מבצע פסקה 2 ביום 2!
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
הפסקא שלי
מיקו התרוצץ בכלוב מצד לצד, מעיף נסורת לכל עבר, והשמיעה ציוצים מבוהלים לעבר בני האנוש שעמדו מעליו וצפו בו.
"נו חברה, תגידו לי מה קורה. זה לא מצחיק יותר" . בני האנוש השתתקו לרגע למשמע קולו הצרוד של מיקו. נראה כי אפילו שהם יצרו אותו, משהוא בזה שאוגר מדבר אליהם הפתיע אותם כל פעם מחדש..
יד לבנה פתחה את הכלוב ואחזה במיקו.
מיקו התרוצץ בכלוב מצד לצד, מעיף נסורת לכל עבר, והשמיעה ציוצים מבוהלים לעבר בני האנוש שעמדו מעליו וצפו בו.
"נו חברה, תגידו לי מה קורה. זה לא מצחיק יותר" . בני האנוש השתתקו לרגע למשמע קולו הצרוד של מיקו. נראה כי אפילו שהם יצרו אותו, משהוא בזה שאוגר מדבר אליהם הפתיע אותם כל פעם מחדש..
יד לבנה פתחה את הכלוב ואחזה במיקו.
עוץליגוץלי
New member
די מזכיר פתיחה של אחד הסיפורים של סקלאזי
עוץליגוץלי
New member
המשך
ישבתי שם, מורח אלוורה על השריטה שעל רקתו הימנית, תוצאה של השתוללותו בתחילת הטיפול בנזעי חשמל עד להשפעת התרופה. הוא הסתכל עלי והחל למלמל בלא שפה, כפי שכמעט כל מי שיצא מהביצות עושה. הוא מילמל, אבל שלא כמו מטופלים אחרים, הוא מילמל בשפה של הסיוטים. בשפה של הבלונים הצהובים, הוא קרא לי בשם שאין לי.
 
"פנינו אל העתיד, העבר נגמר, העתיד הוא שנשאר. מי שעברו אותו לוכד, עם העתיד לא יתמודד." מלמלתי לעצמי את המנטרה. פנינו אל העתיד, גבנו אל הסיוט. פנינו לעולם טוב, לעולם בריא, גבנו אל העבר, אנחנו מפנים עורף לשנאה. מלמלתי את המנטרה תוך כדי עיסוי שריריו המכווצים של המטופל, השרירים שאימץ למול רצועות מיטת הטיפולים.
ישבתי שם, מורח אלוורה על השריטה שעל רקתו הימנית, תוצאה של השתוללותו בתחילת הטיפול בנזעי חשמל עד להשפעת התרופה. הוא הסתכל עלי והחל למלמל בלא שפה, כפי שכמעט כל מי שיצא מהביצות עושה. הוא מילמל, אבל שלא כמו מטופלים אחרים, הוא מילמל בשפה של הסיוטים. בשפה של הבלונים הצהובים, הוא קרא לי בשם שאין לי.
 
"פנינו אל העתיד, העבר נגמר, העתיד הוא שנשאר. מי שעברו אותו לוכד, עם העתיד לא יתמודד." מלמלתי לעצמי את המנטרה. פנינו אל העתיד, גבנו אל הסיוט. פנינו לעולם טוב, לעולם בריא, גבנו אל העבר, אנחנו מפנים עורף לשנאה. מלמלתי את המנטרה תוך כדי עיסוי שריריו המכווצים של המטופל, השרירים שאימץ למול רצועות מיטת הטיפולים.
הו, מוזות של אמצע הלילה...
"יומן מסע מספר: לא רלוונטי.
תאריך: למי אכפת.
אוליבר. אסור לבטוח באוליבר. הוא מסלף כל, הוא משקר כל הזמן, והוא יודע דברים, אך אינו חושף שהוא יודע אותם. זה כבר הלילה השלישי של המרדף, אם אכן אפשר לכנות את מצב היממה באיזורים האלה 'לילה', ואם אכן אפשר לכנות את זה מרדף, לעזאזל, אם אפשר באמת לכנות משהו באופן וודאי שזהו אכן זה. איני בטוח אם הוא רודף אחרנו, או שאנו פשוט נופלים לידיים שלו כמו פרפרים שנלכדים בלהבת נר - ואוליבר עצמו הנר. הוא מצא אותי לפני יומיים, ואני הייתי צריך לדלג שישה עשר פעמים לפני שאיבדתי אותו. לא ייתכן שאיבד אותי, אוליבר רואה הכל, עם העיניים האלה שלו, הוא תמיד התגאה בכך שהוא יכול לראות את כל העולמות יחדיו, אולי פשוט המרדף התשיש אותו, אולי פשוט החליט לתת לי לגווע - אין לדעת עם אוליבר. לצערי אומנם המנוס עלה לי כנראה בחיי - הדילוגים נעשו ללא קואורדינאטות, תחילה לאיזורים משונים, אחר כך לאיזורים מופרכים, ואז המרחב כבר החל לאבד צורה. בדילוג האחרון נשבר לי אחד מן המפתחות בזמן המעבר. לרגע אחד הייתי תלוי בין כל העולמות כולם, ואז פשוט הופעתי פה. זה נראה כמו מבנה חסר גבולות, או עולם שכולו מבנה - אני יכול רק להניח. המסדרונות כאן ישרים אל האינסוף, וכל עשרים צעדים בדיוק ישנו גרם מדרגות אל הקומה הבאה, הבעיה היא ש-'הקומה הבאה', הוא דבר שמשתנה בין כל גרם מדרגות אחד למשנהו. אין קירות חיצוניים למקום הזה, מכל כיוון רק עוד חדרים ועוד מסדרונות. אני חש כאילו אני אבוד בתוך קובייה הונגרית, רק אחת שהורכבה מאלף חלקים, וגל הזמן מישהו משחק איתה ומשנה את הכיוונים של הדברים. אני צמא כל כך... נגמרו לי המים כבר לפני שלושה ימים. גופי חלש. גרוני כואב. אוליבר ניצח. אני אמות כאן, גם אם זה לא במו ידיו. אני מניח את היומן הזה לצד גופתי, בתקווה שמישהו ימצא אותו ומלאכתי לא תהייה לשווא. אך מי שלא תהייה זכור זאת - אסור לבטוח באוליבר, אסור לבטוח באוליבר..."
