תמות מרכזיות שבסך הכל מהדהדות את המחשבות שלי, שחלקן ביטאתי בתשובה הקודמת שלי. להלן:
מקצועיות
כדי לקבל רשיון עבודה כפסיכולוג קליני (או כל מומחיות טיפולית אחרת בתחום) צריך לעבור לפחות 9 שנות הכשרה. זה המון. 5 שנים באקדמיה ועוד 4 שנים של עבודה מעשית, זה לא הולך ברגל ולומדים המון בתקופה הזו. את כרגע בתחילת התואר הראשון, אז את עוד לא מכירה את התחומים שלומדים בהמשך (מה גם שבתואר הראשון בקושי לומדים על טיפול. מתישהו בחלק השני של התואר לומדים יותר על פסיכופתולוגיה וקצת קצת על גישות טיפוליות ולמיטב זכרוני, מזווית מיושנת והיסטורית). בתואר השני נכנסים יותר לעומקן של תיאוריות של האישיות וגישות לטיפול, ובמקביל מתחילים לטפל תחת הדרכה, כי מעבר לדיבור תיאורטי, אי אפשר ללמוד לטפל בלי לתרגל את זה בעצמך. הלימוד המעשי ממשיך בארבע שנות ההתמחות לאחר מכן (ופסיכולוגים רבים ממשיכים להעמיק וללמוד את הגישות שמעניינות אותם בבתי הספר לפסיכותרפיה) – ויש מי שיאמר שפסיכולוגיה זה מקצוע שממשיכים ללמוד כל החיים.
אני אצטט מאחת התשובות שנתנו לי: "[ההבדל הוא] כמו בין שרברב לילד הולנדי. שניהם עוצרים את השיטפון אבל הראשון עושה את זה בצורה מובנית, עם כלים מקצועיים ובאופן שמחזיק לאורך זמן" ואוסיף "אני גם רואה את תפקיד המטפל לא כמישהו נחמד מאוד שמבין אותי ונותן עצה ידידותית אלא מישהו שיש לו כלים מקצועיים להוביל אותי בתהליך".
אז הבדל ראשון בין שיחה עם חבר לבין טיפול אצל פסיכולוג היא שהחבר לא מחזיק בידע תיאורטי, מחקרי ומקצועי טיפולי. עכשיו, את שואלת מהם הכלים האלו, והתשובה לשאלה הזו יכולה למלא ספרים שלמים (ולמעשה, היא עושה את זה). אין תשובה אחת לזה, כי יש כל מיני גישות טיפוליות ולכל אחת מהן הכלים שלה. אבל סתם לדוגמה, פסיכולוג שמשתמש בטיפול קונגטיבי-התנהגותי בעבודה עם מטופל הסובל מחרדה חברתית עושה שימוש בכלים מסוימים כמו ניתוח התנהגות ומחשבות, חשיפה מבוקרת ועוד. אלו הם כלים מסוימים שלומדים לעבוד איתם. או דוגמה אחרת, שימוש בוולידציה (אמירות של תיקוף) שזו מעין אמירה פרשנית שנעשה בה שימוש בטיפולים שונים (למשל, DBT). זה לא שחבר לא יכול לעשות שימוש באמירות כאלו, ובמצבים מסוימים חבר יעשה את זה אולי אפילו באופן טבעי בלי לחשוב, אבל זה לא יבוא כחלק ממתודה מסודרת של עבודה שיש מאחוריה חשיבה ונסיון. יש עוד מגוון דוגמאות כמו למשל שימוש בטכניקות הרפיה, mindfulness, מנטליזציה, ניתוחי העברה ועוד. קצרה היריעה.
מכיוון שהפסיכולוג מחזיק בהכשרה מקצועית מסוימת, יש לו גם סמכות מסוימת ובשביל הרבה אנשים זה מאוד חשוב. כמו שכתבו לי "זה כמו עם פגיעה פיזית. חבר יתן לך פלסטר, אבל לא תלך אליו כדי שינתח אותך", הרבה אנשים סומכים על העמדה המקצועית והסמכותית של הפסיכולוג.
לסיכום החלק הזה, ואשתמש בדוגמה שנתנו לי: עיסוי. כל אחד יכול לעשות עיסוי, נכון? לא מסובך. אבל אם למדת אנטומיה, את תדעי לתת עיסוי טוב יותר, מקצועי יותר, נכון יותר. ואם התאמנת על אנשים שונים, עם בעיות שונות, את תהיי טובה יותר ותדעי איך להתאים את העיסוי לאדם ולמכאוביו. ואם למדת טכניקות שונות של עיסוי והרחבת את הידע שלך על פיזיולוגיה ופתולוגיה, תהיי עוד יותר טובה. כמו בעיסוי, כך גם בעזרה נפשית.
עמדה נייטרלית ובלתי תלויה
חברים זה מאוד חשוב. זה כמעט קריטי, אפשר לומר. וגם חשוב לי לומר שאני בכלל לא מזלזל בערך של שיחה עם חברים ואני בעצמי חושב שלפעמים זה מספיק ולא תמיד צריך לרוץ לפסיכולוג. אני פשוט חושב שאלו פונקציות שונות שמשרתות צרכים שונים.
אחד הדברים הכי בולטים שעלו בתשובות שנתנו לי היא שפסיכולוג, לעומת חבר, מגיע מעמדה נייטרלית ובלתי תלויה. מספר אנשים אמרו שעם הפסיכולוג הם הרגישו בנוח לומר דברים מאוד פרטיים, שאפילו עם חברים מאוד טובים הם לא יכלו לשתף. יש הרבה כוח בזה שהפסיכולוג הוא צד שלישי, הוא שומע את הדברים מהצד של המטופל (ובמקרים רבים רק מהצד של המטופל) מה שמאפשר לו לגבש נקודת מבט שאין לחברים (לטוב ולרע, יש להודות) – אבל נקודת המבט הזו תהיה בלתי תלויה ביחסים מוקדמים בין המטפל והמטופל, פשוט כי אין כאלו.
