מבקשת לדעת על הרצון שלכן להשתתף בלויה ולדעת

[tamarashk]

יש לנו הרבה מה לשפר -ונעשה את זה

בקרוב אבקש את כתובות הדואל שלכן כדי לשלוח שאלנוים,
שתוצאותיהם יוצגו בפני מקבלי ההחלטות

 

[new teacher]

אחרת...

הי תמר.
לקח לי זמן להגיב לך, כי ראיתי את הרוח הכללית של ההודעות, והתחושה שלי היא קצת אחרת. ואני לא רוצה חלילה לפגוע באף אחד, או שישתמע באיזושהי דרך שאני מייצגת משהו מלבד עצמי. זו אני, וזה מה שהרגשתי.
האינסטינקט הראשוני שלי כששאלו אותי אם אני רוצה שבית החולים יטפל בסידורי הלוויה אחרי שהדופק פסק בשבוע 32+ היה דווקא הקלה.
הרגשתי שהקשר שלי לעוברית הוא יותר ברמה הנפשית ( אולי גם ברמה הרוחנית), ושלגוף יש פחות משמעות. היא גם הייתה בבטני 4 ימים מהרגע שגילינו את הפסקת הדופק, והייתה לי הזדמנות להיפרד, ולכן בזמן אמת החלטתי שאני לא רוצה לראות אותה, ולא הייתי רוצה להשתתף בלוויה. אולי הניסיון לצמצם את החלק הגופני היה הדחקה, או חלק ממנגנון ההתמודדות. אבל זה מה שהרגשתי שנכון בשבילי באותו רגע.
אחרי תקופה התחלתי לברר, בעיקר באמצעות הפורום הזה, מה באמת עושים עם עוברים או תינוקות בני יומם שנפטרו. את הרוב הדחקתי, עד לרמה שאני אפילו לא זוכרת באיזו עיר קוברים את מי שנולד בבית החולים בו ילדתי. אני רק זוכרת שאמרו שכשמגיע עובר שלם נותנים לו שם- שם אחיד לבנים ושם אחיד לבנות. באופן מוזר זה דווקא אחד מהשמות שחשבתי עליהם לעוברית שלי, ועכשיו זה מבחינתי שמה השני. (למרות שאני לא יודעת מה זה אומר "עובר שלם" כי היא עברה בדיקה פתולוגית).
אני חושבת שגם אם היה קבר-לא הייתי עולה אליו. זו ההתמודדות שלי. הגוף שלה לא הצליח להיות הבית של הנשמה שלה, והנשמה שלה מבחינתי לא נמצאת במקום בו נמצא הגוף שלה.
אני חושבת שאם הייתה לי אפשרות להשתתף בלוויה הייתי נכנסת לסטרס, כי זה לא באמת מה שרציתי, ואם הייתה אפשרות כזו הייתי כנראה מרגישה רגשות אשם נוראיים על זה שכך אני מרגישה. לי באופן אישי זה היה פוגם, ולא עוזר להתמודדות.
אבל שוב- זו לחלוטין רק אני.
עכשיו שאמרתי את כל זה- היום, אחרי שנתיים, הייתי שמחה למידע- דף מסודר עם אישור שהיא נקברה היכן שהוא, בין אם לבד ובין אם לא, ובעיקר האם נתנו לה שם. אם היה דף כזה הייתי מוסיפה אותו למסמכי ההיריון, ושומרת אותו לנצח.
תודה על נכונותך לעזור.

 

[דני תות]

איתך

אחרי כל הדיון על הקבורה דיברתי על כך עם בעלי אתמול. מתוך מקום שאני באמת לא יודעת מה אני רוצה. שהדיון הזה פתח אצלי פינה שהרגשתי שהיא כן סגורה, ועכשיו נפתחה מחדש. כי אני, חצי שנה אחרי, לא הרגשתי בתקופה הזו שאין לי "קלוז'ר", סיום. אין לי חוסר שקט לגבי ההנצחה שלו. אני כן חושבת אולי על קעקוע בהמשך של השם שלו, אבל כרגע זה במילא לא רלוונטי והרגשתי שזו הפינה היחידה שנשארה לי פתוחה. הדיון פה גרם לי לחשוב על הרבה דברים שהיה לי קשה איתם ופתאם התחלתי לפקפק בנכונות הצעדים שלקחנו, בעיקר מהכיוון של האם אני חוטאת לבני שמת. האם בכל שלא ליוויתי אותו, שאני לא יודעת איפה הוא קבור, אני לא מבצעת את התפקיד האימהי שלי כלפיו. אני זונחת אותו. כלומר, לא מהמקום שחסר לי משהו, אלא מכך שפתאם עלתה אצלי שאלה אם אני נוהגת כלפיו באופן שבו אמא אמורה לנהוג כלפי הבן שלה. אז דיברתי עם בעלי אתמול, והוא אמר דברים מאד דומים למה שאת אומרת, מורתי

שהנשמה עוד לא נכנסה לגמרי לגוף (אני זוכרת עם הבן שלי שחי ברוך השם, איך באמת רק אחרי כמה שבועות הרגשתי שמשהו השתנה בו והוא כאילו "נכנס" לגוף שלו. לא יודעת להסביר, אבל אולי הרגשתן גם ככה עם התינוקות החיים שלכן). שהוא לא הספיק לנצל את הגוף שלו, שהגוף לא התפתח לגמרי (שבוע 31) וכו'. שהנשמה שלו לא נצמדה לגוף. וגם לו הוקל שהיה גוף שהתעסק עם הקבורה עבורנו, משהו שכנראה ששנינו לא היינו מסוגלים לעשות באותם ימים. אני אומרת שוב, אני לא בטוחה מה תחושתי בנושא, ולכן גם אני מחליטה להניח לזה כרגע. סומכת על בעלי וגם על זה שכנראה אם משהו היה מאד מציק לי, הייתי מרגישה אותו. וסתם, בהמשך למה שאת אומרת. אני זוכרת שכשקיבלתי את מסמך הנתיחה הפתולוגית הכנסתי אותו לתיק הריון, וחשבתי שזה הסיום שלי. ושהלוואי הלוואי ולא אקבל יותר מסמכים שכאלו לעולם.

 

[tamarashk]

לוקחת בחשבון שהרצון למידע יכול להתעורר בהמשך

 

[Shiri Barlot]

היי תמר אשמח להשתתף בתחקיר שלך

0544819135 שירי