מאמר מצויין שקראתי רק היום
הכותב, דקל אבשלום. המאמר די ישן (19 באוקטובר 08), אבל רלוונטי מתמיד. טמטום ופתטיות: על המאבק לשחרורו של גלעד שליט המאבק לשחרורו של גלעד שליט עלה מדרגה בחודשים האחרונים. המאבק שבתחילתו הסתכם בהצבת דגלים קטנים על מכוניות פרטיות התקדם לאחרונה למשמרת מחאה בתל-אביב ומספר הפגנות גדולות וקטנות. ביום הכיפורים נערכה הפגנת "בקשת סליחה מגלעד" שבה ננאמו נאומים והושמעו תפילות. במסגרת אחת מההפגנות הוגש למשתתפים כיבוד "כמו בשבי": פיתות יבשות עם זיתים. אולם מה אנחנו אמורים להשיג מכל אלה? את מה שראינו עד עכשיו אי אפשר להגדיר כהפגנה, אלא כהפגנת חולשה. אכילת פיתות יבשות עם זיתים מזכיר לי את התרגילים שילדים קטנים עושים בכדי להשפיע על הוריהם: לפעמים ילד שהוריו מתנגדים לבקשותיו, חושב שאם הוא יכאיב לעצמו, אז ההורה האוהב, שלא רוצה לראות את בנו סובל, יכנע ללחצים וימהר לציית לדרישותיו של בנו. אולם עלינו לזכור שיש הבדל בין מצבנו כילדים להורים אוהבים לבין מצבנו כאזרחים במדינת שחיתות ואפתיה. במקרה הראשון, להורה באמת אכפת מהילד ולכן הוא לעתים נכנע להלקאתו העצמית. במקרה השני, אנחנו יכולים לאכול פיתות יבשות עם זיתים עד שנתפוצץ, אבל זה לא יועיל בדבר. היחסים בינינו לבין המדינה הם לא יחסי אהבה ואכפתיות, אלא יחסים של מאבק פוליטי. אם נפגע בעצמנו, לא באמת נרשים מישהו שם למעלה, כל מה שנעשה זה רק נחליש את כוחנו הפוליטי בעוד המדינה תמשיך להתנהל כרצונה. מאבק אמיתי למען שחרורו של גלעד שליט צריך להתנהל כמו מאבק אמיתי: במקום הנפת דגלי גלעד על מכוניות, שריפת דגלי ישראל ברחובות. הפגנה המונית, מתמשכת ורועשת מול בניין הכנסת במקום הפגנת התבכיינות ובקשת סליחה מול עיריית תל אביב. במקום חסימה ברברית של סחורות לפלסטינים שאין להם כל קשר לחטיפה, חסימת דרכים ראשיות בישראל וקריאה לשביתה כללית עד להחזרת גלעד. אם הטענה של הפעילים לשחרור גלעד נכונה, ואכן רוב הציבור תומך בהם, אז למה שלא ישתמשו בכוח הפוליטי העצום שעומד לרשותם בכדי באמת לפעול לשחרורו של גלעד במקום לשבת ולהתבכיין כל היום? אל תסתמכו על קיומה של אליטה נאורה שכואבת את כאבכם ובאמת תרצה לעזור. אליטה כזאת קיימת אולי בכוכב אחר, אבל פה אצלנו הפוליטיקאים רק רואים את קידומם האישי והישרדותם הפוליטית. הדרך היחידה להשפיע על אנשים כאלה היא רק בהפעלת לחץ נגדם, וזה יכול להיות יותר קל ממה שזה נראה ממבט ראשון. האליטה הפוליטית מפחדת מאתנו פחד מוות. הנה למשל, הליצן הפוליטי אהוד ברק לא מפסיק להפציר בנו להפסיק את ההפגנות, בתירוץ הדבילי שזה "יעלה את המחיר". זאת בעוד מי שהעלתה את ה"מחיר" על שחרורו של גלעד היתה מדינת ישראל, אשר בהחלטה שברק עצמו עמד מאחוריה, שחררה אסירים ללא כל תמורה עבור הרשות הפלסטינית. זה מה שאילץ את חמאס באמת "להעלות את המחיר". לישראלים הנאבקים על השחרור לא צריך להיות אכפת כמה אסירים ישוחררו עבורו. להפך, כל המרבה הרי זה משובח. גם האסירים הפלסטינים הם בחלקם הגדול אנשים שנחטפו על ידי ישראל, הרבה פעמים ללא הגשת כתב אישום או כל האשמה אחרת. מבחינתנו שישחררו את כל