מאחר שמתעוררים כאן כמה עניינים חשובים

[oritheartist]

למצוא ולפתח זוגיות עם כאב כרוני

אני משתתף טרי בפורום אבל פחות טרי בהתמודדות עם כאב כרוני (פציעת גב לפני כמה שנים, שהשאירה אותי עם כאב גם יומיומי שעדיין לא מצאתי לו מזור). מעניין אותי לשמוע על החוויות שלכם/שלכן במציאת זוגיות תוך התמודדות עם כאב כרוני.

מאז שהתחילה הסאגה שלי אחרי הפציעה, ניתקתי בהדרגה את כל הקשרים החברתיים ומן הסתם כל הרפתקנות או סקרנות רומנטית נעלמו. ברכבת השדים של שיפור ונסיגה בכאב, נרשמתי לJDate באחת מתקופות השיפור. אחת הפניות הובילה לדייט ולראשונה מזה כמה שנים יצאתי לדייט והוא גם טמן פוטנציאל להמשך. אבל עם מי? עם מי שהייתי לפני הפציעה, או עם השבר כלי שאני היום? עם הגבר שהייתי לפני הפציעה או עם הישיש בפועל שאני היום (רמות אפסיות של ספונטאניות/אמביציה/ממזריות/...)

מה הנסיון שלכם עם זוגיות (חדשה או קיימת) כשנכנס לחיים הכאב הכרוני? היה מעניין לשמוע נסיון של שני הצדדים - גברים/נשים.

חג שמח!

 

[kikona126]

חג שמח

קצת קשה לי לדון בנושא הזה.
לא יודעת אם זה הפורום, או העובדה שיש פה עוד אנשים ממין אחר, או אולי בעצם העובדה שלכל מחלה ישנה פגיעה אחרת בתחום.
אני אחכה לראות עוד תגובות של אנשים לפני שאני אענה, ואם אני אענה אז גם תבין למה... (מבחינתי הרצון לזוגיות גובר מיום ליום

ככה שאין מה לפחד מהתגובה...)

בקשר לשאלות שלך, מי אתה? אתה מי שאתה. אם בחורה תשפוט אותך לפי איך שאתה ניראה חיצוני או לפי ההכנסה שלך אז לא מגיע לה בחור כמוך (וזה לא משנה אם תהיה הבחור הכי יפה או הכי מכוער בעולם) בחורה שתצא איתך לדייט צריכה להכיר את האדם שיושב מולה מבחינת האופי שלו. יצר ההרפתקנות והסקרנות הרומניתית יחזור לך ברגע שתרגישי שזאת הבחורה הנכונה, או שהיא תרגיש שאתה הבחור הנכון. קצת קשה לממש את היצר הזה כשהוא חד צדדי.
המלצה שלי, תצא לדייטים, אין לך מה לפספס, זה יכול לעלות את החשק, ובו זמנית גם לתת לך קצת ניסיון ואימון באיך לדבר עם בחורה ובקשרים בכלל... אין בזה שום פסול...

 

[oritheartist]

תודה

אני בטוח שהנסיון האישי שלך רלוונטי והוא וודאי מעניין לדיון, על הנסיבות והסיפור המיוחדים שלך.

לגביי, יש לי תחושה שהתקווה שהיתה לי שעצם היציאה לדייטים תעזור "להתניע" את מה שלא קורה באופן טבעי ותדחוף את התהליך - מתבדה. כמו ברב הדברים בחיי, הכאב מושך כל הזמן אחורה וגם אם יש הנאה רגעית ממפגש עם אישה והסיטואציה החברתית (שאני כמעט לא חווה), זה הופך ללא רלוונטי ומיותר ברגע שמתחיל מחזור כאב נוסף.

תמיד מחדש אני מגלה שהכאב גדול הרבה יותר ממני וכשהוא מופיע יש פנים באישיות (הישנה) שלי שפשוט מושתקים, בלי שום יכולת - והיום גם בלי שום רצון/אנרגיה - להחיות אותם.

