מבקשת הערות ורעיונות לסיום
שלום, להרגשתי הסיפור כבר קרוב מאד לסוף. אבל קשה לי לסיים אותו. אשמח להערות והתייחסויות. תודה! לב חם ===== אתמול ד"ר ניסן אמרה שאני זקוקה להרבה מאד אהבה כדי להחלים. היא אמרה שהם מחפשים תורמים אבל שיש רשימת המתנה ארוכה מאד, ושאלה שוב אם אין אף אחד מהמכרים שלי שיכול באמת לאהוב. עד כמה שאני ידעתי לא היה. היו לי כמה חברים שנסעו להודו לפני כמה שנים כדי ללמוד מאיזה גורו אחד בשם סוואמי משהו, ואחות שלי למדה במכון LOVE בניו-זילנד, אבל לא חשבתי שאף אחד מהם באמת הצליח להגיע לרמה האולטימטיבית. אם הם היו מצליחים הייתי כבר שומעת על זה. זה היה אחד מנושאי השיחה המועדפים, וכולם כל הזמן השוו ציונים אחד עם השני וריכלו על ציונים של אנשים אחרים. ד"ר ניסן הציעה שניצור עם החברים שלי קשר בכל זאת, כדי לברר. היא היתה עצובה, וזה לא היה סימן טוב. גם אני הייתי עצובה, אבל זה היה רגיל. בצהריים אלברטו הגיע לטיפול האהבה היומי. ציון האהבה המתוקנן של אלברטו היה שבע מאות חמישים ושש, והוא היה האדם עם הדרוג הכללי הכי גבוה שפגשתי אי פעם. את הדרוג הפרטני של האהבה שלו כלפי אף פעם לא ידעתי, אבל כנראה שהוא היה גבוה מספיק כדי שיניחו לו להמשיך להיות המטפל שלי. דנית, האחות מפסיכיאטריה, סיפרה לי שאלברטו רק הולך ומשתפר עם השנים ("הוא התחיל עם שש מאות שמונים"), ואולי עוד עשר או עשרים שנה הוא יצליח להגיע לדרגת "מרפא באהבת אמת". אני יודעת שאלברטו עשה כמיטב יכולתו לאהוב אותי, אבל זה לא היה קל, והלב שלי נותר כחול וקר. הבוקר ד"ר פיקרסקי שאל אותי אם אכפת לי שנדבר קצת. הסכמתי. אני מחבבת את ד"ר פיקרסקי, אולי כי הכרתי אותו עוד לפני שמהפכת האהבה התחילה. הוא היה חבר די טוב של אבא עד שהוא גילה מה אבא באמת מרגיש כלפיו. ישבנו בפינה שקטה של המחלקה. הוא שאל אותי על מה אני חושבת בימים האחרונים. אמרתי לו שיותר טוב שישאל אותי על מה אני חושבת בלילות האחרונים. הוא שאל אותי על מה אני חושבת בלילות האחרונים, אבל אני לא אמרתי כלום. אם הוא היה שואל אותי ישר, הייתי מספרת לו שבלילות אני לא חושבת ישר. אני חושבת מחשבות שהולכות במעגלים, בלולאות, בקשרים. בטירופים קטנים, כמו אלפי נבטים ירוקים. אני נרדמת כרוכה במחשבות ובחלומי אני בבית, בחדר הישן שלי. אני עומדת ומביטה בראי, מסתכלת על העיניים שלי, מחפשת משהו, והן כל כך בהירות... אבל אז הן מתחילות לנזול פנימה, עד שיש שם רק חורים שחורים. והכחול שהיה קודם העיניים שלי נוזל לתוך הגוף שלי ואני יודעת שכשהוא יגיע ללב שלי אני אמות. אני קופאת - אני יודעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה לקרוא לאלברטו והכל יפסק. אני יודעת שאני רק צריכה להגיד את שמו