גקימופיגסי
New member
לפסיכולוגית האקסית המיתולוגית שלי!
עשרים ושתיים שנה!!!!!!
לא שנה, לא שנתיים, לא חמש, לא עשר!
עשרים ושתיים שנה!!!!!!!
כל חיי הבוגרים!
ועכשיו, את אפילו לא חוזרת אלי למייל!!!!!
יומולדתי החמישים ושמונה היה אתמול.
הגעתי אלייך בגיל 33.
חשבתי שמצאתי את האימא שחיכיתי לה כל חיי.
וכנראה, אני מבינה עכשיו, את חשבת שמצאת את הבת האולטימטיבית שתאהב אותך ותעריץ אותך ותזדקק לך עד בלי די, ואף פעם לא תעזוב אותך.
עשרים ושתיים שנה: מאז שמלאו לי שלושים ושלוש עד גיל חמישים וחמש או שש.
את חיית - גידלת ילדים, אחר כך נכדים, התקדמת מקצועית, התגרשת, היה לך חבר, נסעת, חזרת, למדת.
ואני, במשך כל השנים האלה, הייתי עסוקה בלהיצמד לך לסינור.
זה בעיקר מה שעשיתי.
עשרים ושתיים שנה!!!!!!!!!
פעמים ספורות ניסיתי להתרחק, מרדתי, בעטתי, אבל לא הצלחתי. ואת גם לא עזרת לי. בלשון המעטה!
ואני נתליתי בך בכל דרך אפשרית, לא האמנתי שאצליח לשרוד אחרת:
צעקתי. צרחתי. בכיתי. איימתי. התחננתי. התחנפתי. התחנחנתי. הייתי מקסימה. הייתי כשרונית. סיפרתי בדיחות. הצחקתי אותך. נפלתי. שברתי רגל. לקחתי כדורים. הייתי חסרת אונים. הייתי מלאת כוחות. נתתי לך מתנות. הערצתי. כתבתי תפילות לאלוהים בדמותך (כן, עד כדי כך!). האשמתי אותך. התייפחתי. ריציתי.
כל דבר אפשרי.
כי לנשום בלעדייך לא האמנתי שאני יכולה.
לא נתת לי אף פעם להאמין שאני יכולה. להיפך. חיזקת והידקת והעצמת את התלות שלי בך!!!
אבל גם לנשום איתך – לא יכולתי.
כי הרגשתי שאת חונקת אותי. שאין לי מקום בקשר איתך, ומכאן שבחיים שלי, להיות באמת מחוברת לכוחות שלי ולהאמין בהם. להאמין בי.
עד שגם את כבר לא יכולת יותר לנשום איתי. ואז התרחקת.
ואני, המומה מכאב, הייתי אומרת לך שאת לא את. שמכשפה רעה גנבה אותך האמיתית, ושמה בובה בדמותך.
ואת היית מחייכת, כאילו אני הילדה הקטנה מספרת שוב סיפור נחמד, והיית מנסה להגדיל עוד ועוד את סבלנותך ליצור הזה חסר התקווה, לאישה המזדקנת הזאת שנשארת איתך ונתלית בך כל השנים כמו תינוק בן שנה, כאילו האישה המזדקנת הזאת היא באמת חסרת תקנה ותישאר עד יומה האחרון תינוקת בת שנה.
אני מאמינה שיום אחד את תיאלצי לסלוח לי על התוקפנות שלי, על השתלטנות שלי, על ההיצמדות הנואשת שלי. אחרת לא תוכלי לנשום כמו שצריך. לא באמת.
ואני מאמינה שיום אחד את תצטרכי לבקש ממני סליחה – על שכבלת אותי, על שהפכת אותי לתינוקת המקסימה שלך, ושאז, אחרי שנים, פשוט נטשת את התינוקת המזדקנת והלא-חיה הזאת, בלי שום כלים, מלבד לפעות בחשיכה, והשארת לה עוד טראומה של אימא נוטשת ומתעלמת.
אז אני מבקשת את סליחתך – על ההאשמות, על ההתפרצויות, על התוקפנויות, על הכבלים שכרכתי סביבך.
ואני מאמינה שיום אחד אצטרך לסלוח לך, גם אם לא תבקשי ממני סליחה. אחרת זה ימשיך כל הזמן להסתובב לי בנשמה. עוד ועוד ועוד. להפוך לי את הקרביים בעינוי בלתי פוסק.
אבל איך לסלוח לך.
ואיך לסלוח לך כל עוד את מעצימה את הטראומה ואפילו לא מודה בשום חלק שלך. לא מוכנה לראות ולהודות במה שהיה. במה שעשית.
אם יום אחד תודי ותקחי אחריות, זה יקל עלי להתקרב לסליחה.
יומולדת שמח לי, יומולדתי השלישי בלי ברכה ממך.
