לראשונה גיליתי את הפורום הזה

[Diana M]

שנה נוספת בגן חובה

ישנן רשויות מקומיות בארץ בהן אחוז הנשארים שנה שניה בגן חובה עומד על כ-30% . על פי תפיסתי מצב לא הגיוני. לא ניתן להתעלם מכך שתופעה זו מלמדת על כך שההשארות עצמה הופכת לגישה טיפולית. כל ילד שעולים ספקות לגבי מוכנותו לכתה א' אצל הגננת, ההורים או הספיכולוגית. מקבל המלצה לשנה נוספת בגן. לרוב הנוגעים בדבר זו לא החלטה מורכבת או מסובכת מדי. בניגוד להשארות כתה, ילדים לא גוררים עימם טראומות רגשיות. הנזק אם קיים , די מצומצם (אם כי ברוב המקרים בהנחה שלא נעשה שום דבר נוסף מלבד להשאיר , זו שנה שהולכת לאיבוד לגבי כל הקשור לטיפול או שילוב במסגרת חנ"מ מתאימה). יש הורים שקשה להם לקבל המלצה זו, בעיקר כאשר מדובר בילד ראשון אך לבסוף רובם משתכנעים ומקבלים את ההבטחה כי "בשנה הבאה הילד יהיה בשל יותר". הבטחה שלא תמיד ממומשת. ויחד עם זאת, אני בעד שנה נוספת בגן בהנחה שמתקיימים התנאים הבאים: א. הילד מגלה קשיים בשניים או יותר מהתחומים הבאים: שפה, מוטוריקה (עדינה/גסה) טווח ריכוז קצר, יכולת לדחות סיפוקים ברמה המצופה מבני גילו, כשרים חברתיים. ב. בעל יכולת קוגנטיבית תקינה. ג. קיים דיווח אמין של הגננת לגבי מגמת שיפור בתפקודו הכללי. ד. יליד השליש האחרון של השנה (ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר). ה. המימדים הפיזיים אינם חריגים. (ילד גדול מדי מבחינה פיזית: גבוה, שמן, שגם כך נראה גדול מאוד יחסית לבני גילו, יש מקום לשקול את ההשלכות הרגשיות של הגדלת הפער הכרונולוגי בינו לבין קבוצת ההשתייכות שלו) ו. קיימת תוכנית התערבות ברורה שנבנתה על סמך הצרכים/קשיים של הילד ותיושם בשנה הנוספת בגן. במצבים אחרים, כאשר לא ברור אופי הקשיים של הילד, כאשר לא מובטח שום טיפול מלבד "ההבשלה", ההשארות היא אכן בבחינת עוד מאותו הדבר. לעומת זאת השארות לאחר בחינה מקצועית של כל המשתנים שצויינו והתערבות נכונה, עשויה לתרום רבות. נכון, אולי חלק מהילדים היו מגיעים לאותם הישגים בסופו של דבר גם ללא ההשארות וחלקם אולי היה ממשיך לסבול מקשיים למרות ההשארות, אך עדיין על פי תפיסתי נכון יותר להשאיר ילד שנה נוספת בגן ולחסוך לו את התסכולים וחוויות הכשלון בכתה א' שכתוצאה מהם מתפתחים קשיים משניים אשר עלולים לפגוע לא פחות ואף יותר מהקשיים הראשוניים איתם הגיע. ולעומת זאת, השארות בכתה א' היא סיפור אחר לחלוטין ומאוד לא מומלץ לדעתי. דיאנה

 

[דר תום גומפל]

קשה מאד לדעת

ההחלטה היא באמת מאד קשה, ואיני מסוגל להמליץ לך לכאן או לכאן. יהיה מאד לא אחראי מצידי לעשות כך עפ"י הכרות דרך הפורום. מנסיוני, התנהגות ילדותית נוטה להכחד באופן טבעי בכיתה א' כאשר ילד רואה את תגובת הסביבה, כך שלא הייתי מקבל את העובדה על ההתנהגות הילדותית כסיבה להחלטה ספציפית. כמו כן גם הקושי לכתוב. ממחקרינו תמיד מצאנו שזו יכולת שלא מאד מרגשת מורים לכיתה א' - דעתם נוטה להיות שהם מורים ותפקידם ללמד. אני הייתי ממליץ לך להרחיב את מעגל ההתיעצות. בישראל במגזר היהודי גן החובה לרוב לא באותו מבנה פיזי או ביורוקרטי של כיתה א'. כך שרוב הגננות לא ממש מכירות את הנעשה בכיתה א'. יש להן דעות לגבי מוכנות אך יחסית מעט ידע מובנה. הייתי מנסה להתייעץ עם מכרים שהם מורים לא' והייתי ודאי מתייעץ עם המורה שמיועדת להיות המורה הקולטת. להפרד מהחברים כשהם עולים לא' הוא דבר מאד קשה, הידיעה של בנך שהוא לא מסוגל גם לא תהיה פשוטה.