הגדרה יפה מאוד שנתנו לי היא שהפסיכולוג מאפשר למטופל לחוות קשר בתוך סיטואציה מאוד מוגדרת, אפילו קלינית, ולחוות איך הוא מתנהל בתוך האינטראקציה הזו וכך להבין את עצמו בתוך מערכות יחסים אחרות. זו הגדרה טובה לסוגים מסוימים של טיפול מכיוון שלעתים אנחנו באמת עובדים עם המטופל כדי לעזור לו להבין את עצמו ביחס לאחרים. אם להתחבר שוב לשאלתך בנוגע לכלים מקצועיים, אפשר להזכיר כאן את היכולת של הפסיכולוג להבין תהליכים של העברה והעברה נגדית. שוב אצטט מתשובה שקיבלתי: "חבר יכול להשליך מעצמו ולתת עצות אחיתופל". גם פסיכולוג יכול להשליך מעצמו ולתפוס לא נכון את המטופל, אבל פסיכולוג טוב יידע לזהות את זה, להימנע מזה או ללמוד מזה לטובת המטופל.
בנוסף, מכיוון שהפסיכולוג הוא אדם בלתי תלוי, הוא יכול לבוא ממקום לא שיפוטי.
אני אסכם את הנקודה הזו במשפט מאוד יפה שכתבו לי: "יש חברים שהם מראה בשבילנו, עם נקודות-עיוורון או עיוות שקיימות פחות בטיפול. כמו דיוקן מצויר לעומת דיוקן מצולם."
יחסי עבודה מאפשרים יותר תעוזה
זה מתחבר לחלק הקודם, אבל הוא מאוד חשוב בעיני. כשאת מדברת עם חברה טובה, את יכולה לסמוך עליה שתתן לך כתף, עצות וכן הלאה, אבל בסופו של דבר אתן מנהלות מערכת יחסים מורכבת ומתמשכת וסביר להניח שלא תרצו לפגוע בה. לא פעם ולא פעמיים אפשר לשמוע על מקרים שבה חבר לא מעז לומר משהו כי הוא לא רוצה לפגוע או להכעיס. זה לא שלפסיכולוג אין אינטרס לשמור על הקשר (ולא, אני לא מדבר על האינטרס הכלכלי), אבל פסיכולוג בהחלט יכול להעלות נקודות או לשאול שאלות שחברים היו מתקש להעלות. במילים אחרות, הוא לא מרגיש מחוייב לייפות את המציאות. אני אוסיף לזה ציטוט נוסף מתשובה שקיבלתי: "[אני] אוהבת את זה שאין לו שום מחוייבות להיות "בצד שלי" כמו חבר."
זה לא שפסיכולוג לא אומר דברים שמכעיסים, מרגיזים או פוגעים בקשר. אבל הוא גם צריך לדעת איך להתמודד עם מצבים כאלו כשהם עולים ולהשתמש בהם בטיפול. שוב, זה לא "כלי מקצועי" עם כותרת שאני יכול להצביע עליו, אבל זו בהחלט מיומנות שרוכשים במהלך ההתנסות.
ואסיים גם בכך: "נדמה לי שלפעמים הפסיכולוג מבין עלי דברים חשובים, אבל במקום להגיד ולזעזע אותי, הוא מוביל אותי בסבלנות, ואם זה נכון, אבין בעצמי."
פסיכולוג ממוקד בך ורק בך
אנחנו רוצים לחשוב שחבר טוב יהיה שם בשבילנו כל הזמן, אבל בינינו, זה לא באמת עובד ככה. פסיכולוג מתחייב לתת למטופל שלו זמן קבוע, פעם בשבוע (לפחות), במרחב מוגן ומוגדר, שהוא רק שלו. הוא מחויב לתת לו את מלוא תשומת הלב, הקשב והזמן, בלי קשר למה קורה איתו באותו רגע (ותחשבי על זה רגע, כמה קשה לפעמים להתנתק ממה שעובר עלינו ולתת את הקשב שלך לאדם אחר. גם זה מעין "כלי מקצועי" שרוכשים תוך כדי העבודה). הוא גם מחוייב לסודיות מלאה, מה שלא בהכרח קורה עם חברים.
חברות, חשובה ככל שתהיה, היא דבר הדדי. טיפול לא. כמו שכתבו לי: "חברה לא תרצה שכל שבוע כשאנחנו נפגשות נדבר רק עלי. טיפול קודם כל ממוקד בי ובצרכים שלי ולא אמור להיות הדדי", וגם: "לחבר טוב המחויבות היא בחירה. לפסיכולוג המחויבות היא חובה אתית".
נראה לי שאעצור כאן. אני מקווה שזה עונה, לפחות חלקית, לשאלה שלך. בטיפול יש הרבה יותר מרק לבוא ולשפוך את הלב (מצד המטופל) ולהנהן ולשאול "איפה זה פוגש אותך" (מצד המטפל). טיפול זו עבודה מורכבת, יצירתית ומשתנה, וגם אין טיפול אחד, כי בסופו של דבר יש פתולוגיות שונות וגישות טיפוליות שונות (לעתים סותרות), לכן אי אפשר לתת תשובה אחת ל"מה עושים בטיפול ואיך זה מתקשר למה שלומדים באוניברסיטה" (אגב, אני אהיה הראשון להסכים שהפסיכולוגים "בשטח" צריכים להיות מחוברים יותר לאקדמיה ולהפך).
טוב, לקח לי זמן למצוא את הזמן כדי לענות, אבל לשמחתי מצאתי את הזמן. כמו כן, מתנצל מראש אבל זה יהיה ארוך
השאלה שלך גרמה לי לחשוב על "מה ההבדל בין פסיכולוג לסתם חבר" וכדי לנסות ולענות על זה, הלכתי ושאלתי כל מיני מכרים שלי שאינם מתחום הפסיכולוגיה ולא עוסקים בטיפול כמוני, כי אני מניח שכמה שלא אנסה להיות אובייקטיבי, אני עדיין פסיכולוג וזה המקצוע שלי, אז הדיעה שלי מכילה גם את החלקים האלו. שאלתי אותם מה הם חושבים על זה ומה לדעתם ההבדל בין ללכת ולשפוך את הלב לחבר לבין ללכת לטיפול אצל פסיכולוג (או לצורך העניין, כל איש מקצוע אחר – בדגש על איש מקצוע שרכש השכלה והסמכה מסוימת).
