לקראת יום השואה

[נמלה עמ לה]

פטר גינז - אחד הילדים שנספו.

ילד יהודי מצ'כוסלובקיה, שחלם על מסעות בכדור הארץ ובחלל, אהב את יצירותיו של ז'ול ורן, והעריץ את המדע. רבים ניבו לו עתיד מזהיר בתחוםהציור והספרות. בן אחת עשרה היה בעת שפלש הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה. שלוש שנים לאחר מכן נותק ממשפחתו וגורש לטרייזינשטט, שם שהה כשנתיים עד שנשלח לאושוויץ, שם נרצח בהיותו בן 14. גם בגטו הוא ביטא את כשרונונותיו. הוא כתב סיפורים ושירים, ערך עיתון מחתרתי, והפליא לצייר בחומרים הדלים שעמדו לרשותו. ציורו של פטר גינז, העתק של ציורו "נוף הירח" המתאר את נוף הירח כפי שראה אותו בדמיונו, לקח איתו האסטרונאוט אילן רמון אל המסע לחלל, מסע שסופו הטראגי התרחש ביום בו אמור היה פטר לחגוג את יום הולדתו ה 75. הציור "נוף הירח" התפרסם בעולם כולו בעקבות מותו של אילן רמון, ונגע בלבבות של אנשים רבים. בעקבות האירוע הציע תושב פראג ליד ושם לקנות ממנו שש מחברות כתובות ומצויירות של פטר, שאותם מצא בבית ישן שקנה שנים אחדות קודם לכן. המחברות כללו את יומנו של פטר מהשנים 1941-1942, שירים, ואיורים יפהפיים. היומן יצא לאור בישראל ובמדינות נוספות. בשנת 2005 פרסם הדואר הצ'כי בול זיכרון הנושא את הציור. שמו של פטר גינז ניתן לאסטרואיד. כדאי לראות בגוגל את הציורים שלו.

 

[אשלינג]

מרגש לקרוא את כל הספורים

 

[שחרזדה האחת]

סיפור-רבע ככר לחם

רבע כיכר לחם.
.כך מספר הנער בנימין:- את ביתנו פקד רעב, ואני יצאתי מחומות הגטו לקנות לחם וקמח. לא פעם תפסו אותי השוטרים, לקחו ממני הכל והכו אותי מכות חזקות, אך, שוב הייתי יוצא מהגיטו, חיכיתי לרגע שהשוטר פנה הצידה ואז עברתי, הגיטו נסגר יותר ויותר עד שלבסוף לא יכולתי לצאת יותר,
אז הצליחה משפחתינו לעבור למקום אחר, איכשהו ,קיבלנו דירה,,
אבל הרעב היה גדול, לא עזב ..לא היה כלום לאכול.
אני וחברי החלטנו לפרוץ אל מחסני הגרמנים, נשבענו זה לזה, שאם יפול אחד מאיתנו בידי הגרמנים, לא יגלה את מקום חבריו...
בלילה , כשנרדמו כולם, יצאתי עם חברי וארבנו ליד הצריפים של הגרמנים., חיכינו עד שהחיילים הלכו למפקד, אז נכנסנו לצריף האוכל, 4 חברים, התקרבנו למחסן הלחם.
שניים השגיחו , אחד הרים אותי עד הסורגים..נכנסתי, חתכתי את כיכרות הלחם לרבעים והעברתי דרך הסורגים..
מאחורי הצריף עמדו חברי וחיכו ללחם.
כך היינו הולכים כל לילה, חפרנו מתחת לגדר, פרצנו את הקרשים בצריפים וסגרנו אותם בחזרה..
פעם נתפסנו והובלנו לגסטאפו, אבל, למזלנו, הצלחנו לברוח.
שוב יצאנו.. עד שפעם אחת ,פתחו עלינו הגרמנים באש והרגו את חברי..
הצלחתי לברוח..יותר לא יצאתי..

 

[חולית 10]

לקושקוש ושחרזדה

על ההתיחסות והבאת החומרים תודה .

 

[חולית 10]

שיר מזמור לפרטיזנית

מילים הירש גליק

"אֵשׁ נִפְלֶטֶת מִן הַנֶּשֶׁק,
אֵשׁ אֶל לֵב הַמְכוֹנִית,
חָרוּךְ עַד שִׁלְדָה מוּטָל הָרֶכֶב,
שׁוּב לֹא יִתְנַכֵּל שֵׁנִית.

טֶרֶם שַׁחַר, מִן הַיַּעַר,
עַל רֹאשָׁהּ הִלַּת שְׁלָגִים,
יוֹצֵאת הָעַלְמָה אֶל מוּל הַסַּהַר
בְּחִיּוּךְ שֶׁל עֲלוּמִים".