 

[דר תום גומפל]

כן ולא

למירי שלום, שאלון כפי שאת מחפשת ודאי לא נמצא בשוק לשימוש קליני - אם הוא קיים (ואני בספק שכך) יופיע רק בספרות המדעית. אף על פי שאינני מופיע בפורום כמנחה אקדמי לסטודנטים (עקב סיבות ברורות) ותמיד ניתן לפנות אלי בכל דרך (מחוץ לפורום) ... מודעות עצמית כמושג הנו בעייתי. איני בטוח שהבנתי של המושג תואם להבנתך. הקרוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הנושא של אמונות לגבי אפקטיביות עצמית (Bandura) של תלמידים בעלי לקויי למידה (Gresham & Elliot). ודאי אין בעברית ואני בספק אם באנגלית. אני מכיר רק את המקורות הבאים: Durlak, C. M., Rose, E., & Bursuck, W. D. (1994). Preparing high school students with learning disabilities for the transition to postsecondary education: Teaching the skills of self-determination. Journal of Learning Disabilities, 27(1), 51-59. Raskind, M. H., Goldberg, R. J., Higgins, E. L., & Herman, K. L. (1999). Patterns of change and predictors of success in individuals with learning disabilities: Results from a twenty-year longitudinal study. Learning Disabilities Research and Practice, 14(1), 35-49. Tomlan, P. S. (1985). Self-awareness, self-understanding and self-concept. Academic Therapy, 21(2), 199-204. באופן כללי, המושל "מודעות עצמית" מופיע בספרות בנוירוביולוגיה בעיקר, אך קראתי לאחרונה: Mullen, B., Migdal, M. J., & Rozell, D. (2003). Self-Awareness, Deindividuation, and Social Identity: Unraveling Theoretical Paradoxes by Filling Empirical Lacunae. Personality and Social Psychology Bulletin, 29(9), 1071-1081. O'Donoghue, T., & Rabin, M. (2003). Self-awareness and self-control. In G. Loewenstein (Ed.), Time and decision: Economic and psychological perspectives on intertemporal choice (pp. 217-243). New York, NY: Russell Sage Foundation. Mullen, B., Migdal, M. J., & Rozell, D. (2003). Self-Awareness, Deindividuation, and Social Identity: Unraveling Theoretical Paradoxes by Filling Empirical Lacunae. Personality and Social Psychology Bulletin, 29(9), 1071-1081. Rhodewalt, F., & Tragakis, M. W. (2003). Self-Esteem and Self-Regulation: Toward Optimal Studies of Self-Esteem: Comment. Psychological Inquiry, 14(1), 66-70.

 

[דר תום גומפל]

כן ולא

עפ"י דיאנה: "לא ניתן להתעלם מכך שתופעה זו מלמדת על כך שההשארות עצמה הופכת לגישה טיפולית." אני מאד לא מסכים, התופעה מלמדת רק שמשאירים שנה נוספת! לא ניתן, מהסתכלות על מספרים וללא לדעת מה נעשה בשנה השניה אם מדובר על "טיפול" (whatever that is) או סתם שנה נוספת. יש בהחלט ניתוק מסוכן מהידע המדעי בנושא ובין הפרקטיקה. וזה מדאיר. אם כל השאר שדיאנה כתבה, אני מסכים.

