מאד זקוקה לתמיכה ../images/Emo4.gif
שלום לכולן, כיוון שנעזרתי בפורום מס' פעמים ועזרתן לי מאד, אני מרשה לעצמי לבקש תמיכה בנושא שלא קשור ישירות ללידה פעילה. אז ככה: אני כבר חודשיים וחצי אחרי הלידה. אני יודעת שלרוב נשים מאד לא אסרטיביות הופכות ללביאות של ממש אחרי לידה. לי קרה דבר הפוך. מאסרטיבית דה-לוקס הפכתי למישהי שלא יכולה להגיד לא, חלשה וממש הלכתי לעצמי לאיבוד. אני לא דנה את עצמי לחומרה, שיהיה ברור, זה מה שקרה לי ולא יכולתי אחרת. אלא מה? באף סנריו לא צפיתי את מה שאתאר, ולכן, לא עשיתי "הכנה מוקדמת" לסובבים לפני הלידה ונוצר מצב ש"הקרבתי" את תינוקי על מזבח ה"לא נעים" וה"שלמות" המשפחתית ועל זה אני כן כועסת על עצמי. למשפחה שלי גבולות ברורים באופן כללי ומה שהיווה פעם חסרון, הוא עתה יתרון נפלא. ולמה אני מתכוונת? לא עלה על דעתם של הוריי להרים את עמית (התינוק שלי) בימים הראשונים, לא בביה"ח ולא בבית. מלבד זה, הם התקשרו ושאלו אם אפשר לבוא לבקר כלפעם ובאו לזמן קצר. מנגד, משפחתו של בן-זוגי הפוכה ממש (הוא, אגב, אחר מהם), רק שזה אף פעם לא הפריע לי ולא צפיתי את אשר אתאר. כבר בביה"ח אמו ואחותו של בן הזוג הרימו את עמית כל הזמן ואני אז עוד לא הייתי מאופסת בכלל. זה עבר להתנחלויות של 5 איש מהבוקר עד הערב, יום אחרי יום, מיד עם הגיעי הביתה, "טיפול" בו במקומי, לקיחתו מידיי מבלי לשאול או לבקש ואני...לא יכולתי להתנגד. פשוט לא היו לי כוחות וגם לקח לי כמה ימים להבין מה קורה פה ומה הן עושות.יום אחד, אני ממש לא מבינה איפה הייתי, הבנתי שניסו לגזור לו ציפורניים ופצעו אותו. ממש נטשתי אותו במקום להגן עליו. ממש הודרתי מהתמונה. התחושה היתה שאין כל התחשבות בי ובתינוק, אלא רק מילוי צרכים קמאיים עוצמתיים ואובססיביים מאד של טיפול בתינוק. ממש לא היה צורך בי מבחינתן, לכל היותר להניק. יתרה מכך. אמו של בן הזוג רגילה להוות אם שניה לבנותיה של אחותו ואני חושבת שהיא לא היתה אף פעם ממש סבתא. וממש הרגשתי איך היא מגיעה עם אנרגיות של אמא לטפל בו ולא של סבתא וזה הרג אותי.עושה לי כ"כ רע. מגעיל אותי. לאט-לאט התחלתי לחוש שנקרע לי איבר מהגוף כשהוא לא בידיי. גם כאשר אחרים, שאני מרשה להם ופחות מהווים איום מבחינתי, לוקחים אותו. לאט-לאט גם הבנתי משיחות עם נשים נוספות שכולן (אני חושבת שבעיקר נשים שמניקות) חשות כך ונשים שפגשתי, שסיפרו שהיו מאד לא אסרטיביות לפני הלידה, ממש דאגו להבהיר לפני הלידה שלא נוגעים בתינוק, גם לא סבתות. זה שלא הבהרתי את הדברים, אבל לאט-לאט התחילו להרגיש ממני מרירות ומשהו לא בסדר, יצר משברים. (ראוי לציין מאד לטובה שאמו של בן הזוג עזרה לי מאד אחרי הלידה בביה"ח, ולא אמי שלי, ובשבוע הרביעי אחרי הלידה כשהייתי מאד חולה). במקום שאני אבהיר מלכתחילה, בן זוגי ביקש מהוריו שבועיים אחרי הלידה לבוא לפחות שעות ולא לבוא בחמולות, מה שהביא להיעלבויות ילדותיות. אתן מבינות? את החודש וחצי אחרי הלידה "ביליתי" במריבות עם בן-זוגי ובלהיות אחראית להיעלבויות של אמו, בתחושת לא בסדר, על אף שכל הזמן ידעתי שאני בסדר גמור וקיבלתי חיזוקים ממשפחתי שלי. במקום להתחשב בי, עוד דאגו להיעלב ולהעמיס עליי עוד. מבחינתי, היא הרסה לי את התקופה הזו וקשה לי לסלוח על זה. עד היום עדיין לא קיימתי את השיחה הזו איתה, אבל בן זוגי כבר