זה בדיוק התסכול הגדול
שאין לי איך להתערב ולעשות את הדברים בעצמי ו"לחסוך" מאשתי את הקושי, כל מה שאני אעשה בעצמי יתפרש כמשהו שבא ממני בלבד וכנסיון שלי לעמוד בינה לבין הבת שלה וכמובן להפוך להיות החתן מהגיהנום שרוצה לקרוע את היחסים שלה עם אשתי לגזרים בגלל זה לצערנו אני חייב לשבת ולבלוע - קשה מאוד חברים - קשה מאוד במיוחד לבן אדם שהוא כן אסרטיבי וכן יודע להזיז דברים וזה כמו לשבת בצומת דרכים לראות מצד אחד הולך רגל שרוצה לחצות את הכביש ומצד שני משאית דוהרת ואתה יודע שהולכת להיות תאונה אבל אתה פשוט לא יכול לעשות כלום - ידיך כבולות. כנראה שבאמת מה שנשאר לי זה לשבת, לחזק את אשתי ולחכות שהיא תמצא את הכוח הפנימי להתמודד עם המצב, רק נקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי כי אני לא צריך להסביר לכם הגברים, יש גבול למה שאתה מסוגל לבלוע בלי להתפוצץ, יש גבול לכמה סובלנות את מוכן לגלות לחולשה אפילו אם זה של אשתך, אם אתה רואה את הנישואים שלך במצוקה אתה רוצה לעשות הכל עכשיו וכרגע, אין ממש את העונג של דחיית סיפוקים בתחום הזה (לדעתי לפחות). פשוט פועמת בי תחושה כזו שאני יודע שהיא דמיונית אבל שעכשיו כאילו זה מעיין דגל שחמותי מנפנפת בו כאילו אומרת "הינה, עשינו שיחה, הבהרתם את עצמכם, אמרתם דברים והינה בסופו של דבר אני עדיין פה ועדיין עושה מה שאני רוצה". אתם לא מכירים אותי אבל אני יכול להשתגע מדברים כאלו, אתה יודע מה הבעיה, אתה יודע מה הפתרון ואתה לא יכול לעשות כלום (!!!). רק כדי לחדד דבר אחרון, אני מקבל את הביקורות באהבה אבל הדברים לא ממש מדוייקים, זה לא שאשתי יושבת לבד כל היום ואני מחלק הוראות בשלט רחוק מהעבודה, ב"ה יש לה חברות שמבקרות ומציעות עזרה וחוץ מזה היא גם חייבת ללמוד להתנהל לבד עם עצמה לא? תקנו אותי אם אני טועה? הלבד הזה שהיא תרגיש זה מה שיגרום לה להגדיל ראש, ללמוד לארוז את הילדה בעצמה וגם לצאת מהבית עם הילדה ולא לשבת יום שלם בין 4 קירות ולחכות שמישהו יגיע, שוב - תקנו אותי אם אני טועה.
- ואתה מחליט וקובע מה ואיך עושים, לא אמא של אישתך. אם החמות היתה אישה מאוד נחמדה ומתחשבת והיתה אומרת שאין לה איפה לחיות והיא מבקשת לנחות אצלכם לחצי שנה, זה היה דבר אחד (בהנחה שיש לכם אפשרות להלין אותה ועדיין לשמור על הפרטיות שלכם). אבל היא כופה עצמה עליכם בכוחניות ואני לא רואה דרך אחרת לטפל בה. ממה שתיארת, אישתך ואתה סופר-סבלניים כלפיה.