 

[עוד יבואו ימים]

אני מתחילה...

אינ מבינה את הניתוק, ומבינה גם את ההרשמה לג'יי דיייט. ומחזקת מאוד את ידיך על ההחלטה להירשם.
גם אני חושבת לא מעט על - מי אני באמת? האם אני מי שאני משדרת לחברים שלי שאני, או מי שאני "יודעת" שאני כשאני עם עצמי? מי שאני מודה רק לפני עצמי שאני היא?
כשאני עם עצמי, אינ מרשה לעצמי לומר לעצמי - שימי לב, את לא ממש מה שהיית, את יותר מתעייפת, יותר חסרת סבלנות, יותר רוצה שלא יציקו לך, ולא ספונטנית וכו'. אבל.. כשאינ עם אחרים- אני משתדלת להיות מה שיותר מה שהייתי. יש בזה קצת בעייתיות - כי אחר כך אני הרבה יותר מותשת, כי אני כאילו מוציאה המון אנרגיה ב"להיות מי שהייתי". אבל יש בזה גם משהו טוב, זה עושה לי טוב, זה מזכיר לי שיש בי גם צד כזה. ואני משתדלת להשתמש בו הרבה מאוד.

עם זאת, זה לא פשוט כשמכירים מישהו. אני בד"כ לא אומרת כלום על המצב שלי בהתחלה. אבל אצלי, מאחר שאינ עדיין נעזרת בקביים.. רואים מיד שאני אל "רגילה". יש בזה משהו טוב, כי אני צריכה (או מרגישה צריכה) לומר כבר בשיחת הטלפון הראשונה שאינ עדיין עם קביים, ואז.. מי שזה מפחיד אותו או לא נוח לו, חייב להגיב ולעתים, זה לא מגיע לפגישה בגלל זה. אבל יש בזה גם משהו מבאס מאוד, כי ברוב המקרים- אחרי ששיחות ההיכרות היו מוצלחות מאוד, ומבטיחות, והצד השני מראה התלהבות, כשהוא שומע "קביים" הוא מיד נבהל, מיד מנסה למצוא סיבות לא להיפגש, או נפגש, אבל כדי לצאת ידי חובה ומפאת הנימוס.
הבחור האחרון - לפני שבוע, עבר ל"שיחה ממתינה" ממש שנייה אחרי שאמרתי לו שיש לי קביים בינתיים, ו.. מאז לא חזר...
וזה אחרי שבשתי שיחות הטלפון הארוכות שניהלנו הוא הסביר שהוא מאוד מתלהב, ושאני נשמעת לו האישה שלה הוא חיכה כל כך הרבה שנים...
אז.. מה שאני יכולה לומר לך על הצד הנשי (והוא היה אצלי ככה גם לפני שנפצעתי, תודה לאל) זה שאין לך מה לחשוש. נכון שלא צריך לספר על זה בפגישה הראשונה, במקרה שלך, כי מה שלא רואים לא חייב לעלות מיד, אבל.. צריך לומר את זה די בהתחלה, כדי שלא יווצר מצב שאם מי שאתה יוצא איתה לא מסוגלת להכיל אותך, תפגע בך כשהקשר יהיה כבר יותר ארוך ומבוסס.
השאלה היא גם איך אתה באמת בחיים בכלל. אם אתה במצב של בדידות מוחלטת, ואלי גם קצת של דיכאון - אז אולי צריך לטפל גם בזה במקביל, אלב אם אתה עובד, ופעיל בתחומים אחרים, ויש לך חיים יחסית מלאים, למרות הכאב, אז.. אין מה לחשוש. אתה יכול להציג לה את החיים המלאים שלך, ואת הכאב - לצידם.
בסופו של דבר, אתה כל מה שאתה. אתה גם מה שהיית קודם, וגם מה שאתה עכשיו. אתה מורכב מכל החלקים שלך - הטובים, הפחות טובים, השמחים והפחות שמחים, הכואבים והלא ספונטניים. ו.. ייתכן שדווקא זוגיות, כמו שאמרה גם קיקי, תכניס בך את החשק והכוח והשמחה? (אם זאת הפרטנרית המתאימה והנכונה לך, כך אני מאמינה..)

