מאחר שמתעוררים כאן כמה עניינים חשובים

אני חושבת שאישה, וגם גבר

(ויתקנו אותי 11611 ואורי ואולי עוד גברים אחרים שגולשים כאן) - ברגע שמשהו פיזי משתנה בגופם - זה מיד גורם לתחושה של שינוי גם בדימוי העצמי ובערך העצמי.
אני יכולה לומר לך שאינ מבינה את זה שלכאורה פגיעה בפוריות היא גורם לפגיעה בתחושת הנשיות, אבל.. אניחושבת שהיא לא היחידה. אני מכירה הרבה נשים לא פגועות בפוריות, אבל כן פגועות למשל מצלקות של פיגוע, או קטועות אברים או נעזרות בכסא גלגלים או קביים או אפילו סתם כאלה שיש להן פגיעה קוגניטיבית כזתא או אחרת - שמרגישות פגיעה בנשיות.
אני באמת חושבת שזה עניין לגמרי סובייקטיבי מצד אחד, ומצד שני- מאו דברור וכוללני, כי החברה שלנו מחנכת מראש למושלמות. מהרגע שיש מיליון בדיקות היריון, שמבטיחות שילד לא יהיה עם שום פגם או מום, למעשה החברה אומרת לנו - מי שאינו מושלם, לא צריך להיות כאן ולחיות.
ואני חושבת שזה משפיע.
אני רואה את זה גם על גברים, שלמשל רותקו לכיסא גלגלים, ומרגישים פגיעה בגבריות שלהם, כי אשתם צריכ הלהסיע אותם או לדאוג להם.
זה לא משהו חד מיני , כנראה.
 

oritheartist

New member
תודה

כמו שכתבתי למעלה, אני מרגיש יותר ויותר שעוד לא למדתי לחיות לבד עם הכאב בילט-אין הזה, ואולי חסר לי עוד שלב מקדים לפני שאני ניגש לזוגיות.
 

נימ 1

New member
זוגיות , כאב ,נכות

את אותה שאלה העליתי בעבר בפורום אחר פה בתפוז. ואני בטוח שגם רבים העלו לפניי. ועוד יעלו.

אני מניח שהתשובה ברורה -
קודם כל זה תלוי בסוג הכאב, מבחינתי אין מה לחשוב לא רק על זוגיות , אני בקושי חי כרגע.. החיים הם בדיחה, הם משהו שנמשך מעצם זה שאתה (אני) לא מת.
כמובן שאם יש כאלה שמנהלים את הכאב שלהם ,והכאב הוא 5 אחוז מהיום ושאר היום ללא כאב. או למשל , הכאב הוא בהתקפות (התקפת מיגרנה פעם בחודש) - אני בטוח שזה ברמות שונות.

הכאב עושה אנשים יותר עצבניים , על הקצה, זה מתבטא גם אצלי, אולי גם במענה לתשובה הזאת . זה מתפרש לא נכון . מבחור הכי אבל הכי עדין , וסובלני ושקט, שכמעט בחיים לא ראו אותי אנשים מתרגז,
או שמשהו באמת "מרגש" אותי , אין סבלנות לכלום, לא בא לדבר , לשמוע אף אחד.
מי שמבין שבאמת כואב לך - מבין , אבל מי שלא - זה יכול לגרום להרבה בעיות חברתיות , וגם בפורומים , למשל.

בנוסף - אני מניח שאם הייתה קיימת זוגיות ואהבה אמיתית לפני הכאב , זה משהו אחר. בזוגיות בן הזוג כבר מבין , תומך ,זה אחר. והלוואי והיה לי את זה מלפני.
כרגע, כשבתוך כזה כאב, זה קשה (ואולי בלתי אפשרי, שוב תלוי ברמת הכאב והחלק שזה לוקח מהיום יום) - למצוא זוגיות.

בנוסף , לא בטוח עד כמה זה ייראה לאנשים אטרקטיבים מבחוץ , למה להם להתחיל קשר עם אדם כאוב , מאוד. עוד לפני שהכירו.
העלתי פעם את המחשבה, שכמו שלפעמים רואים אנשים עם מגבלה מסויימת (למשל , ליקוי שכלי) שמתחברים ביחד, או אנשים עם נכות גופנית שמתחברים ביחד, אולי גם האפשרות להכיר לזוגיות כשאתה במצב של כאב, זה גם להכיר בן או בת זוג שגם הם סובלים מכאב כרוני, ככה אפשר להבין אחד את השני בשתיקה.

ואגב, אני חושב שיש להבדיל (לא רק בדיוני זוגיות) בין כאב, לנכות , שכן , לדעתי ההתמודדות איתן היא אחרת.
נכות היא דבר נוראי, קשה, הוא מהווה מגבלה, אבל בעיקר מגבלה תפיסתית (אני לא אוכל יותר לרקוד/לראות/להחזיק את הנכד שלי, למשל ) - וצריך להתמוודד עם זה ולקבל את זה , כל אחד והתמודדותו הוא.
כאב אינסופי שלא פוסק לרגע, פחות מותיר לך ברירה להתמודד או לא . גם אם תרצה להיות חזק, להתמודד, ללכת לפסיכולוג וכו' - כאשר הכאב הוא אמיתי, מוחשי, קשה מאוד להגיע למצב שאנו שולטים בו והוא לא בנו.
 

oritheartist

New member
היי נימ

קודם כל, זה בכנות מצער אותי לשמוע על סיפורי כאב של אחרים וגם כשקראתי את שלך למעלה. זה אבסורדי, אבל מקומם אותי איך האבולוציה יצרה את מערכת הכאב עם פגמים כ"כ גסים. מערכת אזעקה שבאופן תקין מספקת הגנה מתוחכמת על הגוף, נוטה לקלקולים כ"כ קיצוניים שעושים עבודה הפוכה ממה שהכאב נועד לו מלכתחילה.