ובנושא הפרטיזנים ידוע הרי לכם שיש ספר ושמו "ספר הפרטיזנים"בשני חלקים ובו כלולים כול שמות הגברים והנשים שלחמו כפרטיזנים .
בין השאר מופיעים בספר הפרטיזנים ,שמות הגיבורים מתוך הספר "ילדת היער" של עשי ויינשטיין שאת סיפור משפחתה שמעתי מפיה .
עשי נקראת על שם אביה עשאהל שהיה מפקד בגדוד הפרטיזנים ,גויס לאחר המלחמה לצבא הרוסי ונהרג בקרב נגד הגרמנים . עשי ויינשטיין סופרת נולדה אחר מותו ונקראת על שמו עשאהלה

 

[חולית 10]

וספרים נוספים

לקטנים "למה לנפתלי קוראים נפתלי" .כתבה וציירה אלונה פרנקל.
על משפחה שהיתה ונמחקה בהוצאת מודן /2009
ומתוך הספר אני מצצטת את המשפט "זכרונות הם סוג של פגישה "{ח'ליל ג'ובראן }

לצעירים כתות ג-ד "שירת הזמיר של אנה " עמי גדליה בהוצאת ספרית הפועלים בסדרה לקורא הצעיר

לבוגרים יותר "צללים באפלה "סיפורו של ילד יהודי בהולנד בזמן השואה .בית הוצאה שלגי לאור .
כתב אהברהם דניאלס 1989

לנוער "גויה עם נמשים "של השחקנית רות סגל בהוצאת עם עובד 2002
מתוך תמצית גב הספר," סיפור מאבקה העקשני בלי לאבד צלם אנוש הוא סיפור גבורה והתבגרות סוחף ונוגע ללב".

 

[ק ו ש ק ו ש 1]

וסיפור אישי

הולנד, כניסתם של הנאצים.
אבא נאסר בעוון הפצת חומרים אסורים - כיוון שלימד תורה ובטי הקטנה (בת ב4) שהיה לה מראה גויי נשלחה למשפחה נוצרית לשמירה.
כדי להודיע אבא על ההתפתחויות החדשות, בחבילה שנשלחה אליו לכלא צורפו סדינים ועליהם רקמת שושנה ונכתב לידה שיר על שושנה שנשתלה בגנה חדשה.
אבא הבין מיד את המשמעות ונחרד
את הכביסה המלוכלכת החזיר לאחר שבוע ובה פתק -
מוטב לה לשושנה שתיקטף ביופיה ולא תיבול בשדה קוצים
אמא הבינה את המסר ונסעה להחזיר את בטי הקטנה - רק שבועיים היתה בבית המשפחה נוצרית - ביום ראשון החזירוה ובידה ארנק עם מטבעות
אמא שאלה אותה - בטי, למה יש לך כסף
אמא, את לא יודעת שביום ראשון הולכים לכנסיה ומקבלים מטבעות למי שיושב יפה?
ואת השבוע הראשון בכנסיה זכרה בטי תמיד, באמצע מסת הכומר היא נעמדה על רגליה ואמרה - הא, גם אבא שלי יודע לדבר ככה לפני כולם (כוונתה לאביה שהיה רב בבית הכנסת) מיד היסתה אותה, בחצי המשפט המאמצת .

בהמשך עברה בטי ב2 מחנות, לבדה, באחד מהם היתה אחראית צחצוח הנעליים של המפקד - והיא בת 6 שנים.

בסיום המלחמה זכתה כל המשפחה להתאחד כאן בארץ - לאחר שעברו כל אחד ואחת את אימי השואה לבדם.

אני, ביתה של בטי ע"ה שגדלה והקימה משפחה יהודית מפוארת.

 

[נמלה עמ לה]

קראתי ועיני התמלאו דמעות. מרגש.

 

[שחרזדה האחת]

קושקוש התרגשתי מאד מהסיפור..

 

[דיקצ]

מרגש מאוד

 

[חולית 10]

קושקוש 1

קראתי והתרגשתי .תודה .

 

[perhay]

לקיים הבטחה מאת תמי ליימן-וילציג

מתוך אתר דף-דף:

עברית: מירה מאיר
איורים: וולף בולבה
הוצאת ספריית פועלים
30 עמודים מנוקדים

עצמתו של הספר המוקדש לאסטרונאוט הישראלי אילן רמון מקורה ביחסי הגומלין שבין הטקסט המינימליסטי של תמי ליימן-וילציג לאיוריו רבי ההבעה של וולף בולבה, המלווים את הטקסט בצבעי כחול-שחור-אוקר. ספר זיכרון קטן זה מספר על ספר התורה הזערורי שהוצל ממחנה ברגן בלזן ונלקח לחלל בידי האסטרונאוט הישראלי.
הכותבת, בלשון רגישה ומאופקת, מצליחה להציג בפני הקוראים אפיזודה שלמה, מעניינת, המוקפת בתפאורת איורים שממחישה היטב את הזמן ואת המקום. הכותבת השכילה להסתפק במסירה עדינה של העובדות. הקורא מוזמן להתרגש, להתפעל, להתעצב – ולחוש במשהו ממהותם של זיכרון והתייחדות.

