לפסיכולוגית האקסית המיתולוגית שלי!

[גקימופיגסי]

ואופירה, אני יודעת שזה נשמע הזוי.

אבל החיים שלי אכן היו הזויים!!!!

 

[מישהי1632]

גקי יקרה,

תרצי לספר עוד? למה את על תרופות וטיפולים מגיל 11? אולי כתבת בפורום אחר ולא ראיתי.
מאד מזדהה איתך עם תחושת המחיקה. מכירה את זה היטב, לצערי.

 

[גקימופיגסי]

מישהי היי יקירה

לא, אני לא רוצה לפתוח את העבר. זה כואב מדי ומציף מדי.
אני פותחת רק כשזה מציף מאוד.
אבל אולי את רוצה לספר על המחיקה?...
אני זוכרתץ מה שסיפרת על אבא שלך והצוואה, נכון? אני לא טועה?....
כי זה גם הסיפור שלי.
אין. זה משגע. אין לזה פיתרון.
אני בכל זאת לרגעים מנסה לבדוק את אופציית הסליחה.
אבל בתוכי כזאת התקוממות!!!!!!!

 

[מישהי1632]

ראיתי את התגובה שלך עכשיו,

מצטערת אם עברת סיפור דומה עם צוואה, גקימופסי יקרה.

ואין על זה מחילה. לא יכולה להבין ולא מסוגלת לסלוח. ועוד להשאיר אותי ככה אחרי מחלה וניתוחים. כל-כך מקנאה באנשים שיש להם הורים שאוהבים אותם. זה קשה וכואב גם בגיל מבוגר.

 

[גקימופיגסי]

באמת אי אפשר להבין, מישהי.

אנה נוליך את הזעם ואת הכאב?
מה נעשה עם צלקות חוסר האהבה ואין הדאגה שהיו מנת חלקנו?
אולי יש כאן מישהי/ו שיכו/ה לדבר מנסיונה ולייעץ?....

 

[כוכבית מצויה]

הדבר היחידי שאפשר לעשות זה להפנים שהבעייה נעוצה

בהורה ולא בילדה שלא קבלה את מה שהיא זקוקה לו.
מההבנה הזו גם נובעת ההבנה שלא את זו שלא ראויה אלא שההורה הוא זה שנכה ולא היה מסוגל לתת את מה שהוא היה אמור לתת.

 

[גקימופיגסי]

כוכבית יקירה, תודה. ורק נשאלת השאלה הפעוטה -

איך עושים את זה?....
אני מנסה כבר שנים רבות. יש רגעים שזה עובד, ויש הרבה רגעים שלא.