דיבר איתה כמה פעמים שפגעה בנו וגם אמר לה שאני צריכה לדבר איתה. לאחרונה, יש תחושה שקלטה שיש משהו ופחות לוקחת לי אותו מהידיים, אבל לא נותנת תחושה שמכבדת את זה שאני המטפלת בו ולא אחרים, ויש ממש תחרות ריצה כשהוא מתעורר (כשישן במיטה שלנו בצהריים ואני בדיוק לא ישנה איתו) מי ניגשת אליו. לא ברור לי איך לא ברור לה שרק אני, ולמה דבר כזה בכלל צריך לבקש או להסביר. בן זוגי אמר לי שהיא לא תבין את מה שאני רוצה להבהיר, והוא צודק. היא לא מסוגלת להבין כשמציבים לה גבולות. אני רציתי לבקש שתבין שאני חושבת שעמית צריך להיות בעיקר עליי ולבקש ממני אם רוצים לקחת אותו, להחליף לו וכו'. ושזה לא לתמיד, אלא רק כשהוא קטן כ"כ. ממישהי שאהבתי נורא והייתי קרובה אליה כמו לאם שניה, זה הפך לזה שאני מקווה ומייחלת שלא יבואו לבקר יותר לעולם. ממש כך. אני ממש מרגישה שאפשרתי מצב שהתינוק שלי הוא הפקר. כמו בובה, שעברה מיד ליד. לא שנגרם לו נזק נראה לעין, אבל אני באמת מאמינה שהמצב הזה הוא לא בריא ונכון לתינוק קטן. וחוץ מזה, לא מתאים וטוב לי. מאד מכאיב לי המצב הזה. ואני יודעת שהיא לא תבין ואני אהיה אחראית למשבר אמיתי הפעם, אחרי השיחה. ניסיתי כבר את שיטת שפת הגוף, שיבינו ממני לא לקחת אותו, אבל זה לא עובד ואני חייבת לשוחח עמה וכ"כ לא רוצה. פעם ראשונה שבן זוגי לא מבין אותי ולא מסכים אתי במשהו, אבל חושב שאני חייבת לדבר איתה. אני כ"כ עייפה נפשית מזה ובטח לא ישנה עכשיו בגלל זה. זה מטריד אותי כל הזמן ומלחיץ אותי לקראת כל סופשבוע, שגם זה לא ברור לי, למה חייבים לבוא כל סופשבוע (תודה לאל שזה ירד מכל יום
). אני במצוקה אמיתית ומאד יעזור לי לשמוע מכן עצות, חוויות אישיות או סתם תמיכה. תודה מראש, גלית.
שלום לכולן, כיוון שנעזרתי בפורום מס' פעמים ועזרתן לי מאד, אני מרשה לעצמי לבקש תמיכה בנושא שלא קשור ישירות ללידה פעילה. אז ככה: אני כבר חודשיים וחצי אחרי הלידה. אני יודעת שלרוב נשים מאד לא אסרטיביות הופכות ללביאות של ממש אחרי לידה. לי קרה דבר הפוך. מאסרטיבית דה-לוקס הפכתי למישהי שלא יכולה להגיד לא, חלשה וממש הלכתי לעצמי לאיבוד. אני לא דנה את עצמי לחומרה, שיהיה ברור, זה מה שקרה לי ולא יכולתי אחרת. אלא מה? באף סנריו לא צפיתי את מה שאתאר, ולכן, לא עשיתי "הכנה מוקדמת" לסובבים לפני הלידה ונוצר מצב ש"הקרבתי" את תינוקי על מזבח ה"לא נעים" וה"שלמות" המשפחתית ועל זה אני כן כועסת על עצמי. למשפחה שלי גבולות ברורים באופן כללי ומה שהיווה פעם חסרון, הוא עתה יתרון נפלא. ולמה אני מתכוונת? לא עלה על דעתם של הוריי להרים את עמית (התינוק שלי) בימים הראשונים, לא בביה"ח ולא בבית. מלבד זה, הם התקשרו ושאלו אם אפשר לבוא לבקר כלפעם ובאו לזמן קצר. מנגד, משפחתו של בן-זוגי הפוכה ממש (הוא, אגב, אחר מהם), רק שזה אף פעם לא הפריע לי ולא צפיתי את אשר אתאר. כבר בביה"ח אמו ואחותו של בן הזוג הרימו את עמית כל הזמן ואני אז עוד לא הייתי מאופסת בכלל. זה עבר להתנחלויות של 5 איש מהבוקר עד הערב, יום אחרי יום, מיד עם הגיעי הביתה, "טיפול" בו במקומי, לקיחתו מידיי מבלי לשאול או לבקש ואני...לא יכולתי להתנגד. פשוט לא היו לי כוחות וגם לקח לי כמה ימים להבין מה קורה פה ומה הן עושות.