 

[Diana M]

פרידה מחברים

ברוב גני החובה בארץ יש שני שנתונים. 4-6 כך שילד לא ממש נפרד מכל החברים שלו כאשר אלה עולים לכתה א'. הבוגרים עולים לא' והצעירים הופכים לבוגרים ולרוב ילדים מפתחים חברויות לא רק עם הבוגרים או רק עם הצעירים. כך שאין ממש תחושה של השארות מאחור. אלא אם כן מתחילה הכנה מסיבית בבית לקראת כתה א', הסבתא רוכשת ילקוט ואבא מתחיל ללמד את הדרך לבית הספר. או אז..הילד באמת חש די אומלל ולא רוצה עוד שנה בגן ובצדק. זו אחת הסיבות שהורים מחליטים לא להשאיר. לעומת זאת אם המסר של ההורים חיובי, דווקא ילד כזה שהופך לבוגר בגן יכול להפיק תועלת. וכמובן שכל מקרה מאוד לגופו. דיאנה

 

[miri l]

אלפי תודות

ד"ר גומפל, אני מודה לך מאוד על הנכונות וההשקעה. ברור לי ולא התכוונתי שתנחה אותי דרך הפורום, פשוט כתבת בנושא מטא-קוגניציה ובנושא אתר שאלונים... רק לאחר מכן הבנתי שבעצם אוכל לפנות אליך מחוץ לפורום... בכל אופן, יש בידי רקע תאורטי כמעט גמור ואני בהחלט אעזר גם במקורות שציינת. תודה רבה. מירי

 

[oden]

לראשונה גיליתי את הפורום הזה

אני גננת בחינוך המיוחד ושמחתי לגלות שקיים פורום כזה. שמתי לב לפי הדיונים כאן שרבים מעובדי החינוך המיוחד דווקא מדברים מכובע של הורה. גם אני הייתי רוצה להתייעץ בקשר לבן שלי. הבן שלי עכשו בכיתה ב ואינו קורא עדיין. יש לציין שלפני שעלה לכיתה א צפיתי את הקשיים שאחר כך התגלו כמציאותיים אבל היות והוא אינו מתאים למשבצת הגיל של להשאר עוד שנה בגן, הוא עלה לכיתה א'. נוירולוגית ראתה אותו בשנה שעברה ואחרי בדיקה קצרה ושיטחית הוא קיבל טיפול תרופתי בגלל ADD. ניסיתי אותו למשך חודשיים, לדעת המורה הוא עזר בתחומים מסויימים אבל היות ובדיוק באותם חודשים חלה נסיגה ברכישת הקריאה, הפסקתי את הטיפול. הוא מקבל טיפול בבעלי חיים לטיפול בחרדות ובבעיות הרגשיות שלו. שנה שעברה הוא התחבר לחונכת צמודה שעבדה עם ילד אחר בכיתה ושיתף איתה פעולה, משום כך המורה המליצה על חונכת צמודה עבורו השנה, מה שהתגלה השנה כלא ריאלי מבחינת משרד החינוך וסל השילוב החדש. כיום המצב עומד על כך שהילד מקבל סל שילוב של ארבע שעות מורה משלבת בקבוצה וטיפול בבע"ח במימון שלי.(לא קל לי לממן טיפולים) סל השילוב הזה, כמו שאני רואה, לא יספיק לו כדי לסיים את השנה ולהדביק פערים ואני וגם המורה והמנהלת די מודאגות. שאלתי היא, האם יש דרכים לשלב את הילד יותר במסגרת בית הספר היום למרות חוק החינוך המיוחד חסר התקציבים החדש כדי למנוע מצב של מעבר לחינוך המיוחד בשנה הבאה. האם הפתרון היחיד של ההורים הוא לעבוד ולהוציא את כל המשכורת על טיפולים פרטיים?

 

[Diana M]

הבהרה

כנראה לא הבהרתי עצמי מספיק. כאשר כתבתי כי ההשארות הופכת לגישה טיפולית, לא התכוונתי שזו אכן גישה טיפולית. להיפך. אני נגד האסכולה של גננות, גננות שילוב (שי"ח), פסיכולוגים ומטפלים אחרים הממליצים על השארות לצורך הבשלה וכך קורה שעצם ההשארות מקבלת מסר של גישה טיפולית בפני עצמה. כאשר בעצם ההשארות לכשעצמה אינה גישה טיפולית. ועכשו לא יהיה לך מנוס אלא להסכים עם הכל

(או שלא..)

 

[דר תום גומפל]

כן ולא, המשך ....

אף על פי שיש לפעמים שני שנתונים בגן, כבר בגיל גן ילדים נוטים לסנן את "החברים" שלהם עפ"י גיל. כך שבמקרים רבים הבוגרים משחקים יותר עם הבוגרים והצעירים עם הצעירים.