התשובות היו מגוונות אבל אפשר לזהות בהן כמה תמות מרכזיות שבסך הכל מהדהדות את המחשבות שלי, שחלקן ביטאתי בתשובה הקודמת שלי. להלן:
מקצועיות
כדי לקבל רשיון עבודה כפסיכולוג קליני (או כל מומחיות טיפולית אחרת בתחום) צריך לעבור לפחות 9 שנות הכשרה. זה המון. 5 שנים באקדמיה ועוד 4 שנים של עבודה מעשית, זה לא הולך ברגל ולומדים המון בתקופה הזו. את כרגע בתחילת התואר הראשון, אז את עוד לא מכירה את התחומים שלומדים בהמשך (מה גם שבתואר הראשון בקושי לומדים על טיפול. מתישהו בחלק השני של התואר לומדים יותר על פסיכופתולוגיה וקצת קצת על גישות טיפוליות ולמיטב זכרוני, מזווית מיושנת והיסטורית). בתואר השני נכנסים יותר לעומקן של תיאוריות של האישיות וגישות לטיפול, ובמקביל מתחילים לטפל תחת הדרכה, כי מעבר לדיבור תיאורטי, אי אפשר ללמוד לטפל בלי לתרגל את זה בעצמך. הלימוד המעשי ממשיך בארבע שנות ההתמחות לאחר מכן (ופסיכולוגים רבים ממשיכים להעמיק וללמוד את הגישות שמעניינות אותם בבתי הספר לפסיכותרפיה) – ויש מי שיאמר שפסיכולוגיה זה מקצוע שממשיכים ללמוד כל החיים.
אני אצטט מאחת התשובות שנתנו לי: "[ההבדל הוא] כמו בין שרברב לילד הולנדי. שניהם עוצרים את השיטפון אבל הראשון עושה את זה בצורה מובנית, עם כלים מקצועיים ובאופן שמחזיק לאורך זמן" ואוסיף "אני גם רואה את תפקיד המטפל לא כמישהו נחמד מאוד שמבין אותי ונותן עצה ידידותית אלא מישהו שיש לו כלים מקצועיים להוביל אותי בתהליך".
אז הבדל ראשון בין שיחה עם חבר לבין טיפול אצל פסיכולוג היא שהחבר לא מחזיק בידע תיאורטי, מחקרי ומקצועי טיפולי. עכשיו, את שואלת מהם הכלים האלו, והתשובה לשאלה הזו יכולה למלא ספרים שלמים (ולמעשה, היא עושה את זה). אין תשובה אחת לזה, כי יש כל מיני גישות טיפוליות ולכל אחת מהן הכלים שלה. אבל סתם לדוגמה, פסיכולוג שמשתמש בטיפול קונגטיבי-התנהגותי בעבודה עם מטופל הסובל מחרדה חברתית עושה שימוש בכלים מסוימים כמו ניתוח התנהגות ומחשבות, חשיפה מבוקרת ועוד. אלו הם כלים מסוימים שלומדים לעבוד איתם. או דוגמה אחרת, שימוש בוולידציה (אמירות של תיקוף) שזו מעין אמירה פרשנית שנעשה בה שימוש בטיפולים שונים (למשל, DBT). זה לא שחבר לא יכול לעשות שימוש באמירות כאלו, ובמצבים מסוימים חבר יעשה את זה אולי אפילו באופן טבעי בלי לחשוב, אבל זה לא יבוא כחלק ממתודה מסודרת של עבודה שיש מאחוריה חשיבה ונסיון. יש עוד מגוון דוגמאות כמו למשל שימוש בטכניקות הרפיה, mindfulness, מנטליזציה, ניתוחי העברה ועוד. קצרה היריעה.
מכיוון שהפסיכולוג מחזיק בהכשרה מקצועית מסוימת, יש לו גם סמכות מסוימת ובשביל הרבה אנשים זה מאוד חשוב. כמו שכתבו לי "זה כמו עם פגיעה פיזית. חבר יתן לך פלסטר, אבל לא תלך אליו כדי שינתח אותך", הרבה אנשים סומכים על העמדה המקצועית והסמכותית של הפסיכולוג.
לסיכום החלק הזה, ואשתמש בדוגמה שנתנו לי: עיסוי. כל אחד יכול לעשות עיסוי, נכון? לא מסובך. אבל אם למדת אנטומיה, את תדעי לתת עיסוי טוב יותר, מקצועי יותר, נכון יותר. ואם התאמנת על אנשים שונים, עם בעיות שונות, את תהיי טובה יותר ותדעי איך להתאים את העיסוי לאדם ולמכאוביו. ואם למדת טכניקות שונות של עיסוי והרחבת את הידע שלך על פיזיולוגיה ופתולוגיה, תהיי עוד יותר טובה. כמו בעיסוי, כך גם בעזרה נפשית.
עמדה נייטרלית ובלתי תלויה
חברים זה מאוד חשוב. זה כמעט קריטי, אפשר לומר. וגם חשוב לי לומר שאני בכלל לא מזלזל בערך של שיחה עם חברים ואני בעצמי חושב שלפעמים זה מספיק ולא תמיד צריך לרוץ לפסיכולוג. אני פשוט חושב שאלו פונקציות שונות שמשרתות צרכים שונים.
אחד הדברים הכי בולטים שעלו בתשובות שנתנו לי היא שפסיכולוג, לעומת חבר, מגיע מעמדה נייטרלית ובלתי תלויה. מספר אנשים אמרו שעם הפסיכולוג הם הרגישו בנוח לומר דברים מאוד פרטיים, שאפילו עם חברים מאוד טובים הם לא יכלו לשתף. יש הרבה כוח בזה שהפסיכולוג הוא צד שלישי, הוא שומע את הדברים מהצד של המטופל (ובמקרים רבים רק מהצד של המטופל) מה שמאפשר לו לגבש נקודת מבט שאין לחברים (לטוב ולרע, יש להודות) – אבל נקודת המבט הזו תהיה בלתי תלויה ביחסים מוקדמים בין המטפל והמטופל, פשוט כי אין כאלו.
