מבקש עזרה רגע לפני השבר
שלום לחברי הפורום,
אני פונה לעזרתכם, כאמור, רגע לפני שאני נשבר ומפוצץ הכל. אני בן 34 נשוי + שני ילדים שהם הדבר הכי חשוב לי בעולם. רק שחיי הנישואין שלי גובים ממני יותר ממה שיש לי לתת. אנחנו נשואים כבר 8 שנים, ובמהלך השנים הללו, במיוחד מאז שהגיע הילד השני חיי הנישואין מוציאים לי את המיץ. יותר נכון אשתי. היא ללא הרף מחרחרת ריב עם הוריי ומשפחתי, היא נתקפת התקפי זעם לעיתים קרובות, עד מצב שבו הזעם הוא כבר לא התקף אלא מצב תמידי, למעשה, כיום יש רק מצב אחד שאני מכיר אותה: יושבת עצבנית על הספה מול הטלוויזיה וצועקת על כולם. כל ניסיוניי, יחד עם הוריה וחבריה להציע שתפנה לטיפול נתקלו בהתחפרות מצידה וביותר זעם. הבית מוזנח מאוד, למעשה כל עול התחזוקה וניקיון הבית נופל עליי, אני מקבל זאת באהבה, אבל עם זאת קשה לי מאוד, אני חוזר מהעבודה בשעות הערב המאוחרות מידי יום לשגרה של ריבים, צעקות, ניסיונות לקיום איזושהיא שגרה עם הילדים, אז יוצא שניקיון הבית נדחה לפעם בשבועיים במקרה הטוב. נוסף לתחזוקת הבית גם בטיפול בילדים אני זה שמוציא לטיולים, לוקח לאירועים ולחברים, משכיב בלילה, מפזר במסגרות בבוקר וכדומה. היא לא תעשה כלום, אפילו כדי להקפיץ את הילד לחבר אני צריך לחתוך מהעבודה מוקדם.
המצב הזוגי בנינו מעולם לא היה הכי בעולם, חיי מין למשל זה משהו שמעולם לא היה קיים, בשמונה שנות נישואין עם שני ילדים אני מתפאר בנתון של קרוב ל100% הצלחה (קיימנו יחסים פעמים בודדות בלבד) מעולם לא שקלתי אפילו "לאכול בחוץ" ואני לא יודע אם מותר להגיד אבל זה חסר לי, כמובן שכל ניסיון שלי להעלות את הנושא נתקל גם הוא בזעם.
כיום כבר הגעתי למצב שבו אני שבור לגמרי. אני רואה סביבי גברים שמעולם לא שטפו כפית בבית זוכים להערצה ולהכרת תודה של גיבור לאומי בזמן שכל המאמצים שלי נתקלים רק בלעג, עצבים ותלונות. הרבה אופציות אין לי, להתגרש עם ילדים באקלים החברתי בישראל זה גזר דין מוות, מה גם שאני ממש לא רוצה להפקיר את הילדים. לתקן ניסיתי מיליון פעמים, לא קרה כלום. על טיפול זוגי אין כלל מה לדבר.יחד עם זאת אני מוכן לעשות הכל כדי לעזור לה ולהציל את המשפחה. כעת אני שואל, האם טיפול זוגי במעמד צד אחד יכול להיות אפקטיבי?
שלום לחברי הפורום,
אני פונה לעזרתכם, כאמור, רגע לפני שאני נשבר ומפוצץ הכל. אני בן 34 נשוי + שני ילדים שהם הדבר הכי חשוב לי בעולם. רק שחיי הנישואין שלי גובים ממני יותר ממה שיש לי לתת. אנחנו נשואים כבר 8 שנים, ובמהלך השנים הללו, במיוחד מאז שהגיע הילד השני חיי הנישואין מוציאים לי את המיץ. יותר נכון אשתי. היא ללא הרף מחרחרת ריב עם הוריי ומשפחתי, היא נתקפת התקפי זעם לעיתים קרובות, עד מצב שבו הזעם הוא כבר לא התקף אלא מצב תמידי, למעשה, כיום יש רק מצב אחד שאני מכיר אותה: יושבת עצבנית על הספה מול הטלוויזיה וצועקת על כולם. כל ניסיוניי, יחד עם הוריה וחבריה להציע שתפנה לטיפול נתקלו בהתחפרות מצידה וביותר זעם. הבית מוזנח מאוד, למעשה כל עול התחזוקה וניקיון הבית נופל עליי, אני מקבל זאת באהבה, אבל עם זאת קשה לי מאוד, אני חוזר מהעבודה בשעות הערב המאוחרות מידי יום לשגרה של ריבים, צעקות, ניסיונות לקיום איזושהיא שגרה עם הילדים, אז יוצא שניקיון הבית נדחה לפעם בשבועיים במקרה הטוב. נוסף לתחזוקת הבית גם בטיפול בילדים אני זה שמוציא לטיולים, לוקח לאירועים ולחברים, משכיב בלילה, מפזר במסגרות בבוקר וכדומה. היא לא תעשה כלום, אפילו כדי להקפיץ את הילד לחבר אני צריך לחתוך מהעבודה מוקדם.
המצב הזוגי בנינו מעולם לא היה הכי בעולם, חיי מין למשל זה משהו שמעולם לא היה קיים, בשמונה שנות נישואין עם שני ילדים אני מתפאר בנתון של קרוב ל100% הצלחה (קיימנו יחסים פעמים בודדות בלבד) מעולם לא שקלתי אפילו "לאכול בחוץ" ואני לא יודע אם מותר להגיד אבל זה חסר לי, כמובן שכל ניסיון שלי להעלות את הנושא נתקל גם הוא בזעם.
כיום כבר הגעתי למצב שבו אני שבור לגמרי. אני רואה סביבי גברים שמעולם לא שטפו כפית בבית זוכים להערצה ולהכרת תודה של גיבור לאומי בזמן שכל המאמצים שלי נתקלים רק בלעג, עצבים ותלונות. הרבה אופציות אין לי, להתגרש עם ילדים באקלים החברתי בישראל זה גזר דין מוות, מה גם שאני ממש לא רוצה להפקיר את הילדים. לתקן ניסיתי מיליון פעמים, לא קרה כלום. על טיפול זוגי אין כלל מה לדבר.יחד עם זאת אני מוכן לעשות הכל כדי לעזור לה ולהציל את המשפחה. כעת אני שואל, האם טיפול זוגי במעמד צד אחד יכול להיות אפקטיבי?