האסירים. ומה בנוגע לאלה עם דם על הידיים? לכולם פה יש דם על הידיים, למקרה שלא שמתם לב. כל האזור כאן מצוי במלחמה. שני הצדדים מקיזים את הדם אחד של השני. שני הצדדים רואים את הרוצחים שלהם כגיבורים, אז כל הדיבור הזה על "דם על הידיים" הוא לא יותר מצביעות קדושה. גם לא צריך להיות אכפת להם ששחרור האסירים יחליש את כוח המיקוח של המדינה. להפך: אם כוח המיקוח של המדינה יחלש, נוכל להיות בטוחים שהחטיפות הבאות תסתיימנה הרבה יותר מהר. אלו הנקודות שהלוחמים למען גלעד צריכים להדגיש בכל הזדמנות, אבל הם לא עושים זאת. הם לא עושים זאת כי בכך הם יערערו משהו שחשוב להם הרבה יותר מאשר גלעד שליט: הציונות. הם חוששים מהדרך היחידה לשחרר את גלעד שהיא שחרור אסירים, כיוון שפתרון זה יחליש את המדינה, אשר לה ול"כוח המיקוח" שלה הם נאמנים יותר מלכל הגלעדים שבעולם. לכן הם לוחצים למען פתרונות חסרי תוחלת כמו הפעלת לחץ על האוכלוסייה הפלסטינית. אם הם יחשפו את הצביעות שבהסתרת העובדה שגם גיבורי ישראל הם לא יותר מאנשים עם "דם על הידיים", שגם ישראל מעורבת בחטיפות, וששמירה על כמה מאות מהחטופים שלה חשובה לה יותר משחרורו של חטוף אחד של חמאס, אז הציונות כולה תתגלה כמסכת של צביעות ושל שקרים. הם פוחדים להיכנס לאזור הדמדומים הזה שבו מדינת היהודים הופכת לסתם עוד מדינת טרור. וכדי לא להתמודד עם הרגע הזה, הם מסתפקים באכילת פיתות יבשות ובתפילות. לאחר מכן הם חוזרים לביתם וחושבים "ואו, באמת עשיתי משהו למען גלעד שליט, אני כזה אדם מוסרי ואכפתי", בעוד גלעד עצמו ממשיך להרקב בשבי.
הכותב, דקל אבשלום. המאמר די ישן (19 באוקטובר 08), אבל רלוונטי מתמיד. טמטום ופתטיות: על המאבק לשחרורו של גלעד שליט המאבק לשחרורו של גלעד שליט עלה מדרגה בחודשים האחרונים. המאבק שבתחילתו הסתכם בהצבת דגלים קטנים על מכוניות פרטיות התקדם לאחרונה למשמרת מחאה בתל-אביב ומספר הפגנות גדולות וקטנות. ביום הכיפורים נערכה הפגנת "בקשת סליחה מגלעד" שבה ננאמו נאומים והושמעו תפילות. במסגרת אחת מההפגנות הוגש למשתתפים כיבוד "כמו בשבי": פיתות יבשות עם זיתים. אולם מה אנחנו אמורים להשיג מכל אלה? את מה שראינו עד עכשיו אי אפשר להגדיר כהפגנה, אלא כהפגנת חולשה. אכילת פיתות יבשות עם זיתים מזכיר לי את התרגילים שילדים קטנים עושים בכדי להשפיע על הוריהם: לפעמים ילד שהוריו מתנגדים לבקשותיו, חושב שאם הוא יכאיב לעצמו, אז ההורה האוהב, שלא רוצה לראות את בנו סובל, יכנע ללחצים וימהר לציית לדרישותיו של בנו. אולם עלינו לזכור שיש הבדל בין מצבנו כילדים להורים אוהבים לבין מצבנו כאזרחים במדינת שחיתות ואפתיה. במקרה הראשון, להורה באמת אכפת מהילד ולכן הוא לעתים נכנע להלקאתו העצמית. במקרה השני, אנחנו יכולים לאכול פיתות יבשות עם זיתים עד שנתפוצץ, אבל זה לא יועיל בדבר. היחסים בינינו לבין המדינה הם לא יחסי אהבה ואכפתיות, אלא יחסים של מאבק פוליטי. אם נפגע בעצמנו, לא באמת נרשים מישהו שם למעלה, כל מה שנעשה זה רק נחליש את כוחנו הפוליטי בעוד המדינה תמשיך להתנהל כרצונה. מאבק אמיתי למען שחרורו של גלעד שליט צריך להתנהל כמו מאבק אמיתי: במקום