 

[oritheartist]

אל תתעכבי לרגע על אלה שנעלמים

זה מתסכל, אבל אלו באמת לא גברים שראויים לך (כמו שקיקונה אמרה קודם לגביי). לא היית רוצה שגברים מסוג כזה יהיו הפרטנר שלך - החיים מביאים משברים מסוגים שונים ואפשר לנחש איזו מן משענת הם יהיו בזמנים כאלה.

אני חושב שאת צודקת לגבי השאלה איך אני בחיים בכלל. יש אכן מצב של בדידות וניתוק מאנשים ומכל הדברים שהייתי עושה ועניינו אותי. למזלי אני עדיין מצליח לשמור על העבודה שלי ולתפקד מהבחינה הזו, וזה לוקח פחות או יותר את כל האנרגיות שההתמודדות עם הכאב משאירה לי.

עוד לא למדתי איך לחיות עם הכאב, ולמרות הרישום הספונטני לJDate אני חוזר ומרגיש שאני עוד לא יכול להציע למישהי זוגיות שיש בה מרכיב בעייתי דומיננטי כ"כ, שאני עצמי עוד לא למדתי איך להתמודד איתו.
ההתחלה צריכה להיות נסיון ללמוד לחיות עם זה בעצמי (אני עוד בגישה של להתחיל מלמצוא פתרון לכאב, אבל יותר מדיי שנים עוברות ככה). רק אח"כ לנסות להזמין מישהי לסיפור.

 

[עוד יבואו ימים]

אפשר עוד שאלה?

ראשית, תודה.
אני יודעת שיש חיים, ויש משברים, ובאמת עדיף שלא למצוא את האיש הלא נכון לידי בדיוק בזמן שבוא צריך אותו הכי איתי.
ואני גם מבינה באופן כזה או אחר, שאלה לא אנשים שמתאימיםלי. אבל אי אפשר להימלט מהעובדה, שהעלבון צורב,והקושי אמתי. וכשהוא חוזר על עצמו- זה באמת עושה הכול יותר ... מבאס.

אבל.. אני רוצה לשאולאותך עוד שאלה או שתיים, אם תרשה.
מרשה?

 

[oritheartist]

בטח, עוד יבואו ימים

את יכולה לשאול כל דבר. זו הסיבה שהחלטתי לא לחשוף שום אינפורמציה אישית בפרופיל - שאוכל לדבר על הכל בלי מחסומים.

 

[עוד יבואו ימים]

והנה הגעתי גם לשאלה אליך

היי שוב, אני ממש מתנצלת על הזמן הארוך שנדרש לי להגיב, אבל.. הפסח הזה שיבש לי כל מערכת זמנים אפשרית

מה שרציתי לשאול אותך הוא - האם אתה מוכן לספר קצת יותר בפרטים מה בדיוק קרה לך ומתי בדיוק הייתה התאונה.

אני חושבת שלאלמנט הזמן ולאלמנ ט סוג הפציעה יש השפעה גם על הדברים האלה.

נראה לי שאוכל להמשיך לענות ולהרחיב אם או אחרי שתשיב.

