הנאה מן המצוות, לטעמי, מעקרת את תוכנן, אף אפוסטריורית
רוצה לומר: לכ"ע אדם המקיים מצוות משום שהוא נהנה לקיימן (וסבירות שאדם כזה קיים, ללא נטיות סדיזם ומזוכיזם מובנים באישיותו, רחוקה היא) אינו עובד את אלוהים אלא את עצמו. אבער, אני מרחיק לכת וטוען, כי אף אם אדם נהנה מהן בדיעבד, כלומר קיומן לא היה מלכתחילה מותנה בעבודתו את אלוהים, אבל לאחר שקיבל על עצמו זאת, בין אם מתוך הכרעה ובין אם כמצוות אנשים מלומדה, וגם זו בחירה (היינו, בין אם היה מודע לבחירה זו ממש, ובין אם היה מודע לבחירתו להמשיך את מורשתו, סביבתו וכו') הרי שדבר זה הופך לו לשגרה ושגרה זו, כדרך כל שגרה, יש לו ממנה הנאה מסויימת, שהרי סוף סוף זהו תוכן חייו, ומכורח טבע האדם שהוא נהנה בחייו (לפעמים), אדם כזה אני טוען, אינו מקיים מצוות אלא מקיים שגרה שהמצוות מכתיבות אותה, וההבדל זה הוא בעל משמעות נוקבת.
ברוח אותו מאמר תנאי: "ר' אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם: אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך!".
שלוש הערות המסייגות (או תוחמות) את הכתוב לעיל:
1. קיום מצוות לצורך הנאה (נפשית או גשמית) בין בדיעבד ובין מלכתחילה - לגיטימי במסגרת היהדות.
2. לדעתי, אלמנט ההנאה במצוות לאדם המקבל על עצמו אותן, הוא שלב הכרחי וכנראה גם מחוייב המציאות האנושית. כלומר: אדם לא יכול לבחור בעבודת ה' לשמה ללא שיעבוד קודם עבודת ה' שלא לשמה, וללא כל ערובה שהוא יצליח בסופו של דבר לעבוד לשמה, ויתירה מכך, ייתכן ואף לעולם לא יוכל לעבוד את ה' לשמה, אלא עליו לשאוף זאת ולהכיר באידיאל זה (ואפילו ייתכן שזו דעתו של הרמב"ם בעבודת ה' ככלל, ייתכן).
3. אין באמור לעיל לפגום בפאתוס (בחדווה) של עובד ה' ככלל, שלא רק שהוא לגיטימי, אלא הוא מוכרח המציאות, באשר עובד ה' הוא מה לעשות אדם - ואין אדם נעדר פאתוס בחייו.