לגבי מה שכתבת - כאב כרוני משנה אנשים. חלק הופכים עצבניים יותר ועם פתיל הרבה יותר קצר. אצלי (ואני מאמין שאצל אחרים גם) זה מתבטא בהתנתקות מהסביבה והמנעות כמה שניתן מאינטראקציה חברתית. בתקשורת שכן יש לי אם אנשים (אני עדיין מצליח לשמור על שיגרת עבודה במשרד) אני לא מרגיש שאני אגרסיבי או עצבני יותר. יש מידה רבה של פלגמטיות מצידי.
אבל העניין הוא שבפירוש יש שינוי, או השפעה רבה על האישיות. ואנשים סביב לא מקשרים אותה לסיבה, לכאב (הבלתי נראה, לרוב). וכך מבחינתם זו הפלגמטיות שלי, זה הסוציופאתיות שלי. אני הרבה פעמים פשוט מרגיש פריק מוזר. ואפילו לאלו שמודעים לסיבה ויודעים על הקשר, קשה להתמודד עם זה. יש גבול כמה יכולים להבין את הסיבה ולהתאמץ בשבילך.

זו שאלה מעניינת אם הסיכוי לקיים זוגיות גדול יותר אם שני בני הזוג חיים בעולם של כאב כרוני. מצד אחד, יש באמת את ההבנה ההדדית, יש רקע דומה שמאפשר קשר מיוחד. מצד שני עלול להיות איזשהו חוסר איזון. אותה "מעמסה" - לרב עם אותן משמעויות על אורח החיים ועל האישיות - באה בכפול, משני הצדדים.
אני מניח שגם כאן, זה תלוי בסופו של דבר באישיות של שני האנשים.
 
מאחר שמתעוררים כאן כמה עניינים חשובים

אני מקפיצה בכל זאת את השרשור הזה, שנפתח כבר מזמן, אבל ממשיך להתפתח.
 

שרון ל 1

New member
אצלי - עונה גם בהמשך לשאר הדיונים...

הכרתי את בעלי שנה אחרי הניתוחים שלי. כשהמצב שלי רק הלך והתדרדר. והייתה לי צלקת נוראית בגב ('תעלת סואץ' היה הכינוי שלה)
הוא חווה איתי את הניתוח האחרון שלי, וטיפולים אינסופיים. וגם היום זה ככה.
הכי קשה לי זה לראות שקשה לו....
כשהכאב תוקף בכל העוצמה, הוא מרגיש חסר אונים. וז המסתכל אותו.
המבט שיש לו בעיניים יכול לשבור אותי.

ההבדל אצלנו זה שהחצי שלי במקצוע רפואי... העבודה שלו היא טיפול והצלת חיים.
אז טמוע בו הטיפוס המטפל והנותן. הוא פשוט כזה מטבעו. (לפעמים זה משגע אותי! כמה 'עבדתי' איתו על לשחרר! ולחשוב גם על עצמו!)
כך שפרוצדורות רפואיות לא מלחיצות אותו. להיפך. הוא מאד מתעניין. וזה גם עוזר, כי יש לו ידע מאד רחב והוא יודע לשאול את השאלות הנכונות.

לפני שהכרנו, לפני הניתוחים, וגם אחריהם, הייתי נערה.
ורגשית היה לי מאד קשה. לקח לי שנים להבין מי אני ומה אני.
הייתי רקדנית וספורטאית מצטיינת. מסיבות עד אור הבוקר...
ופתאום כל זה נלקח ממך. ועוד כשאתה גם ככה בתקופה שהיא משבר זהות אחד גדול...
אנחנו מתפתחים כבני אדם. אנחנו מגלים את עצמנו מחדש.
אני מצאתי אהבה חדשה בחיים - איפור וציור גוף. וזה החזיר אותי לחיים.
והיום חזרתי לעסוק בדברים שעסקתי בהם פעם - יצרתי יחד עם שותפה שלי קורס איפור וטיפוח ייחודי לנערות ונשים בסיכון, וזה סיפוק עצום.

נכון שהמצב של רובנו לא מאפשר בהכרח חיים נורמליים, אבל נוכחתי גם לדעת שהרבה תלוי באיך אנחנו מרגישים עם עצמנו.
אם אנחנו משלימים עם מי שאנחנו היום, אם בכלל הבנו את זה כבר... או שאנחנו עדיין במלחמות עצמיות?

אני מאמינה שכל אחד חייב משמעות בחיים.
בין אם זה עבודה משמעותית, זוגיות, תחביב חשוב או כל דבר אחד.
ברגע שיש לנו גורם משמעותי בחיים, יש לנו סיבה לחיות. וסיבה לשמוח וליהנות.

חשוב להמשיך ולחפש, חשוב לחזור ל'שוק'. זה מה שיעזור גם להתמודד עם כל השאלות וכל התהיות של מי אני ומה אני. ולמה לי בכלל...
 
כרגיל


ו.. את באמת מפנה כאן את העניןי לדבר הנכון- זה שיש לך בן זוג ממקצוע טיפולי עושה את זה יותר מובן מאליו, כנראה.
מבחינתו.

אני שמחה מאוד בשבילך.
 
למעלה