 

[oritheartist]

תשובה

קודם כל, בלי התנצלויות מצידך - החיים עם כאב כרוני לימדו אותי לקחת יותר זמן לדברים (ולתת, כשבדובר באחרים

)

לגבי הפציעה, היא היתה לפני ארבע שנים כמעט, כשסחבתי משהו מאד כבד למרחק ארוך. מה שקרה - וזה גילו רק כשנתיים אחרי - זה שסדקתי צלע. אלא שהרנטגן וה-MRI (או הטכנאי שניתח אותם?...) שעשו באותו זמן לא גילה את זה, וכך סבלתי מכאב קשה באיזור הצלעות, שעם הזמן (גם אחרי שהסדק כנראה התאחה) הפך לכאב כרוני. מומחים לכאב איבחנו שכנראה העצב באיזור "השתגע" וכך הוא ממשיך לשדר כאב גם אחרי שהסדק התאחה.

מעבר לכך, כנראה שאותה סחיבה לא בדיוק הועילה לעמוד השידרה שלי, ולפני יותר משנה היתה לי פריצת דיסק בגב התחתון שמשדרת גם לאגן (כנראה - הרי הם אף פעם לא יודעים לומר בדיוק). ויותר משנה אחרי עדיין לא הצלחתי להבריא מכאב הגב התחתון הזה.

 

[עוד יבואו ימים]

מאיזה אזור אתה בארץ?

יכול להיות שיש לי רעיון טוב למישהי שיכולה לעזור לך בעניין לטפל בכאב....

אבל לא זאת הייתה המטרה של השאלה שלי.

כששאלתי את מה ששאלתי, רציתי לקבל פרספקטיבה.
אתה יודע, גם על השלבים של המחלה והכאב הכרוני מדברים במונחים של תהליך אובדן.
אובדן מי שהיינו לפני.

אובדן של האדם שהיינו, החבר שהיינו, בעל התפקיד שהיינו וכו.

התהליך הזה בספרות הפסיכולוגית אמור לארוך שנה. ובו אמורים לקרות כל השלבים, ההלם, הכעס, ההכחשה, האבל וההשלמה.

כשאדם נפגע פיזית והיכולות שלו נפגעות, הוא עובר תהליך דומה. של הסתגלות לשינוי הכולל בתוכו אבל. אבל, מי שלא מטפל בזה נכון או בזמן, ומי שלא אומרים לו שזה אמור להיות לו כך, או אפילו מי שלא צפוי היה שיקרה לו הליך ארוך כל כך של מחלה עלול למצוא את עצמו נכנס למעגל הזה ולא יוצא ממנו לאחר שנה.
אחד הדברים הידועים במודל ההתמודדות עם כאב כרוני היום הוא שרבים מהסובלים ממנו עוברים שלבים שונים,ומגיעים גם לשלב של דיכאון. אחת הסיבות היא - שתהליך האבל לא מושלם, לא מעובד כמו שצריך, והתוצאה היא שהאבל נמשך יותר מדיי זמן. כתוצאה מכך יש התבודדות, הסתגרות, וזה שיש כאב רק מגביר אתהעניין, כי הכאב גם גורם לאנשים פחות לנוע, פחות לרצות להיות במצבים לא צפויים וכו.

בקיצור, מה שאני אומרת הוא שמצד אחד אתה צריך למצוא פתרון לכאב. זה ברור. אבל מצד שני, לעתים דווקא ההידבקות לזה, והחיפוש אחרי טיפול בכאב עצמו, לא מאפשרת לראות שיש דברים אחרים ש"מתפספסים". ואולי אתה באמת בשלב הזה.

האם היית מתישהו בטיפול פסיכולוגי בתקופה הזאת?
האם אתה נוטל תרופות נגד כאב?
האם ניסית משהו מהטיפולים האלטרנטיביים?

 

[oritheartist]

תשובות

ברור לי שזה מצב של דיכאון באורח החיים שהתהווה אצלי - הסתגרות חברתית והתרכזות פחות או יותר רק בעבודה וביקורים אצל רופאים. אני מרגיש את המעגל שאת מדברת עליו ומודע לכך שהחיים מתפספסים במהלך השנים הללו.