הגדרה יפה מאוד שנתנו לי היא שהפסיכולוג מאפשר למטופל לחוות קשר בתוך סיטואציה מאוד מוגדרת, אפילו קלינית, ולחוות איך הוא מתנהל בתוך האינטראקציה הזו וכך להבין את עצמו בתוך מערכות יחסים אחרות. זו הגדרה טובה לסוגים מסוימים של טיפול מכיוון שלעתים אנחנו באמת עובדים עם המטופל כדי לעזור לו להבין את עצמו ביחס לאחרים. אם להתחבר שוב לשאלתך בנוגע לכלים מקצועיים, אפשר להזכיר כאן את היכולת של הפסיכולוג להבין תהליכים של העברה והעברה נגדית. שוב אצטט מתשובה שקיבלתי: "חבר יכול להשליך מעצמו ולתת עצות אחיתופל". גם פסיכולוג יכול להשליך מעצמו ולתפוס לא נכון את המטופל, אבל פסיכולוג טוב יידע לזהות את זה, להימנע מזה או ללמוד מזה לטובת המטופל.
בנוסף, מכיוון שהפסיכולוג הוא אדם בלתי תלוי, הוא יכול לבוא ממקום לא שיפוטי.
אני אסכם את הנקודה הזו במשפט מאוד יפה שכתבו לי: "יש חברים שהם מראה בשבילנו, עם נקודות-עיוורון או עיוות שקיימות פחות בטיפול. כמו דיוקן מצויר לעומת דיוקן מצולם."
יחסי עבודה מאפשרים יותר תעוזה
זה מתחבר לחלק הקודם, אבל הוא מאוד חשוב בעיני. כשאת מדברת עם חברה טובה, את יכולה לסמוך עליה שתתן לך כתף, עצות וכן הלאה, אבל בסופו של דבר אתן מנהלות מערכת יחסים מורכבת ומתמשכת וסביר להניח שלא תרצו לפגוע בה. לא פעם ולא פעמיים אפשר לשמוע על מקרים שבה חבר לא מעז לומר משהו כי הוא לא רוצה לפגוע או להכעיס. זה לא שלפסיכולוג אין אינטרס לשמור על הקשר (ולא, אני לא מדבר על האינטרס הכלכלי), אבל פסיכולוג בהחלט יכול להעלות נקודות או לשאול שאלות שחברים היו מתקש להעלות. במילים אחרות, הוא לא מרגיש מחוייב לייפות את המציאות. אני אוסיף לזה ציטוט נוסף מתשובה שקיבלתי: "[אני] אוהבת את זה שאין לו שום מחוייבות להיות "בצד שלי" כמו חבר."
זה לא שפסיכולוג לא אומר דברים שמכעיסים, מרגיזים או פוגעים בקשר. אבל הוא גם צריך לדעת איך להתמודד עם מצבים כאלו כשהם עולים ולהשתמש בהם בטיפול. שוב, זה לא "כלי מקצועי" עם כותרת שאני יכול להצביע עליו, אבל זו בהחלט מיומנות שרוכשים במהלך ההתנסות.
ואסיים גם בכך: "נדמה לי שלפעמים הפסיכולוג מבין עלי דברים חשובים, אבל במקום להגיד ולזעזע אותי, הוא מוביל אותי בסבלנות, ואם זה נכון, אבין בעצמי."
פסיכולוג ממוקד בך ורק בך
אנחנו רוצים לחשוב שחבר טוב יהיה שם בשבילנו כל הזמן, אבל בינינו, זה לא באמת עובד ככה. פסיכולוג מתחייב לתת למטופל שלו זמן קבוע, פעם בשבוע (לפחות), במרחב מוגן ומוגדר, שהוא רק שלו. הוא מחויב לתת לו את מלוא תשומת הלב, הקשב והזמן, בלי קשר למה קורה איתו באותו רגע (ותחשבי על זה רגע, כמה קשה לפעמים להתנתק ממה שעובר עלינו ולתת את הקשב שלך לאדם אחר. גם זה מעין "כלי מקצועי" שרוכשים תוך כדי העבודה). הוא גם מחוייב לסודיות מלאה, מה שלא בהכרח קורה עם חברים.
חברות, חשובה ככל שתהיה, היא דבר הדדי. טיפול לא. כמו שכתבו לי: "חברה לא תרצה שכל שבוע כשאנחנו נפגשות נדבר רק עלי. טיפול קודם כל ממוקד בי ובצרכים שלי ולא אמור להיות הדדי", וגם: "לחבר טוב המחויבות היא בחירה. לפסיכולוג המחויבות היא חובה אתית".
נראה לי שאעצור כאן. אני מקווה שזה עונה, לפחות חלקית, לשאלה שלך. בטיפול יש הרבה יותר מרק לבוא ולשפוך את הלב (מצד המטופל) ולהנהן ולשאול "איפה זה פוגש אותך" (מצד המטפל). טיפול זו עבודה מורכבת, יצירתית ומשתנה, וגם אין טיפול אחד, כי בסופו של דבר יש פתולוגיות שונות וגישות טיפוליות שונות (לעתים סותרות), לכן אי אפשר לתת תשובה אחת ל"מה עושים בטיפול ואיך זה מתקשר למה שלומדים באוניברסיטה" (אגב, אני אהיה הראשון להסכים שהפסיכולוגים "בשטח" צריכים להיות מחוברים יותר לאקדמיה ולהפך).
Lady of the masks
New member
תודה על התגובה המושקעת,
החיבור שלך לתחום ממש עובר דרך המילים, אז תודה-ערת לי לראות את הטיפול כיחידה שלמה.
החיבור שלך לתחום ממש עובר דרך המילים, אז תודה-ערת לי לראות את הטיפול כיחידה שלמה.
p i t e r פן
New member
כתבת מאד יפה, ואני מרגיש מעט לא בנוח להגיב לך
בתגובה כ"כ מצומצמת, אולי אפילו קלישאתית, אבל אני מרגיש צורך לומר את דעתי. בעיני, ישנו הבדל פשוט בין טיפול פסיכולוגי לבין שיחה עם חבר -- טיפול פסיכולוגי יכול לגרום להרבה יותר נזק, דווקא בגלל אשליית המקצועיות וההתמקדות במטופל. במערכת יחסים חברית רגילה אנו לוקחים בחשבון את העובדה שהחבר אינו קיים שם רק עבורנו, ולכן קל יותר, בעיני, להתמודד עם התפרקות החברות, עם חבר שצריך עכשיו לעבור למדינה אחרת, עם חבר שהחליט להפחית במינון השיחות. כשדברים כאלה קורים לנו עם הפסיכולוג שלנו, אפשר לחוות תחושות קשות מאד של נטישה, בגידה ואובדן אמון. למעשה, מרבית האנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי היו מרוויחים יותר משיחות חבריות טובות. הבעיה היא שאנו חיים בחברה מנוכרת למדי, ולאנשים רבים אין מי שיקשיב להם באמת.