 

[החורזת**]

האם הילד עבר אבחון פסיכודידדקטי

מקיף? אם לא, אני מציעה לך להתחיל בזה. זהו אבחון שבודק את היכולת השכלית, את התחום התפיסתי, השליטה במיונויות הלמידה הבסיסות והתחום הרגשי ועוזר לעשות הבחנה מבדלת מה מקשייו הם על רקע של לקות למידה ומה רגשי ולפי זה לגבש תכנית לקידומו, כולל התאמת השיטה להקניית קריאה.

 

[oden]

הילד עבר איבחון פסיכולוגי רגיל

לפני שעלה לכיתה א'. האיבחון נעשה על ידי פסיכולוגית הגן ובדק בעיקר את המוכנות ללמידה והתפיסה. שם הוא גילה מוכנות קוגנטיבית ללמידה למרות קושי בריכוז לאורך זמן. לא נבדק שם מצב רגשי של הילד. לאיבחון ריגשי אנחנו מחכים כרגע בתור. והוא יקר מאוד. אני רואה את מקור הקושי כשילוב של חרדות, בשלות וקושי בריכוז. בכל מקרה אין ספק שהילד צריך תיגבור מאסיבי הרבה יותר מסל השילוב שהוא מקבל, בלי קשר למקור הבעיה.

 

[דר תום גומפל]

איבחון ריגשי

שוב הנושא של מדידה נכונה של קשיי התנהגות עולה. לפני שאת משקיעה את כספך באבחון שהתועלת שלה לא ברורה, רצוי לברר באילו כלי אבחון המאבחן ישתמש ולמה. אני המום כל פעם מחדש מחוסר ההבנה של פסיכולגים בקשר לאבחונים. בקשר לשאלה שלך לגבי מימון טיפולים: הורים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים נוטים לעיתים קרובות לנסות כל סוג של טיפול שנשמע הגיוני. לא כל דבר שנשמע שהגיוני הוא אכן נכון. יש טיפולים שעוזרים ויש טיפולים שנראים כי עוזרים אך אין תמיכה מדעית כלשהי בטענות (אף על פי שצרכנים "נשבעים" שהם עוזרים). לתשובה לשאלתך, אין צורך להוציא את כל המשכורת, יש לסנן את הטיפולים השונים עפ"י אפקטיביות מוכחת. איך מבחינים? קוראים בספרות המדעית הבינלאומית, או שואלים אדם ללא אינטרס "למכור" לך משהו. איני מתכוון "למכור" במובן הציני: רוב האנשים רוצים לעשות טוב. אני כאקדמאי חייב לבסס כל אמירה בתמיכה מדעית וחבל שלא כולנו עושים זאת.

 

[החורזת**]

לדר' גמפל שלום. רציתי לשאול אותך

אם כתיבתך בפורום היא כאדם פרטי או כיועץ מקצועי מתוקף תפקידך כראש החוג לחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית?! שאלתי זו באה בהתייחס למשפטך:" אני המום כל פעם מחדש מחוסר ההבנה של פסיכולגים בקשר לאבחונים." בדיוק כמו שלא נכון לומר שלכל אנשי החינוך המיוחד אין הבנה בחינוך מיוחד, שקלינאיות תקשורת אין הבנה בתהליכים שפתיים וכו'. במשפט זה יש הכללה גסה. יש פסיכולוגים שלהם הבנה מעמיקה ונרחבת בתחום האבחון ולאחרים פחות, בדיוק כמו שיהיו אנשיםמתחום החינוך המיוחד שלהם הבנה נרחבת בתחום ואחרים שהבנתם בתחום לוקה בחסר וכך לגבי כל שאר התחומים והמקצועות. בהכללה מעין זו יש פגיעה בציבור שלם, במיוחד שמתווספת אליה הכותרת של ראש החוג לחינוך מיוחד... שעשויה להביא להטייה להתייחסות לתגובותיך. כאדם פרטי זכותך לחשוב כרצונך ולהביע זאת בכל דרך שתבחר, אך לא כן כשאתה מופיע כאיש ציבור (לפחות בכל הנילווה לחתימתך).