אבל הפיספוס הזה הוא הפיספוס של מה שהייתי יכול לנצל אילו הייתי אדם בריא. כי אני לא אדם בריא, וכל עוד הכאב שולט ושואב אנרגיות, ממילא אין לי מה לנצל. זו משוואה כזו - כמות האנרגיה שמחולקת בין הכאב לשאר הדברים בחיים. וכרגע מה שנשאר אחרי ההתמודדות עם הכאב, הוא מספיק בקושי ללתפקד בעבודה וביקורים אצל רופאים.
רק כשהכאב ישאב פחות אנרגיות אני אוכל להפנות אותן לשיקום אפיקים אחרים.

והייתי בשיחות עם פסיכולוגית. היא היתה מקצועית וניתחה מאד נכון את המצב ודפוסי ההתנהגות שהתפתחו מאז הפציעה, כולל רגשי האשם על זה שאני הבאתי את זה על עצמי.
אבל הכל נראה באמת חסר תוחלת, כי אפילו כשהייתי יושב אצלה הייתי סובל מכאבים. אז רציונאלית זה היה מאיר עיניים, אבל כשאתה עדיין נלחם, כשהאנרגיות עדיין מופנות כולן להתמודדות עם הכאב - כל ההבנה שלך והאמפתיה שלה לא שוות הרבה מבחינה מעשית.
אני צריך להיות במרחק מסויים מהמאבק כדי להתחיל לטפל בנזקים.

לגבי תרופות - כן, לקחתי תרופות שונות, מהן היו שהקלו במידה מסויימת, אבל לא יותר מזה.
טיפולים אלטרנטיביים - ניסיתי דיקור, שלא היה לו שום אפקט.

 

[עוד יבואו ימים]

עונה ממש באיחור

היי שוב

תראה, אינ מבינה את כל מה שאתה כותב, אבל אני מרגישה שאתה באמת כבר בשלב של הייאוש. אתה לא רואה את האור בקצה המנהרה, וזה באמת לא מבשר טובות. מצד שני, אתה איש אינטליגנטי, בדקת את העניינים מבחינת טיפול פסיכולוגי, אתה יודע מה המעגל שאתה מצוי בו, וכל מה שאתה צריך עכשיו הוא לשבור אותו, לפרוץ אותו.
זה אמנם לא קל, ולא אוטומטי, אבל אפשרי.

אני מבינה גם את מה שאתה כואב על זה שהכאב שואב ממך הכול, אבל. . וזה יישמע לא טוב, אינ יודעת, אבל אני מרשה לעצמי, כי אני חיה ככה כבר9 שנים (!) ואני יודעת על מה אני מדברת... - אפשר לבחור באופן מסוים ובמידה מסוימת לשים את זה לא ב"פרונט" אלא ב"גב" של החיים.
צריך לעשות דברים שאוהבים, צריך לצאת מהכיוון של לחשוב ולהרגיש את הכאב כל היום, צריך להשתדל להיות עסוק בדברים שמסיחים את הדעת.

אי אפשר לסמוך על זה שהכאב "יילך". לצערי. לעתים, צריך פשוט להשלים עם זה שהוא כאן כדי להישאר, ולנסות לעשות למרות הכאב - את החיים האמתיים. ולא להילחם בו. כי זה באמת מכלה יותר אנרגיה.

 

[oritheartist]

תודה, בהחלט חושב על נקודת מבט שהצגת

 

[עוד יבואו ימים]

וגם סליחה על אי הסדר בכתיבה.

אני מאוד מאוד עייפה, וגם לא ממש מרוכזת היום.
הכאב של הימים האחרונים באמת מגיע לעצמות חדשות.

 

[annabell Lee]

קשה מאוד לענות על זה.

הזוגיות שלי התחילה לפני שהתחילו הקשיים האמיתיים של המחלה. לא יודעת אם הייתי בוחרת באותה זוגיות אם כבר הקשיים היו קיימים וייתכן שהבחירה שלי בבן זוג היתה אחרת ואולי לא.