בקיצור, סליחה על הנחרצות, אבל פסיכולוגיה היא סוג של פיקציה. הלוואי והייתה לכם היכולת האמתית לעזור, הדבר היה מקל על אנשים רבים.
בתגובה כ"כ מצומצמת, אולי אפילו קלישאתית, אבל אני מרגיש צורך לומר את דעתי. בעיני, ישנו הבדל פשוט בין טיפול פסיכולוגי לבין שיחה עם חבר -- טיפול פסיכולוגי יכול לגרום להרבה יותר נזק, דווקא בגלל אשליית המקצועיות וההתמקדות במטופל. במערכת יחסים חברית רגילה אנו לוקחים בחשבון את העובדה שהחבר אינו קיים שם רק עבורנו, ולכן קל יותר, בעיני, להתמודד עם התפרקות החברות, עם חבר שצריך עכשיו לעבור למדינה אחרת, עם חבר שהחליט להפחית במינון השיחות. כשדברים כאלה קורים לנו עם הפסיכולוג שלנו, אפשר לחוות תחושות קשות מאד של נטישה, בגידה ואובדן אמון. למעשה, מרבית האנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי היו מרוויחים יותר משיחות חבריות טובות. הבעיה היא שאנו חיים בחברה מנוכרת למדי, ולאנשים רבים אין מי שיקשיב להם באמת.
בקיצור, סליחה על הנחרצות, אבל פסיכולוגיה היא סוג של פיקציה. הלוואי והייתה לכם היכולת האמתית לעזור, הדבר היה מקל על אנשים רבים.
אני, לא במפתיע, לא מסכים
לא ברור לי למה אתה מתכוון כשאתה כותב "כשדברים כאלה קורים לנו עם הפסיכולוג". על איזה דברים מדובר?
בכל מקרה, יש מקרים שבהם אפשר לחוות בטיפול נטישה, בגידה או אובדן אמון, כמו בכל מערכת יחסים. השאלה היא מה המסגרת של הרגשות האלו ומה עושים איתם. דווקא בטיפול, יותר ממערכות יחסים אחרות, יש הרבה פעמים מקום גדול יותר להבנה של הרגשות האלה, לא להתעלמות מהם אלא לשים אותם על השולחן בצורה מאוד גלויה ולהתמודד איתם.
וכשאתה כותב "למעשה, מרבית האנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי היו מרוויחים יותר משיחות חבריות טובות", צריך לבסס את זה על משהו.
לא ברור לי למה אתה מתכוון כשאתה כותב "כשדברים כאלה קורים לנו עם הפסיכולוג". על איזה דברים מדובר?
בכל מקרה, יש מקרים שבהם אפשר לחוות בטיפול נטישה, בגידה או אובדן אמון, כמו בכל מערכת יחסים. השאלה היא מה המסגרת של הרגשות האלו ומה עושים איתם. דווקא בטיפול, יותר ממערכות יחסים אחרות, יש הרבה פעמים מקום גדול יותר להבנה של הרגשות האלה, לא להתעלמות מהם אלא לשים אותם על השולחן בצורה מאוד גלויה ולהתמודד איתם.
וכשאתה כותב "למעשה, מרבית האנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי היו מרוויחים יותר משיחות חבריות טובות", צריך לבסס את זה על משהו.
p i t e r פן
New member
יש לי שאלה אליך
אינך חייב לענות ,כמובן.
אני יודע שסטודנטים רבים לפסיכולוגיה עוברים טיפול בשלב זה או אחר של חייהם, אם לפני ניסיונם להתקבל ללימודי התואר השני ואם במהלך הלימודים עצמם. השאלה שלי אליך היא האם יצא לך להיות בטיפול *לפני* שהחלטת ללמוד פסיכולוגיה, ואם כן, מה הייתה התרשמותך ממידת היעילות של הטיפול? אני שואל על טיפול לפני ההחלטה ללמוד, מכיוון שטיפול שנעשה לאחר החלטה כזו ייתפש בדרך שונה (יכול להיות, לדוגמה, שתעשה אידיאליזציה לטיפול, מכיוון שהמקצוע מושך אותך, ואתה רוצה להאמין בכך שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע).
לגבי הסיפא של דבריך, אני מקבל אותם, אבל הם נכונים גם כשמפנים אותם לכיוון השני -- האם יש לך הוכחות ליעילות הטיפול הפסיכולוגי? אני חושב שכבר דובר ע"כ רבות בפורום, והתשובה היא שאם כבר יש הוכחות, אז רק ליעילות הטיפולים קצרי המועד לטיפול בבעיות מאד-מאד ממוקדות (פוביות למיניהן, פגיעה עצמית -- ההתנהגות עצמה ולאו דווקא הכאב שמוליד אותה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית).
אינך חייב לענות ,כמובן.
אני יודע שסטודנטים רבים לפסיכולוגיה עוברים טיפול בשלב זה או אחר של חייהם, אם לפני ניסיונם להתקבל ללימודי התואר השני ואם במהלך הלימודים עצמם. השאלה שלי אליך היא האם יצא לך להיות בטיפול *לפני* שהחלטת ללמוד פסיכולוגיה, ואם כן, מה הייתה התרשמותך ממידת היעילות של הטיפול? אני שואל על טיפול לפני ההחלטה ללמוד, מכיוון שטיפול שנעשה לאחר החלטה כזו ייתפש בדרך שונה (יכול להיות, לדוגמה, שתעשה אידיאליזציה לטיפול, מכיוון שהמקצוע מושך אותך, ואתה רוצה להאמין בכך שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע).