מתאים לגילאי ביה'ס היסודי.

נירה לוין

 

[חרצית 10]

ילדת היער/ עשי וינשטיין.

 

[חרצית 10]

גבורת האור/ יצחק בשביס זינגר.

זהו ספור על דוד שהיה בו 14 ועל רבקה שהיתה בת 13
בזמן שהסתתרו בחרבות של גטו ורשה. היה זה בחורף. היה קר מאד.
הם הסתתרו במרתף חשוך. דוד יצא מידי פעם לחפש מזון. יום אחד
מצא ''אוצר.'' גבינה, תפוחי אדמה, פטריות מיובשות ותפיסת סוכריות.
והיתה לו הפתעה. אותו יום היה היום הראשון של חנוכה. הוא מצא נר
וכמה גפרורים.
הם הדליקו את הנר. זה הביא להם שמחה ותקווה. הם
החליטו שאם יצליחו להמלט הם יתחתנו. הם החליטו להמלט ליערות
ולהצטרף לפרטיזנים. הם החליטו לצאת לדרך מיד. זה היה מסוכן. הגטו היה
מגודר והיו זקיפים רבים ובלילה היו זרקורים. דוד מצא פעם פתח כניסה
לביוב והם החליטו להמלט בדרך זו. האוכל שאכלו ואור נר החנוכה
נשבועתנו להם כח להמשיך. הם הצליחו לצאת מהגטווהגיעו ליער. רק לאחר
שבוע מצאו את הפרטיזנים. כמה מהאכרים עזרו לפרטיזנים. בכפר אחד פגשו
פרטיזן יהודי שהשתייך להגנה. זה היה ערב אחרון של חנוכה. בערב הדליקו 8
נרות וכמה מהם שיחקו בסביבון. שאיפתם היתה להגיע לארץ ישראל. הם הגיעו
לארץ בספינה קטנה. מטוסים נאציים גילו את הספינה וניסו להטביעה. הם הגיעו
בשלום, הם היו הפליטים הראשונים שהגיעו מאירופה. נתנו להם עזרה ואהבה.
הם מצאו בארץ קרובי משפחה. הם למדו, וכשהגיעה רבקה לגיל 18 הם נישאו.
הם מצאו בית קטן עם גינה ברמת גן. את הספור ספרו לסופר דוד ורבקה 8 שנים
יותר מאוחר. נרות החנוכה דלקו ודוד והסופר שחקו עם בנם הקטן בסביבון.
זה היה הסביבון שבו שיחקו הפרטיזנים. רבקה אמרה לו:''לולא אותו נר קטן
שהביא דוד למקום מחבואנו, לא היינו נמצאים כאן היום.''

 

[חרצית 10]

המסע שלי עם אלכס/ רות אלמוג.

 

[חרצית 10]

הילדים מרחוב מאפו/ שרה נשמית.

 

[חרצית 10]

א...מ...א!../ רבקה מגן.

אמא רוזה הביאה את בתה לני למרי. היא הבטיחה שתחזור
לקחת אותה טחרי המלחמה. אמא נתנה משהו למרי. ומרי
הטמינה זאת בכיס מעילה. לני עזרה למרי להאכיל תרנגולות,
לאסוף ביצים ולנקות את הרפת. לני שאלה מתי תיגמר המלחמה
ומרי היתה עונה עוד מעט סבלנות. כך התחלפו העונות. זה קרה
לפנות בוקר. חילים נכנסו לבית. חייל ורובה בידו פתח את דלת עליית
הגג שבו היתה לני. הוא אמר לה לרדת למטה. היה שם אדם לבוש
במעיל עור שחור וחייל נוסף. האיש שאל אותה שאלות ואז שאל מי האשה
הזאת בשבילך והצביע על מרי. אמא שלי ענתה ורצה למרי בבכי קורע לב.
הם עזבו את הבקתה. היתה זאת הפעם היחידה שבה קראה לני למרי אמא.
המלחמה הסחיימה ויום אחד הופיע חייל במדי חקי. שמו היה יעקב והוא היה
חייל מארץ ישראל. הוא ספר שרוזה האם נפטרה בידיו ביום שבו שחררו יעקב
וחבריו את המחנה שבו היתה. לפני מותה ספרה לו על לני והיתה לה בקשה אחרונה.
החייל בא לקחת את לני לארץ ישראל. ביום שבו נפרדה לני ממרי, מרי ענדה על
צוארה של לני את הענק של רוזה שמגן דוד מזהב השתלשל ממנו. אמה שמה
בידה את הענק ומרי הבטיחה לה לענוד אותו על צואר לני, אם היא לא תחזור מהמלחמה.