"פעולה בצופים"
כך הסבירו לי איך מלמדים אנדרגרדס באמריקה כשנסעתי ללמוד בארה"ב. את האנלוגיה הזו שמעתי מפי מי שנסעו ללמוד וללמד במוסדות כגון USC ואוהיו סטייט.
 
זה בוודאי לא קיים בתארים מתקדמים, ובוודאי לא קיים בכל התחומים (באותה אוניברסיטה שבה אני למדתי/תירגלתי בחוג שלי והיו לנו "פעילויות צופים", כשלקחתי קורסים של אנדרגדס בחוג אחר במדעים "קשים", לא היה אייסברייקר בתירגולים).
 
מעבר לזה, ישנם הבדלים בין מוסדות. יש מוסדות בהם כיתות אנדרגרדס קטנות זה 90 איש (וגדולות נע בין 300 ל 1000). מוסדות בהם לא לסטודנטים ולא לאף אחד במוסד אין ציפיה שהמרצה ידע את שמות הסטודנטים שלו או יזהה אותם בפנים. המרצה בא ומציג את החומר (בהרצאה עניינית, מארוגנת היטב, בהירה ומחכימה), וחוזר למעבדר. ההוראה היא נטל והסחת דעת מהדבר העיקרי שהוא מחקר. בצד השני של הסקאלה, ישנם מוסדות שבהם בפירוש מצופה מהמרצה להכיר כל סטדונט בשם פרטי ולפנות אליו או אליה בשם זה לעיתים קרובות, ליצור קשר אישי עם הסטודנט. הכיתות קטנות, ובנוסף להרצאות מאורגנות היטב, בהירות ומחכימות (או פעילויות אחרות של FLIPPED CLASSROOM) יש יחס אישי ומערכת יחסי כוח טיפ טיפונת נוטה יותר לסימטרית.
 
בכנס על הוראה למרצים בקולג'ים הייתי למשל בפנל שבו הגישה של "תוכנית כבקשתך" נלקחה רחוק מידי גם לטעמי אבל זה מדגים את העיקרון: בניית הסילבוס יחד עם הסטודנטים. שילוב של ה LEARNING OBJECTIVES שהמרצה מביא עם אלו שהסטודנטים רוצים/צריכים, וליד כל הרצאה בסילבוס, ציון המספר של LEARNING OBJECTIVE של הסטודנטים ואלו של המרצה יהיו מכוסים ביום נתון. אני לא אוהבת את זה בכלל, כאמור, אבל זה רק בא להדגים שלהשתמש ב5 דק' מהזמן בכיתה כדי לתת לעזור לי לזכור את השמות של הסטדונטים שלי וליצור אווירה יותר אישית בכיתה של 20-30 איש, זה דבר די טריוויאלי שעשיתי (ועשו עמיתי) מאז שהייתי מתרגלת באוניברסיטה ציבורית גדולה ומודרגת היטב.