עשרים ושתיים שנה!!!!!!
לא שנה, לא שנתיים, לא חמש, לא עשר!
עשרים ושתיים שנה!!!!!!!
כל חיי הבוגרים!
ועכשיו, את אפילו לא חוזרת אלי למייל!!!!!
יומולדתי החמישים ושמונה היה אתמול.
הגעתי אלייך בגיל 33.
חשבתי שמצאתי את האימא שחיכיתי לה כל חיי.
וכנראה, אני מבינה עכשיו, את חשבת שמצאת את הבת האולטימטיבית שתאהב אותך ותעריץ אותך ותזדקק לך עד בלי די, ואף פעם לא תעזוב אותך.
עשרים ושתיים שנה: מאז שמלאו לי שלושים ושלוש עד גיל חמישים וחמש או שש.
את חיית - גידלת ילדים, אחר כך נכדים, התקדמת מקצועית, התגרשת, היה לך חבר, נסעת, חזרת, למדת.
ואני, במשך כל השנים האלה, הייתי עסוקה בלהיצמד לך לסינור.
זה בעיקר מה שעשיתי.
עשרים ושתיים שנה!!!!!!!!!
פעמים ספורות ניסיתי להתרחק, מרדתי, בעטתי, אבל לא הצלחתי. ואת גם לא עזרת לי. בלשון המעטה!
ואני נתליתי בך בכל דרך אפשרית, לא האמנתי שאצליח לשרוד אחרת:
צעקתי. צרחתי. בכיתי. איימתי. התחננתי. התחנפתי. התחנחנתי. הייתי מקסימה. הייתי כשרונית. סיפרתי בדיחות. הצחקתי אותך. נפלתי. שברתי רגל. לקחתי כדורים. הייתי חסרת אונים. הייתי מלאת כוחות. נתתי לך מתנות. הערצתי. כתבתי תפילות לאלוהים בדמותך (כן, עד כדי כך!). האשמתי אותך. התייפחתי. ריציתי.
כל דבר אפשרי.
כי לנשום בלעדייך לא האמנתי שאני יכולה.
לא נתת לי אף פעם להאמין שאני יכולה. להיפך. חיזקת והידקת והעצמת את התלות שלי בך!!!
אבל גם לנשום איתך – לא יכולתי.
כי הרגשתי שאת חונקת אותי. שאין לי מקום בקשר איתך, ומכאן שבחיים שלי, להיות באמת מחוברת לכוחות שלי ולהאמין בהם. להאמין בי.
עד שגם את כבר לא יכולת יותר לנשום איתי. ואז התרחקת.
ואני, המומה מכאב, הייתי אומרת לך שאת לא את. שמכשפה רעה גנבה אותך האמיתית, ושמה בובה בדמותך.
ואת היית מחייכת, כאילו אני הילדה הקטנה מספרת שוב סיפור נחמד, והיית מנסה להגדיל עוד ועוד את סבלנותך ליצור הזה חסר התקווה, לאישה המזדקנת הזאת שנשארת איתך ונתלית בך כל השנים כמו תינוק בן שנה, כאילו האישה המזדקנת הזאת היא באמת חסרת תקנה ותישאר עד יומה האחרון תינוקת בת שנה.
אני מאמינה שיום אחד את תיאלצי לסלוח לי על התוקפנות שלי, על השתלטנות שלי, על ההיצמדות הנואשת שלי. אחרת לא תוכלי לנשום כמו שצריך. לא באמת.
ואני מאמינה שיום אחד את תצטרכי לבקש ממני סליחה – על שכבלת אותי, על שהפכת אותי לתינוקת המקסימה שלך, ושאז, אחרי שנים, פשוט נטשת את התינוקת המזדקנת והלא-חיה הזאת, בלי שום כלים, מלבד לפעות בחשיכה, והשארת לה עוד טראומה של אימא נוטשת ומתעלמת.
אז אני מבקשת את סליחתך – על ההאשמות, על ההתפרצויות, על התוקפנויות, על הכבלים שכרכתי סביבך.
ואני מאמינה שיום אחד אצטרך לסלוח לך, גם אם לא תבקשי ממני סליחה. אחרת זה ימשיך כל הזמן להסתובב לי בנשמה. עוד ועוד ועוד. להפוך לי את הקרביים בעינוי בלתי פוסק.
אבל איך לסלוח לך.
ואיך לסלוח לך כל עוד את מעצימה את הטראומה ואפילו לא מודה בשום חלק שלך. לא מוכנה לראות ולהודות במה שהיה. במה שעשית.
אם יום אחד תודי ותקחי אחריות, זה יקל עלי להתקרב לסליחה.
יומולדת שמח לי, יומולדתי השלישי בלי ברכה ממך.
עכפ אני עכשיו בת 58 ומתחילה את חיי כמעט מבראשית...