הנפת דגלי גלעד על מכוניות, שריפת דגלי ישראל ברחובות. הפגנה המונית, מתמשכת ורועשת מול בניין הכנסת במקום הפגנת התבכיינות ובקשת סליחה מול עיריית תל אביב. במקום חסימה ברברית של סחורות לפלסטינים שאין להם כל קשר לחטיפה, חסימת דרכים ראשיות בישראל וקריאה לשביתה כללית עד להחזרת גלעד. אם הטענה של הפעילים לשחרור גלעד נכונה, ואכן רוב הציבור תומך בהם, אז למה שלא ישתמשו בכוח הפוליטי העצום שעומד לרשותם בכדי באמת לפעול לשחרורו של גלעד במקום לשבת ולהתבכיין כל היום? אל תסתמכו על קיומה של אליטה נאורה שכואבת את כאבכם ובאמת תרצה לעזור. אליטה כזאת קיימת אולי בכוכב אחר, אבל פה אצלנו הפוליטיקאים רק רואים את קידומם האישי והישרדותם הפוליטית. הדרך היחידה להשפיע על אנשים כאלה היא רק בהפעלת לחץ נגדם, וזה יכול להיות יותר קל ממה שזה נראה ממבט ראשון. האליטה הפוליטית מפחדת מאתנו פחד מוות. הנה למשל, הליצן הפוליטי אהוד ברק לא מפסיק להפציר בנו להפסיק את ההפגנות, בתירוץ הדבילי שזה "יעלה את המחיר". זאת בעוד מי שהעלתה את ה"מחיר" על שחרורו של גלעד היתה מדינת ישראל, אשר בהחלטה שברק עצמו עמד מאחוריה, שחררה אסירים ללא כל תמורה עבור הרשות הפלסטינית. זה מה שאילץ את חמאס באמת "להעלות את המחיר". לישראלים הנאבקים על השחרור לא צריך להיות אכפת כמה אסירים ישוחררו עבורו. להפך, כל המרבה הרי זה משובח. גם האסירים הפלסטינים הם בחלקם הגדול אנשים שנחטפו על ידי ישראל, הרבה פעמים ללא הגשת כתב אישום או כל האשמה אחרת. מבחינתנו שישחררו את כל האסירים. ומה בנוגע לאלה עם דם על הידיים? לכולם פה יש דם על הידיים, למקרה שלא שמתם לב. כל האזור כאן מצוי במלחמה. שני הצדדים מקיזים את הדם אחד של השני. שני הצדדים רואים את הרוצחים שלהם כגיבורים, אז כל הדיבור הזה על "דם על הידיים" הוא לא יותר מצביעות קדושה. גם לא צריך להיות אכפת להם ששחרור האסירים יחליש את כוח המיקוח של המדינה. להפך: אם כוח המיקוח של המדינה יחלש, נוכל להיות בטוחים שהחטיפות הבאות תסתיימנה הרבה יותר מהר. אלו הנקודות שהלוחמים למען גלעד צריכים להדגיש בכל הזדמנות, אבל הם לא עושים זאת. הם לא עושים זאת כי בכך הם יערערו משהו שחשוב להם הרבה יותר מאשר גלעד שליט: הציונות. הם חוששים מהדרך היחידה לשחרר את גלעד שהיא שחרור אסירים, כיוון שפתרון זה יחליש את המדינה, אשר לה ול"כוח המיקוח" שלה הם נאמנים יותר מלכל הגלעדים שבעולם. לכן הם לוחצים למען פתרונות חסרי תוחלת כמו הפעלת לחץ על האוכלוסייה הפלסטינית. אם הם יחשפו את הצביעות שבהסתרת העובדה שגם גיבורי ישראל הם לא יותר מאנשים עם "דם על הידיים", שגם ישראל מעורבת בחטיפות, וששמירה על כמה מאות מהחטופים שלה חשובה לה יותר משחרורו של חטוף אחד של חמאס, אז הציונות כולה תתגלה כמסכת של צביעות ושל שקרים. הם פוחדים להיכנס לאזור הדמדומים הזה שבו מדינת היהודים הופכת לסתם עוד מדינת טרור. וכדי לא להתמודד עם הרגע הזה, הם מסתפקים באכילת פיתות יבשות ובתפילות. לאחר מכן הם חוזרים לביתם וחושבים "ואו, באמת עשיתי משהו למען גלעד שליט, אני כזה אדם מוסרי ואכפתי", בעוד גלעד עצמו ממשיך להרקב בשבי.