והכל יפסק. אבל אני לא יכולה להשמיע קול. חייכתי לד"ר פיקרסקי עם הלחיים והרמתי גבות, כממתינה לשאלה הבאה. הוא שאל אם אני אוכלת (רק דברים שלא נתקעים בגרון) ואם יש לי תיאבון (כן) ואיזה צבע אני הכי אוהבת (כחול או שחור או כחול עם נקודות שחורות). ואז הוא כחכח ושאל אם אני מחבבת את אלברטו. "הוא בסדר", אמרתי בפנים חסרי הבעה, והוא רשם. אחר כך הוא שאל מתי היתה הפעם האחרונה שיצאתי לביקור בבית ההורים. אמרתי לו שאני לא זוכרת מתי זה היה, אבל אם זה חשוב, אז הוא יכול לבדוק את הרישומים במחשב, כי אני חושבת שיום אחרי זה בלעתי את כל הכדורים. הוא קפא ופניו לבשו הבעה עגמומית כל כך, שכמעט התחלתי לצחוק. אחר כך הוא אמר שאין לי מה לדאוג, שיש לי את אלברטו והוא באמת נהדר. "הוא מאד אוהב אותך", אמר. "כולנו מאד אוהבים אותך ואת תבריאי". חייכתי שוב עם הלחיים. החלטתי שהגיע הזמן להחליף נושא. "מה שלום אלה?" שאלתי. ד"ר פיקרסקי אמר שאלה גרה עכשיו רק עם אמא שלה ושהם (כחכוח) לא מדברים לעיתים (כחכוח) כל כך קרובות. ד"ר פיקרסקי נשאר לשבת עוד קצת אבל הוא כבר לא חייך יותר.
שלום, להרגשתי הסיפור כבר קרוב מאד לסוף. אבל קשה לי לסיים אותו. אשמח להערות והתייחסויות. תודה! לב חם ===== אתמול ד"ר ניסן אמרה שאני זקוקה להרבה מאד אהבה כדי להחלים. היא אמרה שהם מחפשים תורמים אבל שיש רשימת המתנה ארוכה מאד, ושאלה שוב אם אין אף אחד מהמכרים שלי שיכול באמת לאהוב. עד כמה שאני ידעתי לא היה. היו לי כמה חברים שנסעו להודו לפני כמה שנים כדי ללמוד מאיזה גורו אחד בשם סוואמי משהו, ואחות שלי למדה במכון LOVE בניו-זילנד, אבל לא חשבתי שאף אחד מהם באמת הצליח להגיע לרמה האולטימטיבית. אם הם היו מצליחים הייתי כבר שומעת על זה. זה היה אחד מנושאי השיחה המועדפים, וכולם כל הזמן השוו ציונים אחד עם השני וריכלו על ציונים של אנשים אחרים. ד"ר ניסן הציעה שניצור עם החברים שלי קשר בכל זאת, כדי לברר. היא היתה עצובה, וזה לא היה סימן טוב. גם אני הייתי עצובה, אבל זה היה רגיל. בצהריים אלברטו הגיע לטיפול האהבה היומי. ציון האהבה המתוקנן של אלברטו היה שבע מאות חמישים ושש, והוא היה האדם עם הדרוג הכללי הכי גבוה שפגשתי אי פעם. את הדרוג הפרטני של האהבה שלו כלפי אף פעם לא ידעתי, אבל כנראה שהוא היה גבוה מספיק כדי שיניחו לו להמשיך להיות המטפל שלי. דנית, האחות מפסיכיאטריה, סיפרה לי שאלברטו רק הולך ומשתפר עם השנים ("הוא התחיל עם שש מאות שמונים"), ואולי עוד עשר או עשרים שנה הוא יצליח להגיע לדרגת "מרפא באהבת אמת". אני יודעת שאלברטו עשה כמיטב יכולתו לאהוב אותי, אבל זה לא היה קל, והלב שלי נותר כחול וקר. הבוקר ד"ר פיקרסקי שאל אותי אם אכפת לי שנדבר קצת. הסכמתי. אני