נצל"ש: מאמר חדש מפרי עטו המלומד ../images/Emo88.gif../images/Emo124.gif
של ד"ר אילן פפה
חלוקת הארץ בראי ההיסטוריה מאת: אילן פפה [ ::: האזור ::: ] 2007 / 11 / 22 בימים אלו אנו מציינים 60 שנה לחלוקתה של פלסטין. שתי חלוקות התרחשו בשנת 1947, האחת על הנייר, בכתב-ההחלטה של האו"ם, והשנייה בפועל. הראשונה הציעה ליישוב היהודי מחצית מן הארץ, והשנייה הותירה בידי היישוב הזה כמעט 80% מן הארץ. הראשונה ביקשה להקים בארץ שתי מדינות, עם איחוד כלכלי ומטבע משותף, ולהותיר בידי שתי המדינות את שאלת המשכה של ההגירה היהודית לארץ בעוד שזו השנייה הביאה לעקירתם של חצי מתושבי הארץ, הרס כפריהם, ערייהם ומורשתם. במקום שתי מדינות אוטונומיות נוסדה רפובליקה ישראלית אתנית גזענית אך לא שבעה. מנהיגיה התחרטו על כך שלא כבשו את כל הארץ ועל כך שהותירו בתוכה מיעוט פלסטיני קטן של כ-100 אלף איש. כל זה ישתנה בשנת 1967. בימים אלה מוצעת החלוקה השלישית, על הנייר, של מדינת בנטוסטאן פלסטינית לצד הרפובליקה האתנית ודומה כי זה עדיין לא סוף הסיפור. לא ניתן לנהל דיון משמעותי בהשלכות ההיסטוריות של שתי החלטות החלוקה האלה ללא שמץ של היסטוריה נגדית או אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית היא סוג של כתיבת היסטוריה שאינו מומלץ בבתי המדרש האקדמיים להיסטוריה, ולרוב בצדק רב. אך כל היסטוריה משמעותית עוסקת באירועים שיכלו לקרות ולא קרו ובהחלטות שיכלו להתקבל ולא התקבלו. בלעדי סוג כזה של אמירה היסטורית אין כל אפשרות לנהל דיון ביקרותי על האירועים שכן קרו וההחלטות שאכן התקבלו. בהתחשב בנחישות של המנהיגות הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה לנהל מאבק כוחני כדי לזכות בכל נתח אפשרי של הארץ, דומה שעם או בלי החלטות האו"ם, המאמץ הציוני העיקרי בשנת 1948 היה נותר חד צדדי ותקיף. המנהיגות הציונית ככלל, ודוד בן-גוריון בפרט, לא ביקשו לאחר מלחמת העולם השנייה לקבל הכרה בינלאומית בזכות להקים מדינה או אישור בריטי לשטח שעליו תקום המדינה. לא היתה כמובן כל התנגדות לתמיכה בינלאומית ומנדטורית כזו, אבל תמיכות שכאלה לא היוו תנאי בל יעבור עבור הקבוצה הקטנה שקיבלה את ההחלטות עבור היישוב הציוני כולו. יתרה מכך, כשנה לפני שהתקבלה החלטת החלוקה אותה הנהגה קבעה לעצמה כי רק שליטה על כ-80% מן הארץ המנדטורית תאפשר קיומה של מדינה יהודית. באותם חודשים היא אף ידעה איזה חלק יכול לא להיכלל במרחב הציוני: הגדה המערבית (שכמובן לא נקראה כך אז) וזאת בשל הזיקה של עבר הירדן לחלק זה של הארץ. מנהיגות היישוב סברה שזיקה זו יכולה להוות בסיס להסכמה על עתיד הארץ. בתוך 80% אלו חייו כמיליון פלסטינים. אותה מנהיגות לא יכלה כמנהיגות ציונית לקבל את נוכחותם של מיליון פלסטינים אלה במדינה היהודית. אם היו נשארים הם היו מהווים רוב גדול אל מול 600 אלף היהודים בשטח. ועל כן התוכניות לטיהורה האתני של הארץ החלו עוד לפני שהתקבלה החלטת החלוקה ועוד בטרם הייה ברור כמה משטח הארץ יוענק על ידי האו"ם למדינה היהודית שבדרך. הסירוב הכלל ערבי והזה הפלסטיני להחלטות החלוקה בא כהפתעה נעימה למנהיגות הציונית, אך ספק אם שינה את תוכניותיה. הוא הקל על היכולת להשתלט על 80% מן השטח ולסלק את תושביו שחיו שם, אבל הוא בוודאי לא מנע זאת. האו"ם הציע רק כ-50% מן הארץ ולכן היה צורך להשתלט על השאר, ועצם הסירוב הערבי העמיד קושי מול תוכניות הגירוש של תושבי הארץ. אם כי צריך לציין כי בין קבלת החלטת החלוקה, בנובמבר 1947, ועד להחלטה הכלל-ערבית להיכנס לארץ באפריל 1948, היה ליישוב זמן לבנות כוח צבאי משמעותי וכאשר נכנסו הצבאות הערבים במאי 48', מאות אלפי פלסטינים כבר סולקו מבתיהם. היכולת, בתנאים הלא קלים של יישוב קטן יחסית, לקבוע חד צדדית את אופייה של הארץ הפך ללקח העיקרי של המנהיגות הישראלית מאז ועד היום. החלוקה בפועל, לא זו על