מאבק המאומצים הבוגרים לקבלת מידע

[גילעד 63]

ולא אני לא מדבר חכמולוגית

אני שואל ברצינות לגבי ההשפעות על המאומצים מעצם העובדה שהם לא יודעים כשהם רוצים לדעת ואין מי שיספר להם וישלים להם את התמונה.

 

[fannyd]

פטרנליזם שעבר זמנו

במיוחד במציאות של היום יש דרכים להשיג כל מידע נדרש באמצעות חוקרים פרטיים. תפקידו של השירות לייעץ ולתווך, לא להחליט.

 

[fatfat]

זכותם של המאומצים למידע אבל ז לא יכול לבא על

חשבון הביולוגיות ופגיעה בפרטיותן. חשוב גם לציין שהיום ההורים המאמצים מקבלים הרבה יותר אינפורמציה לגבי נסיבות מסירת הילד לאימוץ ואיפה שהה עד לאימוצו.

לדעתי במצב הקיים יש כמה וכמה מאפיינים מאוד בעייתיים:
בראש וראשונה הוא שהשרות למען הילד הוא הגוף שאחראי על שלושת צלעות משולש האימוץ, על הילדים, על האמהות/הורים ביולוגיים ועל ההורים המאמצים. השרות הוא זה שאמור לתת מענה לנשים ונערות שהרו ולא מסוגלות לתפקד כאמהות והוא זה שאמור לפנות לבית המשפט על מנת שיכריז על הילד כבר אימוץ, מייצג את הילד בדיונים ומגיש לשופט דו"חות על הילד/מולידיו וכו והוא הגוף שאמור להחליט מי ראוי להיות מאמץ או לא ולספק הדרכה למאמצים ובהמשך למאומצים בפתיחת התיק. זה גוף שיש לו מונופול יחידני וזה יוצר בעייתיות ולא פעם ניגוד אינטרסים וקונפליקט נאמנויות. אז קודם כל לדעתי יש לפעול להפרדת רשויות.

בנוסף יש חוסר סטנדרטיזיה הן לגבי איסוף המידע מאמהות ביולוגיות והן לגבי מסירתו למאומץ שמבקש לפתוח את התיק והתוצאה היא שהרבה תלוי בעובד הסוציאלי הספציפי אליו הופנה המקרה, אישיותו, עמדותיו ואמונותיו. כך מוצאים תיקים שופעי מידע מול תיקים שבקושי נמצא שורות בודדות. כך יש מאומץ שיקבל מידע מפורט כי העו"ס שמולו חשב שמן הראוי למסור לו ומאומץ אחר יקבל רק פירורי מידע. לכן לדעתי חשוב לפעול לסטנדרטיזציה של המידע. שתהיינה תקנות והחיות ברורות מה צריך לתשאל את היולדת ואיזה פרטים היא חייבת למסור, כולל מידע על היסטוריה רפואית של המשפחה, בעיות סוציאליות שמאפיינות אותה, פרטים על הביולוג ומשפחתו ועוד, כשהיום בעידן המחשב לא בעייה לאמת את המידע. חשוב גם שיהיו כללים ברורים מה מהמידע יימסר לילד בעתיד אם יחליט לפתוח את התיק, כך שזה יהיה בחוק ולא נתון לשיקול העובד הסוציאלי הספציפי. חשוב גם שהמולידים ידעו בעת המסירה לאימוץ/הכרזה על הילד כבר אימוץ שהמידע הזה והזה יימסר לילד אם וכשיפתח את התיק. על מנת שהמידע בתיק יהיה כמה שיותר עדכני חשוב לדעתי לשמור על קשר שוטף תקופתי עם האם הביולוגית/הורים ביולוגים, גם על מנת לתמוך בהם בהמשך. במחקרי אורך שנעשו ברחבי עולם אמהות ביולוגיות רבות דיווחו שהרגישו שאחרי שמסרו את הילד הן ננטשו, איש לא התעניין בהן ובגורלן ולא תמך בהן בהתמודדות עם ההשלכות הקשות של המסירה. כך גם ניתן יהיה לברר האם האם הביולוגית למשל נישאה בהמשך/ילדה ילדים נוספים, פרצו מחלות חדשות במשפחה וכו.

