מבוא לאתאיזם
אתאיזם דוחה את האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות, לא חומריות כקטגוריה שנפרדת מאחרות העומדות בפני עצמן. זאת ההגדרה .
זה הגיוני וטוב כי מה יש לו לאדם להאמין בישויות ? איזה תועלת פרטית תהיה לו מזה או איזה תועלת לכלל תהיה מזה ?
אם נקח לדוגמה אדם שמאמין שהוא טוב במשהו אז יש בזה תועלת גם בשבילו וגם לכולם ואם אדם מרגיש שהוא חסר ערך והוא בדיכאון בגלל זה אז מטפלים בו ומנסים להחזיר אותו לאיזון . מאוד פרקטי מאוד פשוט .
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מפה הכל הולך ומסתבך.
אלו שמאמינים באלוהים שהוא נדיב ורחמן הם הופכים להיות יותר ויותר נדיבים ורחמנים, ההיפך מהטבע שלהם. כי אם אלוהים שהם מאמינים בו הוא כזה אז הם שואפים להיות כמוהו . ממש פסטורלי .
לעומתם יש את אלו שחיים במציאות הקשה וחוו מיקרים נוראיים שלא נותר להם אלא להאמין שאלוהים הוא אכזר וחסר לב, זה לא שהם הופכים להיות כמותו, הם נמצאים במציאות קשה, כמעט לא שפויה. זאת המציאות הם אומרים. לא מדובר בכלל בהם, זו המציאות. והנה אפילו כתוב בתנ"ך שביום מלחמה אחד על בני ישראל להרוג חפים מפשע רבים שישבו בשלווה ובנחת על לא עוול בכפם. והנה הם מצאו גם את ההוכחה שהם שפויים.
מכל אלו, הכי בסדר יוצאים, אלו שרואים, את אלו מצד אחד, ואת אלו מהצד השני, ואומרים מה קורה פה ? הכל מתחיל מזה שהם מאמינים באלוהים אז אני לא מאמין באלוהים. וזהו .
אבל יש דבר אחד שהם פיספסו. בפסיכולוגיה של האמונה מדובר באמונה של האדם בעצמו.
אלוהים זו רק מילה שהאדם נעזר בה כדי להצביע על האידאל של עצמו.
קח נשימה עמוקה וכמה שניות לחשוב על זה .
.
.
.
.
אלו שמאמינים שהם טובים או אלו שמאמינים שהאידאל רע מאמינים בעצמם.
אבל אלו שלא מאמינים באלוהים -אינם מאמינים בעצמם.
אין להם על מה להצביע כאידאל .
וזה הכי גרוע .
ולכן, בגלל שיש להם רגשי נחיתות, כל השאיפה שלהם היא להצביע על אנשים שנמצאים כביכול מעליהם, שהם לא בסדר וזה כאילו יהפוך אותם לבסדר. אבל זה רק מחמיר את המצב שלהם.
זה היה רק המבוא לאתאיזם, האתאיזם עצמו למעשה הוא שהאדם מאמין שהוא אלוהים וזה קורה רק אחרי שנגמרו לו כל התסביכים .
לא שזה לא דבר טוב, אותו אדם יכול לשמש דוגמא לאחרים .
אבל תמיד יהיה מישהו שימצא בזה משהו לא טוב או ימצא דרך להעביר ביקורת.
אתאיזם דוחה את האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות, לא חומריות כקטגוריה שנפרדת מאחרות העומדות בפני עצמן. זאת ההגדרה .
זה הגיוני וטוב כי מה יש לו לאדם להאמין בישויות ? איזה תועלת פרטית תהיה לו מזה או איזה תועלת לכלל תהיה מזה ?
אם נקח לדוגמה אדם שמאמין שהוא טוב במשהו אז יש בזה תועלת גם בשבילו וגם לכולם ואם אדם מרגיש שהוא חסר ערך והוא בדיכאון בגלל זה אז מטפלים בו ומנסים להחזיר אותו לאיזון . מאוד פרקטי מאוד פשוט .
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מפה הכל הולך ומסתבך.
אלו שמאמינים באלוהים שהוא נדיב ורחמן הם הופכים להיות יותר ויותר נדיבים ורחמנים, ההיפך מהטבע שלהם. כי אם אלוהים שהם מאמינים בו הוא כזה אז הם שואפים להיות כמוהו . ממש פסטורלי .
לעומתם יש את אלו שחיים במציאות הקשה וחוו מיקרים נוראיים שלא נותר להם אלא להאמין שאלוהים הוא אכזר וחסר לב, זה לא שהם הופכים להיות כמותו, הם נמצאים במציאות קשה, כמעט לא שפויה. זאת המציאות הם אומרים. לא מדובר בכלל בהם, זו המציאות. והנה אפילו כתוב בתנ"ך שביום מלחמה אחד על בני ישראל להרוג חפים מפשע רבים שישבו בשלווה ובנחת על לא עוול בכפם. והנה הם מצאו גם את ההוכחה שהם שפויים.
מכל אלו, הכי בסדר יוצאים, אלו שרואים, את אלו מצד אחד, ואת אלו מהצד השני, ואומרים מה קורה פה ? הכל מתחיל מזה שהם מאמינים באלוהים אז אני לא מאמין באלוהים. וזהו .
אבל יש דבר אחד שהם פיספסו. בפסיכולוגיה של האמונה מדובר באמונה של האדם בעצמו.
אלוהים זו רק מילה שהאדם נעזר בה כדי להצביע על האידאל של עצמו.
קח נשימה עמוקה וכמה שניות לחשוב על זה .
.
.
.
.
אלו שמאמינים שהם טובים או אלו שמאמינים שהאידאל רע מאמינים בעצמם.
אבל אלו שלא מאמינים באלוהים -אינם מאמינים בעצמם.
אין להם על מה להצביע כאידאל .
וזה הכי גרוע .
ולכן, בגלל שיש להם רגשי נחיתות, כל השאיפה שלהם היא להצביע על אנשים שנמצאים כביכול מעליהם, שהם לא בסדר וזה כאילו יהפוך אותם לבסדר. אבל זה רק מחמיר את המצב שלהם.
זה היה רק המבוא לאתאיזם, האתאיזם עצמו למעשה הוא שהאדם מאמין שהוא אלוהים וזה קורה רק אחרי שנגמרו לו כל התסביכים .
לא שזה לא דבר טוב, אותו אדם יכול לשמש דוגמא לאחרים .
אבל תמיד יהיה מישהו שימצא בזה משהו לא טוב או ימצא דרך להעביר ביקורת.