 

[דר תום גומפל]

שניהם

התשובה לשאלתך היא פשוטה. שניהם. או שלושתם. איני מסוגל או מעונין להפריד בין הכובע המקצועי שלי כראש חוג, הכובע שלי כמומחה לקשיי התנהגות, הכובע שלי כמחנך במשך 10 שנים, הכובע שלי כמנהל לשעבר, הכובע שלי כמכשיר בעלי מקצוע כולל פסיכולוגים, או הכובע שלי כהורה לילד עם צרכים מיוחדים. איני יכול להפריד ואיני מוכן להפריד. האמירה שלי היא כללית וכמובן יש יוצאי מן הכלל. אבל העובדה הקשה היא עדיין עומדת. פסיכולוגים בישראל עוברים הכשרה מקצועית שאינה מתאימה, לרוב, לתפקיד הבית ספרי. הכשרתם היא לרוב פסיכודינאמית (או תמיד), בחינת ההתמחות היא כמעט תמיד פסיכו דינאמית, ודרכי העבודה היא כמעט תמיד פסיכו דינאמית. אבל, נזכור שישראל היא שונה בכך מכמעט כל מדינות אירופה, אוסטרליה וצפון אמריקה. שם ההכשרה היא בעיקר התנהגותית-קוגניטיבית או קוגנטיבית-התנהגותית. ההבנה הפסיכודינאמית לעולם לא נמצאה כאפקטיבית עבור רוב אוכלוסיות בחינוך המיוחד. אין גיבוי מחקרי ואמפירי לגישה ולכן רוב משרדי החינוך והבריאות בעולם לא מאפשרים ואף אוסרים גישה כזו במערכת החינוך. אבל (ואני אומר בציניות רבה), בישראל אנחנו יודעים הכי טוב וצועדים קדימה לתוך שנות ה-40 של המאה הקודמת! אני קורא עשרות או אפילו מאות אבחונים פסיכולוגים כל שנה. אני מתקשה להבין איך פסיכולוגים יכולים להשתמש במבחנים השלכתים כאשר יש ספרות ענפה מאד לגבי חוסר המהימנות הפסיכומטרית שלהם. אני נצמא בועדות השמה או שילוב כאשר מוצגים ממצאים שמסתמכים על כלי אבחון שנכתבו לפני 50 שנה! אני רוצה להאמין שהתחום שלנו התקדם קצת מאז שנות ה-50! כן, יש לי דעות מאד ברורות בנושא. ואני אמשיך להביע אותן. דעות מקצועיות וביקורת קשה. אבל, בזמן שאני מבקר אני מציע חלופות. יש חלופות מצוינות, מעודכנות, מהמנות ותקפות, עם יכולת ניבוי מעולה שיכולים לעזור באופן פרקטי לקבל החלטות. איני מתכוון להוציא שם רע לכל פסיכולוג, אך יש כאן בעיה וככל שנכיר בה, נוכל לשפר את המצב. אני שואל את שאר המשתתפים - כמה תשובות מקצועיות שימושיות קיבלתם מדוחות פסיכולוגים? אני שוב אומר: אני המום כל פעם מחוסר ההבנה של הרבה מאד פסיכולוגים. כאשר אני מנסה לשכנע אותם לבלות חודש, שבוע, יום, או שעה כמחנך כדי "לחוש" את העבודה עם כל הקשיים, אני נתקע בקיר. לו היינו דורשים מפסיכולוגים חינוכיים ללמד ילדים במשך שנה (או כל תקופה) שלושה דברים עיקריים היו מתרחשים: 1) ההמלצות שלהם יהפכו ליותר פרקטיות במערכת הכיתה; 2) היו מבינים את החשיבות של המורה וכמה חשוב שהוא יעמוד בראש הצוות (בתור מי שמכיר את התלמיד ואת הכיתה); 3) היו מבינים שהטיפול ההולם ביותר חייב להיות ברמת הכיתה - כיתה היא מערכת מורכבת ולא ניתן להבין התנהגות של פרט ללא הבנת המערכת. אני בטוח שממכתבך לא ציפית לתשובה כ"כ ארוכה, ועל כך אני מתנצל. אבל שאלת.

 

[Diana M]