הקשיים הפיזיים הם חלק מהחיים וחייבים להיות שיקול בזוגיות. יש בני זוג שכן יכולים להתמודד ויש כאלו שעלולים להפוך את חייך לגיהינום עלי אדמות. יש כאלו שיהפכו להיות מלאכים ויתמכו בכל צעד ושעל ויש כאלו שיקחו את המחלה כנגדך.פשוט אי אפשר לדעת.

באמת ובתמים אני חושבת שעדיף להתחיל זוגיות בידיעה שקיים קושי שמגיע בילד אין איתך כי אחרת את לא יכולה לדעת מה יגרום הקושי שלך לבן זוגך-דבר שבאופן ישיר עלול להקשות עוד יותר את חייך.

 

[kikona126]

אנאבל

יש לי שאלה שיכולה להיות קצת אישית בקשר לתחושה אישית וזוגיות או חיפוש זוגיות, מעדיפה פה או בפרטי?
(מה גם שימים עוד תתקשר לצעוק עלי שבכלל חשבתי על זה... השאלה לא כל כך אישית אבל ׳זועקת׳)

 

[עוד יבואו ימים]

אין מצב שאני אצעק עליך!

ו.. אני חושבת שדווקא נכון יותר לשאול כאן.
אני מקווה שאנאבל תסכים לענות כאן. (אין לי מושג, אגב, מה השאלה).
אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד מכל שאלה ומכל תשובה כאן, ולהעביר למישור ה"פרטי" זה קצת פספוס בעיניי.

 

[kikona126]

חכי שתשמעי את השאלה...

 

[kikona126]

טוב אנאבל

אני אשאל את השאלה...

האם קרה לך לאחר שגילו את האנדו שהרגשת שאת אישה פגומה/סוג ב׳ בכל הקשור למה שאת יכולה לתת/להציע לבן הזוג? (מבחינת פוריות)

לכל השואלים מאיפה זה נובע, האנדו, חוץ מלהכאיב, ולהדביק איברים ולגרום לתופעות כאלו ואחרות, יכול לפגוע בנשיות...

 

[annabell Lee]

תראי.

אנו התחתנו חודש לפני שגילו את המחלה. היינו בני 25 בלי הבנה מעמיקה של מה זה אומר. הרגשות היו מבולבלים והטיסו אותי כל כך מהר להפריית מבחנה לפני שבכלל הספקתי לחשוב אם אני כבר מוכנה לילדים, ואופס הייתי עם תינוק ראשון ביד...וכעבור שנתיים וחצי עם עוד תינוקת...כך שלא הרגשתי פגומה מבחינת פוריות..כי הייתי מדי צעירה וגם לא ממש הספקתי לחשוב על זה אבל כן מאוד ריחמתי על עצמי והרגשתי פגומה בגלל המחלה עצמה ולאו דווקא בגלל נושא הפוריות.

בן הזוג לא גרם לי להרגיש פגומה..אבל כן היתה לי גיסה

שנכנסה להריון מיד אחרי הניתוח הראשון שמאוד דאגה להשוויץ במיוחד בשבילי, עד כמה מהר היא הצליחה להיכנס להריון..כי אחרות לא יכולות..אבל היא באמת טיפוס כזה...גם היום היא ממשיכה אבל אף אחד לא מתייחס אליה יותר כי אנו כבר גדולים..היא עושה את זה עם כולם גם עם האחיות שלה בתחומים שונים, ענין של אופי..והיום זה סתם נראה מגוחך לכל מי שסובב אותה.

ההרגשה שאת מדברת עליה..הגיעה דווקא אחרי הניתוח האחרון שאת תוצאותיו את יודעת..וזה קרה אחרי ארבעה ילדים..כך שאין ממש הגיון בהרגשה..אבל היתה התאבלות קשה.