לפעמים, יסלח לי אלוהים, שאני מתפללת

[אפס שתיים]

אין דבר כזה "המתת חסד"

אין שום זכות, לדעתי, לאף אדם או רשות בעולם להחליט מי יחיה ומי ימות. אבל כשם שזוג אוהב מתפלל לכך שיוולדו לו ילדים כדי שהם יאהבו אותם, כך אני מתפללת לאלוהים שימנע סבל מיותר מאבא שלי ומאיתנו. כן, גם מאיתנו! אני מאמינה שאין צורך להאריך חיים למי שאלוהים מחליט לקחת לו אותם, במיוחד כשחייו כבר מלאי סבל, אבל לעולם לא אמנע מאבא טיפול כלשהו, חלילה. בדיוק באותה מידה אני מתפללת לאלוהים שיקח אותי, כשיגיע היום שלי, בבת אחת, לא "בתשלומים". הרי בדיוק זה מה שהמחלה הארורה הזאת, לוקחת מהאדם פיסה אחר פסה ממוחו ומשפיות דעתו, לא? זה כמו להרוג אותו לאט לאט, רק שהוא לא מודע לזה, רק האנשים האוהבים והסובלים שמסביב.

 

[zs1957]

עלייך לכבד דעות שונות משלך

היי justme007 "אל תדון את חברך לפני שתגיע למקומו". אינך יודעת מה המצב שם בבית.זהו פורום תמיכה ומותר לכל אחד מאתנו לבטא את תחושותיו.עלינו לכבד איש את רעהו ולא לבקר אף אחד, גם עם דעתנו שונה.לכל אחד יש את הקושי שלו ואת הנפש שלו להתמודדות עם המחלה. מדובר בגברת המטפלת בשני חולים דמנטיים קשים ומצד שני יש לה את המשפחה הפרטית שלה בעל, ילדים, נכדים. זה לא קל להתמודד עם כל הדברים הללו. הגברת מתמרנת יפה בין שני הבתים, תוך שמירה על שפיות של חיים נורמליים. אני שמעתי הרבה אנשים במצבה שמדברים כמותה ומעולם לא כעסתי עליהם. גם אם קשה לך לקבל את דעתה עלייך לכבד אותה ולא לשפוט אותה. החיים שלנו צבעוניים לא רק שחור ולבן.גם לך קורה ,שבעת משבר את כועסת על ההורים שלך,על המצב שלהם.שואלת את עצמך שאלות מדוע זה קרה להם ? השאלות הקשות הללו חולפות במוחינו בעיתות משבר. אני מקווה שתמשיכי להיות אתנו. אנו זקוקים לכל חברי הפורום. כל טוב, זהבה שם

 

[justme007]

כנראה שאבא מרגיש כמוכם

היום לא היה לו מצב רוח. כל שנה הוא מוזמן למסיבת סיום בבית ספר שהוא עבד, הוא מתבייש כי אמא אומרת שבת שלום לכולם וקצת קשה לו לקחת אותה לכל האנשים שעבדו איתו במשך כל השנים, אז הוא אמר לי היום שעדיף כבר שאמא תמות ביחד איתו כי הוא לא רוצה לחיות יותר - אני שואלת את עצמי: איך הוא יכול להגיד את זה? איך אתם? כנראה שיום אחד אולי אני אבין. ולכל אלו פה שמבקרים אותי בחזרה: לרגע לא זילזלתי במה שאמרתם, זכותכם! פשוט יש בי ככ הרבה כעס שאני לא מבינה איך אפשר להכנע למחלה הזו.

 

[אירילה]

הכעס הוא התיסכול הרב בגלל המחלה

אנחנו לא נכנעים לה ,אלא משלימים עמה ,אנחנו לא מפסיקים לחיות אלא מפיקים וממצים את הרגעים הטובים שיש לנו עם יקירנו ומודים לאל על כל שניה שאנחנו איתם ומאידך משלימים עם קיומה של המחלה ,כי את הנעשה אין להשיב ,זו מחלה ארורה ללא מרפא וההשלמה עם התודעה הזו היא שמביאה בעקבותיה את התיסכול על כך כי אין בידינו להושיע ולצפות מן הצד את סבלם של החולים ומצד שני אנחנו סובלים את סבלנו הפרטי וביחד עם כל זה אנחנו ממשיכים לשמור על כבודו של האדם ,גם אם הוא חולה אלצהיימר. אני שמח שאת איתנו גרשון

 

[אפס שתיים]

יש לנו עובד זר,

למעשה, החלפנו כמה וכמה עובדים זרים כשהטוב שבהם הוברח ע"י אמא שלי, שחלק מהתחלת האלצהיימר שלה היא החליטה שהוא גנב ויצאה לחדר המדרגות וצעקה שאנשים יזמינו משטרה, כי הוא גונב אותה. אחר כך הוא סרב לחזור.... אבל אבא שלי סובל מזה שמישהו אחר מטפל בו והוא מכה את העובד, כמו שהוא מכה כל אחד מאיתנו. הוא בקושי מסוגל ללכת על הרגליים שלו, אבל ידיו די חזקות, עדיין. והאמיני לי, זה לא בהכרח מקל שיש יותר אחים ואחיות, זה רק גורם לריבוי דעות וליותר בלאגן. אחי הבכור אפוטרופוס על אבא ועכשיו אנו גם צריכים לעשות את זה לאמא. גם זה יוצר מתח עם אחות אחת שלא ממש מרוצה מזה וכדומה. אולי, דווקא המצב שלך טוב יותר. בנוסף, אחותי ואחי גרים רחוק מירושלים, אחרת מטופלת בבית מלא ילדים, השלישי בעבודה כמעט כל היום, כך שלא ממש כולם עוזרים. אבל כולנו משתדלים ועושים הכי טוב שאנו יכולים. גם זה משהו...