בעייה נוספת שקיימת במציאות העכשווית היא שעד שהמאומץ לא פונה לפתיחת התיק לא מיידעים אותו במקרים שהביולוגית התעניינה בגורלו, השאירה לו מכתבים או לחילופין חלילה שהיא חולה במחלה סופית/גוססת. היו לא מעט מאומצים שפתחו את התיק וגילו שאיחרו את הרכבת בשבועות/חודשים ספורים. לא פעם מאומצים נמנעים מלהחל בהליך של פתיחת התיק כי חוששים שאף אחד לא מחכה להם, שאלה שילדו אותם שכחו מהם, כשבמציאות זה בדיוק ההיפך. צריך לדעתי לארגן בחוק כללים ברורים לאיך כן מעבירים את המידע. בדיוק כמו שהנהלים מורים ליידע ביולוגית שהילד פנה לפתיחת התיק גם אם היא עצמה לא פנתה לברר זאת, צריך לדעתי ליידע מאומץ מגיל מסויים במקרים שהביולוגיים פנו לשרות לברר האם המאומץ בחיים/פתח את התיק וכו. כיוון שההלכה מדברת על כך שהמאומץ צריך לשבת שבעה על מולידיו והחוק קובע שהוא יורש את מולידיו ואת מאמציו צריך ליידע מאומץ במקרה של מחלת ההורה הביולוגי גסיסתו או לא עלינו פטירתו. ומתוך הומניות גם ליידע את האם/הורים ביולוגיים במקרה הפוך.

 

[גילעד 63]

אני חושב שאחת הטעויות

אפילו של ראשי המאבק הזה היא השימוש במונח כמו "זכות למידע". כשאתה שם זכות למידע מול זכות לפרטיות העניינים יהיו שקולים ואפשר לנהל איזשהו דיון מאוזן. העניין אינו בזה. מדובר בזכות בסיסית מאד יסודית של הזכות להשלמת זהות. לדעת את נסיבות הגעתי לעולם ואת שורשיי הביולוגיים כדי להשלים את התמונה שלכל אחד אחר מובנת מאליה. כאשר זה, בנוסף לכל מה שפרשת כאן עומד מול איזושהי זכות לפרטיות הדיון הופך להיות קצת פחות מאוזן בלשון המעטה.
כל שאר הדברים שפרשת כאן כמו ריכוזיות גדולה מידי וכו' רק מחמירים את העניין כשמסתכלים על כל התמונה.
אין דבר יותר עצוב ממקרים בהם המאומץ לא פותח את התיק כי הוא חושב שנטשו אותו ואיפושהו כועס, למול אם ביולוגית שרק מחכה שימצאו אותה ומשאירה מכתבים וכו' בתיק ובעצם שניהם לא ייפגשו כנראה כי האחד חושב שנטשו אותו והשני מרגיש אשם והחברה שאנחנו חיים בה לא ממש מבינה מה עובר על אף אחד מהם.

 

[fatfat]

אבל הזכות להשלמת הזהות יכולה להתקיים

גם אם יסופקו למאומץ פרטים על נסיבות לידתו, נסיבות מסירתו לאימוץ, הרקע המשפחתי של משפחתו הביולוגית, ההיסטוריה הרפואית והגנטית, פרטים על מולידיו, האם נישאו, האם יש לו אחים ביולוגיים וכו ושמות המולידים (שם פרטי) גם אם לא ייפגש אתם.

מחקרים שונים מצאו שנניח מאומצי חו"ל (ולא רק בישראל אלא בכל מדינות המערביות) שלא הצליחו לאתר את מולידיהם, עצם הנסיעה למדינה בה נולדו, מפגש עם התרבות ועם האוכלוסייה המקומית, הכרת המנהגים וכו' אפשרה להם לסגור מעגל, להתחקות אחר שורשיהם ולגבש זהות אינטגרטיבית, גם אם לא שלמה לגמרי כי חסר הקטע של לראות למי אני דומה, להכיר.