דעות

חורזת יקרה, כתיבתו של ד"ר תום גומפל בפורום זה רצויה ומבורכת מאוד, הן כאדם פרטי והן כאיש מקצוע ואקדמיה (מבין המובילים בארץ, אם יורשה לי להוסיף)בתחום החינוך המיוחד. גם כאשר איש מקצוע מביע את דעתו, אין רע בכך. ההיפך הוא הנכון. לא חייבים בכל מקום לנהוג בדיפלומטיות שלא אחת באה על חשבון המקצועיות וראיית הדברים נכוחה, ומקום זה הוא אחד מהם. גם אצלי קיימים לא מעט סימני שאלה לגבי תפקיד הפסיכולוגים במערכת החינוך במתכונת הנוכחית ולגבי סוללת האיבחונים המקובלת כיום אשר על פי ממצאיה מכריעים לא אחת את הכף לכאן או לכאן שכן חוות הדעת הפסיכולוגית היא עדיין המכרעת בועדות ההשמה. אין זה אומר כי מעבירים ביקורת על הפרופסיה עצמה, אלא מעלים סימני שאלה לגבי דפוסים והתנהלות קיימת שאולי יש מקום לעשות בה שינויים. מותר כמובן לך ולכל כותב אחר בפורום לחשוב אחרת. דיאנה

 

[דר תום גומפל]

עוד על אבחונים

תודה דיאנה למילים הנחמדות שלך, הרשי לי להוסיף שחלק לא קטן של הפסיכולוגים שאני מכיר רוצים עם כל הכנות לעזור ומחפשים דרכים מועילות לעשות כך. לפורומים כאלה יש חשיבות עצומה כמקום מפגש של בעלי מקצוע, הורים וילדים - מקום להחליף רשמים, מחשבות ותקות. אני מחשיב את עצמי כאדם שאומר מה שאני חושב וחושב מה שאני אומר והכל לטובת הילדים והמקצוע.

 

[החורזת**]

אבחון שנערך בגיל הגן בעיקר בודק

בשלות ומוכנות ללמידה. הוא יכול להצביע על נקודות חוזק וחולשה, אבל מתקשה לעשות הבחנה מבדלת האם מדובר באיחור בבשילה או בלקות למידה. אמרת שאתם מחכים בתור לאבחון רגשי. אם אתם הולכים להשקיע סכום נכבד באבחון, הייתי מציעה לך לפנות לאבחון מקיף שיעשה על ידי פסיכולוג שמומחה גם באבחון של התחום הרגשי וגם באבחון של לקות הלמידה. אם את מעוניינת בפרטים נוספים, את מוזמנת לפנות אלי במסר אישי.

 

[דר תום גומפל]

מוכנות ל-א'

על פי מחקרים שאני והצוות שלי ערכנו בין 93-98 בישראל, המושג של מוכנות הוא מאד בעייתי עקב כמה סיבות. ראשית: מוכנות למה? ללמוד, להיות תלמיד? להסתדר עם מטלות אקדמיות? להסתדר עם מטלות חברתיות? שנית: מי צריך להיות מוכן? הילד לכיתה א' או מערכת החינוך לילד? (אני דוגל בעמדה השניה - ביתי ספר צריכים לגלות יותר גמישות). שלישית: למה כדאי לבדוק? המחקר הבינלאומי של 30 שנה הארונות מציג תמונה חדה מאד. אין סיבה טיפולית להשארות שנה נוספת בגן. כאשר ילד מגלה קשיי הסתגלות או מוכנות שמציגים תמונה יותר קיצונית מאשר שאר ילדי הגן, מדובר על בעיה שמצריכה התערבות. שנה נוספת בגן מהוה more of the same. רביעית: יש נטיה תאורטית ברורה של "החורזת" שניתן להבחין בו בשימוש במושג "בשל". זהו אחד המושגים הנפוצים המייצגים גישה התפתחותית. ז"א שנה נוספת תעזור בהבשלה (כמו תוספת זמן לבננה על העץ). יש תמיכה מחקרית לגישה אך פחות ב-15 שנה האחרונות. הגישה הנגדית היא גישה הנקראת הגישה הסובסטנטיבית. היא אומרת שבעיות נובעות מקשיים אמיתיים מעבר לבשלות. תוספת זמן לא תספיק ללא התערבות ספציפית. אני מניח ששביל הזהב באמצע הוא האופטימלי. אם כל זה, וכפי שפעם כתבתי במאמר (לפני זמן רב), חשוב לבדוק מוכנות רק אם באמת חשוב לבדוק אותה (כלומר, בגישתי כמורה לחינוך המיוחד, על ביה"ס להתגמש עבור הילד ולכן לא נורא אכפת לי איך ובאיזה מצב יגיע אלי לכיתה). אבל, אם בכל זאת אנו רוצים לבדוק מוכנות, המימד העיקרי שרצוי לבדוק אותו הוא היכולת המטה-קוגניטיבית של הילד (פירוק מטלות וכד') - זה על סמך אותו המחקר שהתבסס בראיונות עם כ-200 מורים לכיתה א' ובדיקה של כ-1000 ילדים "מוכנים" ו"מוכנים", 200 פסיכולוגים של שפ"כים ו300 הורים.