 

[קורנית]

כבר אמרתי פה פעם

ועוררתי ויכוח לא נעים, מה דעתי על תפילות. אז אני לא מתפללת. אבל בהחלט בהחלט מאחלת לאמא, מאהבה, שתגמור כבר. התקף לב רחום, או סטרוק רציני. כזה שגומר מהר את ה"חיים" שיש לה עכשיו, ולא מכאיב ולא מפחיד. תראו.... או בעצם, ג'סטמי תראי. לפעמים משהו שנראה טוב, הוא בעצם רע נורא. ולהמשיך לחיות ככה... זה רע. רע לחולה האומלל, רע לבני משפחתו וידידיו המעטים... לא שחס וחלילה אעשה משהו בעצמי. לא יודעת גם אם יהיה לי הכח לומר בבית חולים שלא יעשו מאמצי החיאה, אם ובמקרה ש. רק יודעת כאן בביור, מה הנכון ומה הטוב באמת. ולאפס שתיים היקרה.... לבי לבי איתך. וגם ראשי, כי מה שכתבתי בא משם, ולא מהלב.

 

[אפס שתיים]

המון תודה על החיזוקים!

ולכולם, אני אשה, בת, אם וסבתא.... הרגעים של שבירה הם רגעים יחידים בתוך ים של עבודה קשה ולא פשוטה. אני לא רואה במות החולה בעיה או פתרון, כולנו נמות, מתישהו והסיכוי לאדם בגיל של אבא שלי ובמצב הרפואי שלו למות הוא גדול יותר מאשר לאדם אחר בגילו, שבריא לגמרי. אני ביקשתי מהילדים שלי, שאם, חלילה, אני אתחיל להגיע למקום הזה, אני ארצה למות. אני מחוייבת להלכה וההלכה אוסרת על אדם לקחת את חייו ואני גם מבינה למה. אבל אני מאד לא מבינה את הכאב, הצער והסבל שאבא שלי, אמא שלי, אחי, אחיותי ואני עוברים בשנים האחרונות. כמי שמאמינה באלוהים, אני גם מאמינה שמותר להתפלל אליו ולבקש שהסבל הזה יגמר, גם לו וגם לנו. אני הייתי שותפה למתן חיים לילדים שלי אבל אני לא רוצה, חלילה, לעולם, לקחת חלק בלקחת חיים של יצור חי כלשהו. אבל התפילה שלי היא ריאלית, לא קיים שום תיעוד של אדם שהחלים מאלצהיימר, כל חוליה מתים. לא בהכרח מהמחלה, אבל ממחלת זיקנה אחרת כך שברור למה התפילה שלי מכוונת. כואב אבל נכון.

 

[zs1957]

ליבי אתך- שולחת לך חיבוק גדול

 

[ענתי44]

אפס שתיים ../images/Emo24.gif

אני יושבת כאן ליד המחשב וכל טלפון מקפיץ אותי... האם מזעיקים אותי חזרה לבית חולים לאמא? האם מקודם כשעזבתי את היד שלה ונישקתי אותה נפרדתי ממנה??????. אני מתפללת לשלומה. וחרדה לגורלה ובכל זאת.. אני מחזקת את ידיך ואני כל כך מבינה לליבך. אני מאמינה שמרביתנו חשנו את אותם תחושות. שולחת לך חיבוק הכי גדול שאפשר ומוזגת לך כוח. כי מה שנשאר זה להמשיך הלאה. ברוכה הבאה למשפחתינו העצובה, משפחת אלצהיימר. אנחנו כאן ( ואני מתנצלת מאוד שאני לא כל כך כאן ) לרשותך. תמיד פה בשביל לחבק, לעודד ולא לשפוט כי איך גרשון נוהג לומר " כולנו באותה הסירה".

 

[אפס שתיים]

תודה!

 

[ברית 10]

תבורכי על כנותך.

יש משמעות גם לאיכות החיים ולא רק לאורכם. רבים מאיתנו הכותבים לא היו רוצים לחיות תוך איבוד האישיות והשליטה הפיזית והקוגניטיבית. כאשר מדובר בשיבה טובה, enough is enough. אין קשר למחשבות ולרגשות הללו לדרך הטיפול מלאת החמלה והרצון הטוב. אצל אימי בת ה83 יש הידרדרות מיום ליום. אין לה כבר שום הנאה. לא מהנכדים, לא מאוכל, אולי קצת איכפת לה מהכלב שלה. חוץ מהמשפחה כולם מתרחקים ממנה כיון שהיא אדם שונה. אישה שהיתה תמיד כל כך עדינה ונעימה. כל מי שנכנס לפורום עושה זאת מתוך כך שהוא מטפל בבן משפחה מתוך איכפתיות גדולה. זה מובן מאליו. חשוב שנרגיש בטוחים לפתוח כאן את הדברים ולקבל תמיכה ללא ביקורת. ולכן, אפס שתיים, תודה לך שפתחת שיח כל כך חשוב.