יום אחד, אני ממש לא מבינה איפה הייתי, הבנתי שניסו לגזור לו ציפורניים ופצעו אותו. ממש נטשתי אותו במקום להגן עליו. ממש הודרתי מהתמונה. התחושה היתה שאין כל התחשבות בי ובתינוק, אלא רק מילוי צרכים קמאיים עוצמתיים ואובססיביים מאד של טיפול בתינוק. ממש לא היה צורך בי מבחינתן, לכל היותר להניק. יתרה מכך. אמו של בן הזוג רגילה להוות אם שניה לבנותיה של אחותו ואני חושבת שהיא לא היתה אף פעם ממש סבתא. וממש הרגשתי איך היא מגיעה עם אנרגיות של אמא לטפל בו ולא של סבתא וזה הרג אותי.עושה לי כ"כ רע. מגעיל אותי. לאט-לאט התחלתי לחוש שנקרע לי איבר מהגוף כשהוא לא בידיי. גם כאשר אחרים, שאני מרשה להם ופחות מהווים איום מבחינתי, לוקחים אותו. לאט-לאט גם הבנתי משיחות עם נשים נוספות שכולן (אני חושבת שבעיקר נשים שמניקות) חשות כך ונשים שפגשתי, שסיפרו שהיו מאד לא אסרטיביות לפני הלידה, ממש דאגו להבהיר לפני הלידה שלא נוגעים בתינוק, גם לא סבתות. זה שלא הבהרתי את הדברים, אבל לאט-לאט התחילו להרגיש ממני מרירות ומשהו לא בסדר, יצר משברים. (ראוי לציין מאד לטובה שאמו של בן הזוג עזרה לי מאד אחרי הלידה בביה"ח, ולא אמי שלי, ובשבוע הרביעי אחרי הלידה כשהייתי מאד חולה). במקום שאני אבהיר מלכתחילה, בן זוגי ביקש מהוריו שבועיים אחרי הלידה לבוא לפחות שעות ולא לבוא בחמולות, מה שהביא להיעלבויות ילדותיות. אתן מבינות? את החודש וחצי אחרי הלידה "ביליתי" במריבות עם בן-זוגי ובלהיות אחראית להיעלבויות של אמו, בתחושת לא בסדר, על אף שכל הזמן ידעתי שאני בסדר גמור וקיבלתי חיזוקים ממשפחתי שלי. במקום להתחשב בי, עוד דאגו להיעלב ולהעמיס עליי עוד. מבחינתי, היא הרסה לי את התקופה הזו וקשה לי לסלוח על זה. עד היום עדיין לא קיימתי את השיחה הזו איתה, אבל בן זוגי כבר דיבר איתה כמה פעמים שפגעה בנו וגם אמר לה שאני צריכה לדבר איתה. לאחרונה, יש תחושה שקלטה שיש משהו ופחות לוקחת לי אותו מהידיים, אבל לא נותנת תחושה שמכבדת את זה שאני המטפלת בו ולא אחרים, ויש ממש תחרות ריצה כשהוא מתעורר (כשישן במיטה שלנו בצהריים ואני בדיוק לא ישנה איתו) מי ניגשת אליו. לא ברור לי איך לא ברור לה שרק אני, ולמה דבר כזה בכלל צריך לבקש או להסביר. בן זוגי אמר לי שהיא לא תבין את מה שאני רוצה להבהיר, והוא צודק. היא לא מסוגלת להבין כשמציבים לה גבולות. אני רציתי לבקש שתבין שאני חושבת שעמית צריך להיות בעיקר עליי ולבקש ממני אם רוצים לקחת אותו, להחליף לו וכו'. ושזה לא לתמיד, אלא רק כשהוא קטן כ"כ. ממישהי שאהבתי נורא והייתי קרובה אליה כמו לאם שניה, זה הפך לזה שאני מקווה ומייחלת שלא יבואו לבקר יותר לעולם. ממש כך. אני ממש מרגישה שאפשרתי מצב שהתינוק שלי הוא הפקר. כמו בובה, שעברה מיד ליד. לא שנגרם לו נזק נראה לעין, אבל אני באמת מאמינה שהמצב הזה הוא לא בריא ונכון לתינוק קטן. וחוץ מזה, לא מתאים וטוב לי. מאד מכאיב לי המצב הזה. ואני יודעת שהיא לא תבין ואני אהיה אחראית למשבר אמיתי הפעם, אחרי השיחה. ניסיתי כבר את שיטת שפת הגוף, שיבינו ממני לא לקחת אותו, אבל זה לא עובד ואני חייבת לשוחח עמה וכ"כ לא רוצה. פעם ראשונה שבן זוגי לא מבין אותי ולא מסכים אתי במשהו, אבל חושב שאני חייבת לדבר איתה. אני כ"כ עייפה נפשית מזה ובטח לא ישנה עכשיו בגלל זה. זה מטריד אותי כל הזמן ומלחיץ אותי לקראת כל סופשבוע, שגם זה לא ברור לי, למה חייבים לבוא כל סופשבוע (תודה לאל שזה ירד מכל יום