מחבבת את ד"ר פיקרסקי, אולי כי הכרתי אותו עוד לפני שמהפכת האהבה התחילה. הוא היה חבר די טוב של אבא עד שהוא גילה מה אבא באמת מרגיש כלפיו. ישבנו בפינה שקטה של המחלקה. הוא שאל אותי על מה אני חושבת בימים האחרונים. אמרתי לו שיותר טוב שישאל אותי על מה אני חושבת בלילות האחרונים. הוא שאל אותי על מה אני חושבת בלילות האחרונים, אבל אני לא אמרתי כלום. אם הוא היה שואל אותי ישר, הייתי מספרת לו שבלילות אני לא חושבת ישר. אני חושבת מחשבות שהולכות במעגלים, בלולאות, בקשרים. בטירופים קטנים, כמו אלפי נבטים ירוקים. אני נרדמת כרוכה במחשבות ובחלומי אני בבית, בחדר הישן שלי. אני עומדת ומביטה בראי, מסתכלת על העיניים שלי, מחפשת משהו, והן כל כך בהירות... אבל אז הן מתחילות לנזול פנימה, עד שיש שם רק חורים שחורים. והכחול שהיה קודם העיניים שלי נוזל לתוך הגוף שלי ואני יודעת שכשהוא יגיע ללב שלי אני אמות. אני קופאת - אני יודעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה לקרוא לאלברטו והכל יפסק. אני יודעת שאני רק צריכה להגיד את שמו והכל יפסק. אבל אני לא יכולה להשמיע קול. חייכתי לד"ר פיקרסקי עם הלחיים והרמתי גבות, כממתינה לשאלה הבאה. הוא שאל אם אני אוכלת (רק דברים שלא נתקעים בגרון) ואם יש לי תיאבון (כן) ואיזה צבע אני הכי אוהבת (כחול או שחור או כחול עם נקודות שחורות). ואז הוא כחכח ושאל אם אני מחבבת את אלברטו. "הוא בסדר", אמרתי בפנים חסרי הבעה, והוא רשם. אחר כך הוא שאל מתי היתה הפעם האחרונה שיצאתי לביקור בבית ההורים. אמרתי לו שאני לא זוכרת מתי זה היה, אבל אם זה חשוב, אז הוא יכול לבדוק את הרישומים במחשב, כי אני חושבת שיום אחרי זה בלעתי את כל הכדורים. הוא קפא ופניו לבשו הבעה עגמומית כל כך, שכמעט התחלתי לצחוק. אחר כך הוא אמר שאין לי מה לדאוג, שיש לי את אלברטו והוא באמת נהדר. "הוא מאד אוהב אותך", אמר. "כולנו מאד אוהבים אותך ואת תבריאי". חייכתי שוב עם הלחיים. החלטתי שהגיע הזמן להחליף נושא. "מה שלום אלה?" שאלתי. ד"ר פיקרסקי אמר שאלה גרה עכשיו רק עם אמא שלה ושהם (כחכוח) לא מדברים לעיתים (כחכוח) כל כך קרובות. ד"ר פיקרסקי נשאר לשבת עוד קצת אבל הוא כבר לא חייך יותר.
. מה שחסר לי, זה איפה, בתוך הדמות, נמצאת חוסר-היכולת-לאהוב - ואיך הנקודה הזאת משתנה לאורך הסיפור, מה משפיע עליה (מעלה ומוריד את המדד?), ואיך היא משפיעה על ההתנהגות של הדמות ועל היחס של הסביבה אליה. בסיום, כשהיא 'אוהבת' את אחותה, זה לא נראה כמו שינוי או נקודת שיא, כי לא חידדת את החָסר בדמות לפני החלק עם החלומות (ובמהלכו - למה היא מסוגלת לאהוב דווקא אז?..) השינויים האלה יוכלו, אולי, לפצות גם על המחסור במתח. בבקשה ^^. מקווה שעזרתי.