הנייר, היתה עדות לכוח הציוני להשתלט על שטח, לסלק את תושביו הפלסטינים ולהכלילו בתוך מדינת ישראל. מאז התגובה הבינלאומית, הערבית או הפלסטינית, מהווה גורם המשפיע על ביצוע ההשתלטות אבל לא מבטלת אותה. גם המשא ומתן הדיפלומטי שהתנהל סביב רעיון החלוקה בצמתים היסטוריים שונים לא היווה מכשול לתוכניות השתלטות והסיפוח. הוא היווה כפי שלמדנו בימי אוסלו אמצעי להכשרת הפעולה, ולא ניסיון להחליפה נניח בפתרון שלום של ממש. החלוקה בעיניים ישראליות וציוניות הן זו של שנת 1947 והן זו של שנת 2007 היא לא חיפוש אחר פיוס או הסדר שלום עם העם הפלסטיני, אלא קביעת גבול ההשתלטות הישראלית על הארץ. אסטרטגיה זו לכשעצמה מסבירה את כשלון מאמצי השלום לחלק את הארץ ומהווה עילה ראויה לחשיבה עמוקה יותר על רעיון המדינה האחת. זהו הלקח הראשי וממנו נובעים לקחים נוספים. המנהיגות הפלסטינית של שנת 1947 אינה ראויה למחמאות רבות אבל התנגדותה לחלוקה מובנת הן בהתחשב במה שאירע והן אל מול התקופה בה פעלה. ההתנגדות לחלוקה המוצעת של האו"ם מובנת משום שקשה לצפות כי מנהיגות אנטי קולוניאלית תסכים להעניק חצי ממולדתה לקהילת מתיישבים, רובם הגיעו רק כמה שנים קודם לכן, ואשר היוו רק כשליש מן האוכלוסייה הכללית. אך היו בה בהחלטת החלוקה צדדים שהיו ראויים למבט מעמיק יותר, אשר ייתכן שהיה בלתי אפשרי עבור מנהיגות שהיתה גולה ומפוררת בידי השלטון הבריטי מאז 1937. החלטת החלוקה על הנייר נראתה דומה יותר למדינה דו-לאומית וקונפדרטיבית מאשר לשתי מדינות. תחומי שיתוף הפעולה בין שתי הקהילות והפיזור הדמוגרפי שלהם הפך את החלוקה, יותר לאפשרות לחיים אוטנומיים מאשר עצמאיים. ומעל הכל ההחלטה הניחה כי רעיון האזרחות הדמוקרטית יוביל ויאפיל על כל זכות קולקטיבית אחרת. לכן לו היה רצון ציוני כן לשאת ולתת על שותפות בארץ, ולא היה כזה, ולו היה רצון בינלאומי לכפות על ישראל לקבל את עקרונות האזרחות ולכבדם עד היסוד, ולא היה כזה, ייתכן והמסמך שחיברו חברי ועדת אונסקו"פ היה יכול לשמש בסיס להסדר עתידי. האם אלה היו השיקולים של מי שתמך בחלוקה מתוך הקהילה הפלסטינית? קשה להאמין. יש לקוות וסביר להניח שזה נעשה לא מתוך ידיעה של התוכנית הציונית. ובכל זאת היתה בתמיכה התעלמות מהירה מדי מן העמדה הלאומית האנטי קולוניאלית. אבל אולי אז כמו גם היום היה מי שהיה מוכן לעמוד מול הקריאה הלאומית של המציאות. אבל דומה כי מי שדגל בעמדות בינלאומיות יכול היה לתמוך דווקא בהצעת המיעוט של אונסקו"פ להקמת מדינה דמוקרטית אחת על כל הארץ, הצעה שזכתה לחצי מקולות העצרת הכללית של האו"ם ולא להביע תמיכה בתוכנית שרק הלאומיות היהודית מצאה לנכון לקבל. אבל חשוב לציין שבמטריצת הכוחות של 1947 לעמדות בינלאומיות מבפנים או מבחוץ לא היתה שום השפעה על מהלך הדברים. גורלה של הארץ הזו נחרץ כאשר תוכנית ציונית שהתגבשה בשנות ה-30 להפיכתה של ארץ ערבית למולדת יהודית באמצעות כוח הבנייה של המדינה והרס האוכלוסייה המקומית התאפשרה בגלל השואה באירופה. מול קהילה בינלאומית שלא היתה מוכנה להתעמת עם נחישות ציונית ולא התרשמה מאוזלת היד הערבית, מי שקבע את גורלם של כל מי שחיי בין הים לירדן, לשבט או לחסד, היתה קבוצה קטנה של מנהיגות ציונית. אפשר להתפעל מנחישותה ויעילותה מחד גיסא, ומאידך גיסא, להתענות מאכזריותה והרסנותה. מי יודע ייתכן ויום אחד האנרגיות הציוניות המרשימות האלו יגויסו לבנייה והתפייסות. אם לשפוט על פי 60 השנים האחרונות, אנו רחוקים עדיין מאוד מן היום הזה. החלוקות המוצעות היום על ידי ממשלת ישראל ואלה המקובלות עלייה, גם על הנייר וגם בפועל, נותרו כשהיו: אמצעים להשלמת טיהורה האתני של הארץ הזו. רק עמדה ברורה ולכידה של מדינה משותפת לששת מיליון הפלסטינים החיים בה לצד שישה מיליון ישראלים יכולה להציל את כולם מפרק נוסף, וכנראה הרסני עד יותר, בהיסטוריה העתידית של הארץ הזו.