לגבי הסיפא של דבריך, אני מקבל אותם, אבל הם נכונים גם כשמפנים אותם לכיוון השני -- האם יש לך הוכחות ליעילות הטיפול הפסיכולוגי? אני חושב שכבר דובר ע"כ רבות בפורום, והתשובה היא שאם כבר יש הוכחות, אז רק ליעילות הטיפולים קצרי המועד לטיפול בבעיות מאד-מאד ממוקדות (פוביות למיניהן, פגיעה עצמית -- ההתנהגות עצמה ולאו דווקא הכאב שמוליד אותה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית).
Lady of the masks
New member
דווקא אם זה אני בכלל לא מסכימה
אני לא בטוחה איך הדיון קיבל כזה דגש על חברים, אבל בעיקר התכונתי לקוצ'רים למנהם שלא עוברים כל הסמכה.
לעינינו, מה שאתה אומר על התפרקות החברות, בכנות? מאוד מפתיע אותי. פסיכולוג הוא איש מקצוע, חושב שיהיה לך חיבור איתו, אבל ביסודו של דבר, אתה משלם לו שיעשה את תפקידו. לחבר אין את יכולת (או הרבה פעמים רצון) להתנהל תמידית סביב הבעיות שלך. יש הבדל בין בעיה שבגינה תצטרך עצה למצב שבו אתה נגיד חרדתי וזה משליך על כל האינטרקציה איתך. לבר לא תהיה הסבלנות לזה פשוט-יש לו את הבעיות שלו. הוא לא ביביסיטר. פסיכולוג לעומת זזאת עושה את זה כי זה תפקידו, הוא כמו שאמרו מעלי, לא צריך להיות נחמד או לדאוג לשמור היחסים איתך. הוא מקבל כסף.
וכן יש לו כלים להבין אותך הרבה יותר מלחבר.
וחשוב לי להדגיש, בעיני ליצור קשר "חברתי" בהעדר מילה מתאימה יותר עם המטופל, היא בעיתית במקרה הטוב. זה סוג של ניצול. מאוד קל להשפיע על אדם שנמצא במצוקה, או חוסף בפניך דברים אישיים. זה פוטנציאל למערכת יחסים של שולט-נשלט. ולא חברית.
טוב, זה בקצרה אני באמצע הרצאה.
אני לא בטוחה איך הדיון קיבל כזה דגש על חברים, אבל בעיקר התכונתי לקוצ'רים למנהם שלא עוברים כל הסמכה.
לעינינו, מה שאתה אומר על התפרקות החברות, בכנות? מאוד מפתיע אותי. פסיכולוג הוא איש מקצוע, חושב שיהיה לך חיבור איתו, אבל ביסודו של דבר, אתה משלם לו שיעשה את תפקידו. לחבר אין את יכולת (או הרבה פעמים רצון) להתנהל תמידית סביב הבעיות שלך. יש הבדל בין בעיה שבגינה תצטרך עצה למצב שבו אתה נגיד חרדתי וזה משליך על כל האינטרקציה איתך. לבר לא תהיה הסבלנות לזה פשוט-יש לו את הבעיות שלו. הוא לא ביביסיטר. פסיכולוג לעומת זזאת עושה את זה כי זה תפקידו, הוא כמו שאמרו מעלי, לא צריך להיות נחמד או לדאוג לשמור היחסים איתך. הוא מקבל כסף.
וכן יש לו כלים להבין אותך הרבה יותר מלחבר.
וחשוב לי להדגיש, בעיני ליצור קשר "חברתי" בהעדר מילה מתאימה יותר עם המטופל, היא בעיתית במקרה הטוב. זה סוג של ניצול. מאוד קל להשפיע על אדם שנמצא במצוקה, או חוסף בפניך דברים אישיים. זה פוטנציאל למערכת יחסים של שולט-נשלט. ולא חברית.
טוב, זה בקצרה אני באמצע הרצאה.
p i t e r פן
New member
גם הפסיכולוג אינו מתנהל סביב הבעיות שלי
הוא נמצא שם כל עוד אני משלם לו, ולא יהיה שם רגע אחד אחרי. למען הסר ספק, איני חושב שמישהו צריך לעבוד ללא תמורה, אבל ברור לי שאם אקלע למצוקה כלכלית, הפסיכולוג לא יהיה שם כדי להמשיך ולעזור לי, גם אם אני זקוק לסיוע מן ההיבט המקצועי. יתרה מכך, פסיכולוג יכול להפסיק לעבוד עם מטופל מסיבות רבות, כגון מעבר לעיר אחרת או למדינה אחרת, עזיבת השירות הציבורי לטובת השירות הפרטי (או להפך), או הפחתה בהיקף שעות העבודה. רוצה לומר, מחויבותו כלפי תסתיים ברגע שמחויבות זו תתנגש עם צרכים אישיים וארציים מאד, גם אם הדבר נוגד לגמרי את טובתי. כאמור, גם חבר יכול לעזוב, אך חבר מלכתחילה אינו מתיימר להיות איש מקצוע, להיות מחויב לשלומי ולהימנעות מפגיעה בי.
הוא נמצא שם כל עוד אני משלם לו, ולא יהיה שם רגע אחד אחרי. למען הסר ספק, איני חושב שמישהו צריך לעבוד ללא תמורה, אבל ברור לי שאם אקלע למצוקה כלכלית, הפסיכולוג לא יהיה שם כדי להמשיך ולעזור לי, גם אם אני זקוק לסיוע מן ההיבט המקצועי. יתרה מכך, פסיכולוג יכול להפסיק לעבוד עם מטופל מסיבות רבות, כגון מעבר לעיר אחרת או למדינה אחרת, עזיבת השירות הציבורי לטובת השירות הפרטי (או להפך), או הפחתה בהיקף שעות העבודה. רוצה לומר, מחויבותו כלפי תסתיים ברגע שמחויבות זו תתנגש עם צרכים אישיים וארציים מאד, גם אם הדבר נוגד לגמרי את טובתי. כאמור, גם חבר יכול לעזוב, אך חבר מלכתחילה אינו מתיימר להיות איש מקצוע, להיות מחויב לשלומי ולהימנעות מפגיעה בי.
נו באמת
זה הזוי לחשוב שגם הפסיכולוג הוא בן אדם.