סגרתי את היומן בחבטה כששמעתי את הצעדים מתקרבים, הנחתי אותו על השולחן וחמקתי לקצה השני של החדר, מעמיד פנים שאני מתחמם ליד האח. אוליבר נכנס פנימה, לחדר, עם ערימה של ספרים.
"תראה מה ליקטתי", אמר והניח ערימה של ספרים ישנים על השולחן שגם ככה עלה על גדותיו בספרים. העפתי לעברו מבט וחזרתי אל האש. לא אכפת לי. שיחשוב שלא אכפת לי.
"אבל אני חושב שנסחפת כבר עם עלילתו של ספר אחר", הוא אמר זאת בטון מרמז. הזדקפתי מעמידתי השפופה ופניתי אליו. הוא ליטף בידו היחידה את יומן המסע.
"הו היינריך..." הוא ציקצק, "הוא לא הזהיר אותך שאני רואה הכל?"
"יומן מסע מספר: לא רלוונטי.
תאריך: למי אכפת.
אוליבר. אסור לבטוח באוליבר. הוא מסלף כל, הוא משקר כל הזמן, והוא יודע דברים, אך אינו חושף שהוא יודע אותם. זה כבר הלילה השלישי של המרדף, אם אכן אפשר לכנות את מצב היממה באיזורים האלה 'לילה', ואם אכן אפשר לכנות את זה מרדף, לעזאזל, אם אפשר באמת לכנות משהו באופן וודאי שזהו אכן זה. איני בטוח אם הוא רודף אחרנו, או שאנו פשוט נופלים לידיים שלו כמו פרפרים שנלכדים בלהבת נר - ואוליבר עצמו הנר. הוא מצא אותי לפני יומיים, ואני הייתי צריך לדלג שישה עשר פעמים לפני שאיבדתי אותו. לא ייתכן שאיבד אותי, אוליבר רואה הכל, עם העיניים האלה שלו, הוא תמיד התגאה בכך שהוא יכול לראות את כל העולמות יחדיו, אולי פשוט המרדף התשיש אותו, אולי פשוט החליט לתת לי לגווע - אין לדעת עם אוליבר. לצערי אומנם המנוס עלה לי כנראה בחיי - הדילוגים נעשו ללא קואורדינאטות, תחילה לאיזורים משונים, אחר כך לאיזורים מופרכים, ואז המרחב כבר החל לאבד צורה. בדילוג האחרון נשבר לי אחד מן המפתחות בזמן המעבר. לרגע אחד הייתי תלוי בין כל העולמות כולם, ואז פשוט הופעתי פה. זה נראה כמו מבנה חסר גבולות, או עולם שכולו מבנה - אני יכול רק להניח. המסדרונות כאן ישרים אל האינסוף, וכל עשרים צעדים בדיוק ישנו גרם מדרגות אל הקומה הבאה, הבעיה היא ש-'הקומה הבאה', הוא דבר שמשתנה בין כל גרם מדרגות אחד למשנהו. אין קירות חיצוניים למקום הזה, מכל כיוון רק עוד חדרים ועוד מסדרונות. אני חש כאילו אני אבוד בתוך קובייה הונגרית, רק אחת שהורכבה מאלף חלקים, וגל הזמן מישהו משחק איתה ומשנה את הכיוונים של הדברים. אני צמא כל כך... נגמרו לי המים כבר לפני שלושה ימים. גופי חלש. גרוני כואב. אוליבר ניצח. אני אמות כאן, גם אם זה לא במו ידיו. אני מניח את היומן הזה לצד גופתי, בתקווה שמישהו ימצא אותו ומלאכתי לא תהייה לשווא. אך מי שלא תהייה זכור זאת - אסור לבטוח באוליבר, אסור לבטוח באוליבר..."
סגרתי את היומן בחבטה כששמעתי את הצעדים מתקרבים, הנחתי אותו על השולחן וחמקתי לקצה השני של החדר, מעמיד פנים שאני מתחמם ליד האח. אוליבר נכנס פנימה, לחדר, עם ערימה של ספרים.
"תראה מה ליקטתי", אמר והניח ערימה של ספרים ישנים על השולחן שגם ככה עלה על גדותיו בספרים. העפתי לעברו מבט וחזרתי אל האש. לא אכפת לי. שיחשוב שלא אכפת לי.
"אבל אני חושב שנסחפת כבר עם עלילתו של ספר אחר", הוא אמר זאת בטון מרמז. הזדקפתי מעמידתי השפופה ופניתי אליו. הוא ליטף בידו היחידה את יומן המסע.
"הו היינריך..." הוא ציקצק, "הוא לא הזהיר אותך שאני רואה הכל?"
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.