 

[oden]

אני מסכימה עם הסעיפים הראשונים

וגם מזדהה איתם. אכן מערכת החינוך אמורה להתאים עצמה לילד ולא להיפך. אולם המצב בשטח רחוק מאוד מלהיות כזה. ואני רואה איך הבן שלי מתכופף לתוך משבצת הגיל שלו כדי שיתאים לה ולמערכת כבר מגיל שלוש. אבל לגבי זה שאין מושג של בשלות, אני ממש לא רואה כיצד זה תואם את מבחן המציאות. אני אמנם לא באה מהאקדמיה ולא מכירה מחקרים וסטטיסטיקות. אני מדברת כאמא ורואה בבירור כיצד שני ילדי "מבשילים" בקצב שלהם גם ללא קשר ללקויות שלהם. ממש כמו הבננה שמבשילה על העץ. הם מגיעים בדיוק לאותה נקודת התפתחות בכל התחומים ועדיין בטווח הנורמה, גם אם טיפה יותר מאוחר מאחרים. אני מאוד לא אוהבת להיות האמא היהודיה ולהגיד אמרתי לכם, אבל בהחלט לפני המעבר של בני לכיתה א' ישבתי לבדי מול סוללה של אנשי מקצוע ואמרתי להם שלמרות גילו הבוגר הוא לא ילמד בכיתה א' בשלב זה. תוכל להביא לי את כל המחקרים שיסתרו את מה שאני אומרת, ועדיין אין לי ספק שאם היה מתחיל את לימודי הקריאה עכשו היה לומד יותר בקלות. יותר מכך אני יכולה להעיד על עצמי כילדה. תמיד יכולתי לבצע את כל המטלות של הכיתה מתחתי ללא קושי. אבל היות והייתי באיזה מירוץ נשארתי מאחור. גדלתי ו"בשלתי" וחזרתי ללימודים בהצלחה יתרה.

 

[דר תום גומפל]

כרגיל לא הבהרתי את עצמי

1. אני לא רוצה להגיד, ולא התכונתי לכך, שמושג ההבשלה אינו נכון. רציתי רק להצביע על כך שיש חילוקי דעות עצומים בנושא והרבה מאד חוקרים אומרים בדיוק מה שכתבת. 2. סטטיסטיקות מבוססות על קבוצות גדולות, סיפור היחיד תמיד קצת שונה. 3. יש ספרות ענפה על ההשפעה במשך שנים של השארות בגן, כאשר כל המחקרים שאני מכיר (ואני חושב שאני די מעודכן, אף על פי שאני לא חוקר את הנושא באופן פעיל כ-6 שנים. כאשר משאירים ילדים שנה נוספת בגן ואח"כ משווים אותם עם בני גילם מאותו הגן שלא נשארו שנה נוספת (אך לחלקם היו קשיים דומים), ניתן לזהות את אלה שנשארו עפ"י ההשגים שלהם בכיתה א' ואפילו קצת בתחילת ב'. אך עד כיתה ג' לא ניתן להבחין בין שתי הקבוצות. כלומר, היתרון שבא עקב ההשארות נעלם תוך מספר קטן של שנים. לחלק הגדול של הילדים לא יהיו כלל קשיים בכיתה ג' ולעיתים קרובות לאלה שהתקשו בגן שוב יהיו קשיים בכיתה ג'. כנגד זכרו שחלק גדול מהמבוגרים שהשאירו כיתה זוכרים את החוויה כשלילית ביותר, אפילו אחרי המון שנים. אז נשאלת השאלה הנצחית: מוכן למה? מוכן לביה"ס או מוכן ללמוד או מוכן לתוכנית הלימודים. מסיכום המחקרים שכעת הבאתי, נראה שלא נורא משנה באיזה מצב יגיע לביה"ס, הרוב המוחץ יסתדר. ואלה שלא יסתדרו, לא היו מסתדרים בכל מצב. אז, בעיני דיון מסתכם כך: אם לילד יש קשיים אמיתיים מקיצוניים, more of the same לא יעבוד. אם הוא קצת לא בשל, יבשיל ולא נורא משנה איפה. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, השאלה היא רק: איך עושים את זה בצורה הטובה ביותר? בהחלט נושא מורכב.