אתה שופט פסיכולוגים נורא לחומרה, כך נשמע. אולי על רקע נסיון וחוויות מהעבר שאין לבטל אותם, אבל מצטיירת איזו תמונה לפיה פסיכולוגים הם טכנוקרטים שברגע שלא רואים את הכסף על השולחן בסוף הפגישה הם נוטשים את המטופל שנזרק לרחוב. אני בטוח שיש גם אנשים כאלו, אבל אישית אני מכיר הרבה דוגמאות הפוכות. (ואם כבר השאלה הכלכלית, אפשר להזכיר את ההשקעה המעטה מדי של המדינה בזמינות של טיפול נפשי, אבל נו, זה דיון אחר)
עם זאת, ברור שהפסיכולוג לא יהיה שם כל הזמן והקשר ייפסק בשלב כזה או אחר. לא צריך ללכת לזה שהקשר יפסיק כשהחוזה ביניכם נגמר, אפשר לדבר על זה שהפסיכולוג זמין בשבילך פעם בשבוע ולא כל יום ובכל שעה נתונה (אם כי יש טיפולים שבהם הפסיכולוג זמין גם במהלך השבוע מחוץ לפגישות). אבל נכון, הפסיכולוג הוא לא במאה אחוז כל הזמן בשבילך ויש גם דברים שהוא לא יכול לעשות בשבילך. לא סביר לצפות לדבר כזה.
זה הזוי לחשוב שגם הפסיכולוג הוא בן אדם.
אתה שופט פסיכולוגים נורא לחומרה, כך נשמע. אולי על רקע נסיון וחוויות מהעבר שאין לבטל אותם, אבל מצטיירת איזו תמונה לפיה פסיכולוגים הם טכנוקרטים שברגע שלא רואים את הכסף על השולחן בסוף הפגישה הם נוטשים את המטופל שנזרק לרחוב. אני בטוח שיש גם אנשים כאלו, אבל אישית אני מכיר הרבה דוגמאות הפוכות. (ואם כבר השאלה הכלכלית, אפשר להזכיר את ההשקעה המעטה מדי של המדינה בזמינות של טיפול נפשי, אבל נו, זה דיון אחר)
עם זאת, ברור שהפסיכולוג לא יהיה שם כל הזמן והקשר ייפסק בשלב כזה או אחר. לא צריך ללכת לזה שהקשר יפסיק כשהחוזה ביניכם נגמר, אפשר לדבר על זה שהפסיכולוג זמין בשבילך פעם בשבוע ולא כל יום ובכל שעה נתונה (אם כי יש טיפולים שבהם הפסיכולוג זמין גם במהלך השבוע מחוץ לפגישות). אבל נכון, הפסיכולוג הוא לא במאה אחוז כל הזמן בשבילך ויש גם דברים שהוא לא יכול לעשות בשבילך. לא סביר לצפות לדבר כזה.
p i t e r פן
New member
איני מבין על מה אתה מתעצבן
לא אמרתי שפסיכולוג אינו בן אדם. למעשה, אמרתי את ההפך. פסיכולוג הוא בן אדם, והוא חי את חייו ודואג לרווחתו, כמו שעושה כל אחד מאתנו (וזה בסדר). ההבדל היחיד ביני לבין פסיכולוג הוא שאיני מתיימר מלכתחילה *להיות שם* במובן העמוק של המילה עבור האדם שמולי. אני יכול להציע לו את חברותי המוגבלת ואת אהבתי הזמנית, אבל אין לי שום דבר מעבר לכך להציע. איני יכול *לעזור* לאדם השרוי במצוקה נפשית. גם לפסיכולוג אין, אלא שהוא (אתה, אתם) מציג את הדברים אחרת. אגב, איני חושב שהוא מאחז את עיני, אלא שיש פה שכנוע פנימי עמוק בכך שדברים מסוימים עובדים, גם כשהם אינם עובדים.
ואי אפשר לומר משהו כ"כ כללי על היעילות המוכחת במחקרים מבלי שיהיה לדברים גיבוי.
לא אמרתי שפסיכולוג אינו בן אדם. למעשה, אמרתי את ההפך. פסיכולוג הוא בן אדם, והוא חי את חייו ודואג לרווחתו, כמו שעושה כל אחד מאתנו (וזה בסדר). ההבדל היחיד ביני לבין פסיכולוג הוא שאיני מתיימר מלכתחילה *להיות שם* במובן העמוק של המילה עבור האדם שמולי. אני יכול להציע לו את חברותי המוגבלת ואת אהבתי הזמנית, אבל אין לי שום דבר מעבר לכך להציע. איני יכול *לעזור* לאדם השרוי במצוקה נפשית. גם לפסיכולוג אין, אלא שהוא (אתה, אתם) מציג את הדברים אחרת. אגב, איני חושב שהוא מאחז את עיני, אלא שיש פה שכנוע פנימי עמוק בכך שדברים מסוימים עובדים, גם כשהם אינם עובדים.
ואי אפשר לומר משהו כ"כ כללי על היעילות המוכחת במחקרים מבלי שיהיה לדברים גיבוי.
אוקיי
לא יודע, לי זה הרגיש כאילו בדברים שלך מגולמת איזו הנחה שהפסיכולוג מציע את עצמו באופן אבסולוטי למטופל, וכיוון שהוא לא מסוגל לעשות זאת באמת, אז הוא בהכרח לכשלון ולמצב שבו הוא מאכזב את המטופל ופוגע בו. אם הבנתי אותך לא נכון, אני מתנצל.
בכל מקרה, אני מניח שנסכים שלא להסכים לגבי היכולת של פסיכולוג לעזור. לגבי הנושא של יעילות מחקרית, אתה צודק שצריך לגבות את זה. במשך הרבה יותר מדי שנים הפסיכולוגים נמנעו מלחקור את הגישות שלהם בצורה מסודרת, וחבל, ועד היום המצב לא מושלם אבל גם עובר שינוי משמעותי.