לעומת זאת בזכות למידע ההתייחסות היא לכך שכמו שאני שלא אומצתי יודעת מי מולידי, את ההיסטוריה המשפחתית שלי, הרפואית והגנטית, זכות זו נשללת כיום מהמאומץ ותלויה במידה רבה ברצון האם/הורים ביולוגיים.

 

[גילעד 63]

מסכים איתך לגמרי לגבי העקרון

שככל שיש יותר מידע, הפוזיציה של המאומץ משתפרת. יש ערך עצום להיכרות עם השורשים, עצם הנסיעה למקום, היכרות עם תרבות וכו'.
יחד עם זה בעצם מדובר במעגלים או בעצם בדרגות של שם.
בהרצאה שנתתי בכנס המאומצים האחרון בו הסברתי את ה"תחנות" בחווית המאומץ בעזרת סיפור חייו של משה רבנו , אחד השקפים דיבר על עניין השם. לאחר שמשה נגמל ובעצם "מוחזר" לבת פרעה, רק אז היא קוראת לו בשם "ותקרא שמו משה" (מעניין שעד הנקודה הזו בכל הסיפור לא מוזכר השם של אף אחד מהמעורבים). בהמשך פרשתי את הדרגות והסוגים של שמות שיש לנו.
שם תרבותי, שם גזעי, שם לאומי לפעמים, שם משפחה ושם פרטי. מעגלי השתייכות וזהות שבאים לידי ביטוי בשמות שלנו.
המעגל התרבותי הוא מעגל רחב של השתייכות ומהווה חלק מהזהות הרחבה שלנו.
המעגל המשפחתי, או השם המשפחתי שלנו הוא מעגל יותר קרוב של השתייכות וכבר נוגע בזהות הבסיסית האינדיבידואלית שלנו.
מדובר בעצם בשימוש בשיקוף כאמצעי לגיבוש וביסוס זהות והשתייכות.
השיקוף הקרוב ביותר, שהוא לא רק חיצוני אלא גם פנימי, הוא השיקוף הקרוב של המשפחה. משהו שמאומצים גדלים לרוב בלעדיו או באופן חלקי מאד. הם לא פוגשים בכל מהלך הגדילה שלהם מישהו שדומה להם, וככל שהם גדלים הם מגלים את החלקים הפנימיים אצלם שלא מקבלים שיקוף כלל. אחד הדברים הקשים שמצאתי כשניסיתי ללמוד על התהליך, הוא שבעצם להרבה מאומצים יש נקודה שבה הקונטרסט בין המה שהם פוגשים מולם והרצון שלהם להידמות לזה (כדי להשתייך) לבין הרצון לבטא את מה שנקרא ה"אני האותנטי" מביא אותם לכאילו צורך לבחור ביניהם והרבה מאומצים "מוותרים" בשלב מסוים על חלקים פנימיים באני שלהם כי הם לא מקבלים שיקוף ומאמצים לחלוטין את הזהות המשפחתית החדשה.
שמעתי מלא מעט מאומצים על רצון חזק בגיל בוגר למצוא דווקא אחים או אחיות ביולוגיים בנוסף לאמא/הורים. אחים ואחיות זה משהו שיותר קל לך להתייחס אליו מנקודת הזמן בה אתה נמצא כבוגר. קשה יהיה לי לתאר לך את המפגש הראשון שלי עם בן דוד ביולוגי שלי. הבן של אחות של אימי הראשונה. זה היה זיהוי מיידי ועד היום אנחנו קוראים אחד לשני my brother from another mother.
לגבי מסירת המידע ללא המפגש, תארי לך שהייתי אומר לך היום שכל השנים האלה גדלה במקביל אלייך אחות שלך שנמצאת בהפרש של שנה וחצי ממך אבל הייתי מונע ממך לראות תמונה שלה או לפגוש אותה.