כמובן שאני לא טוען שכל הטיפולים יעילים ולכל מטרה, אבל קיימים מחקרים ומטא-אנליזות על סוגי טיפול שונים להפרעות שונות (DBT להפרעת אישיות גבולית, למשל, או מחקרים שבודקים יעילות לאורך זמן של טיפול פסיכודינמי לעומת CBT). כמובן שחובת ההוכחה היא על מי שטוען ליעילות, ואני יודע שהמשך המשפט יישמע נורא מתחמק אבל כרגע אין לי ממש זמן להביא סקירה של הספרות בנושא, אבל אני מזמין אותך לחפש בעצמך. מקום טוב להתחיל ממנו הוא המאמר של שדלר מלפני שלוש שנים (http://www.apa.org/pubs/journals/releases/amp-65-2-98.pdf)
לא יודע, לי זה הרגיש כאילו בדברים שלך מגולמת איזו הנחה שהפסיכולוג מציע את עצמו באופן אבסולוטי למטופל, וכיוון שהוא לא מסוגל לעשות זאת באמת, אז הוא בהכרח לכשלון ולמצב שבו הוא מאכזב את המטופל ופוגע בו. אם הבנתי אותך לא נכון, אני מתנצל.
בכל מקרה, אני מניח שנסכים שלא להסכים לגבי היכולת של פסיכולוג לעזור. לגבי הנושא של יעילות מחקרית, אתה צודק שצריך לגבות את זה. במשך הרבה יותר מדי שנים הפסיכולוגים נמנעו מלחקור את הגישות שלהם בצורה מסודרת, וחבל, ועד היום המצב לא מושלם אבל גם עובר שינוי משמעותי.
כמובן שאני לא טוען שכל הטיפולים יעילים ולכל מטרה, אבל קיימים מחקרים ומטא-אנליזות על סוגי טיפול שונים להפרעות שונות (DBT להפרעת אישיות גבולית, למשל, או מחקרים שבודקים יעילות לאורך זמן של טיפול פסיכודינמי לעומת CBT). כמובן שחובת ההוכחה היא על מי שטוען ליעילות, ואני יודע שהמשך המשפט יישמע נורא מתחמק אבל כרגע אין לי ממש זמן להביא סקירה של הספרות בנושא, אבל אני מזמין אותך לחפש בעצמך. מקום טוב להתחיל ממנו הוא המאמר של שדלר מלפני שלוש שנים (http://www.apa.org/pubs/journals/releases/amp-65-2-98.pdf)
הדגש על חברים בגללי
אני חושב שהתשובה שלי אלייך התמקדה במטפל-מול-חבר כי זה עניין אותי ואולי בגלל זה הדיון זז לשם. בנושא הקואצ'רים אני חושב שהדברים דומים, אולי ממוקדים יותר בשאלת הכלים שנרכשים בלימודים ובהכשרה מעשית ארוכה ויסודית שככל הנראה הרבה מטפלים לא טורחים לרכוש.
מלבד זאת, מסכים עם מה שכתבת כאן.
אני חושב שהתשובה שלי אלייך התמקדה במטפל-מול-חבר כי זה עניין אותי ואולי בגלל זה הדיון זז לשם. בנושא הקואצ'רים אני חושב שהדברים דומים, אולי ממוקדים יותר בשאלת הכלים שנרכשים בלימודים ובהכשרה מעשית ארוכה ויסודית שככל הנראה הרבה מטפלים לא טורחים לרכוש.
מלבד זאת, מסכים עם מה שכתבת כאן.
אתה בטח מנחש מה חסר לי..
וזו בעיה לא קטנה בעיניי - תוצאות. מחקרים על תוצאות. אני הייתי חותם על רוב מה שכתבת, אבל אם פלסבו מביא את אותן התוצאות של תרופה, זה ממש לא משנה שהתרופה מכילה X חומרים שהפלסבו לא, שהיא פותחה במשך שנים רבות במאמץ רב וכו וכו.. אשמח לשמוע את תגובתך לעניין הזה.
וזו בעיה לא קטנה בעיניי - תוצאות. מחקרים על תוצאות. אני הייתי חותם על רוב מה שכתבת, אבל אם פלסבו מביא את אותן התוצאות של תרופה, זה ממש לא משנה שהתרופה מכילה X חומרים שהפלסבו לא, שהיא פותחה במשך שנים רבות במאמץ רב וכו וכו.. אשמח לשמוע את תגובתך לעניין הזה.
שאלה מצוינת
תראה, כמו שכתבתי לפיטרפן למעלה, אני מכיר מחקרים שונים שעוסקים ביעילות של טיפול פסיכותרפויטי מגוון (דינאמי, CBT, אינטגרטיביים למיניהם). לדעתי מרבית ההשוואת נעשו בין טיפולים (ו/או בהשוואה לתרופות), או לחילופין - בהשוואה להמתנה לטיפול או קבוצת ביקורת שקיבלה טיפול תמיכתי מאוד כללי. אתה צודק בשאלה לגבי ההשוואה לפלסבו, ואני לא יודע לגבי זה (וכאמור, הלוואי והיה לי הזמן לעשות את הבדיקה בעצמי כרגע). במחשבה נוספת, אני לא יודע איך בכלל מגדירים פלסבו במקרה של טיפול פסיכותרפויטי, זה קצת יותר מסובך מפלסבו תרופתי.
תראה, כמו שכתבתי לפיטרפן למעלה, אני מכיר מחקרים שונים שעוסקים ביעילות של טיפול פסיכותרפויטי מגוון (דינאמי, CBT, אינטגרטיביים למיניהם). לדעתי מרבית ההשוואת נעשו בין טיפולים (ו/או בהשוואה לתרופות), או לחילופין - בהשוואה להמתנה לטיפול או קבוצת ביקורת שקיבלה טיפול תמיכתי מאוד כללי. אתה צודק בשאלה לגבי ההשוואה לפלסבו, ואני לא יודע לגבי זה (וכאמור, הלוואי והיה לי הזמן לעשות את הבדיקה בעצמי כרגע). במחשבה נוספת, אני לא יודע איך בכלל מגדירים פלסבו במקרה של טיפול פסיכותרפויטי, זה קצת יותר מסובך מפלסבו תרופתי.
הנה משהו מעניין
גליון מיוחד של ה-Journal of Clinical Psychology שהוקדש לנושא הפלסבו במחקרי פסיכותרפיה - http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/jclp.v61:7/issuetoc
עוד לא קראתי, אז לא אחווה דיעה, אבל חשבתי שיעניין אותך
גליון מיוחד של ה-Journal of Clinical Psychology שהוקדש לנושא הפלסבו במחקרי פסיכותרפיה - http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/jclp.v61:7/issuetoc
עוד לא קראתי, אז לא אחווה דיעה, אבל חשבתי שיעניין אותך
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.