מבקש שתכנסו ותגיבו
הסיבה שכביש מספר שש הוא עובדה קיימת היום, בדיוק כפי שפינות חמד רבות בארצנו נהרסו ונרמסו בידי נדלניסטים, ובעלי הון וכוח אחרים, היא בין השאר, מאותן סיבות שאנו הישראלים נראים כמו שאנחנו היום - יותר מפולגים, פחות סובלניים, הרבה יותר אלימים. אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו לפני 20 שנה ופחות מזה. משהו מת אצלנו, והפכנו בעזרת מה שאוהבים לכנות 'העלייה ברמת החיים', לחברה רדומה יותר, מנוונת, אפילו משותקת במקרים מסוימים. היום אנחנו מוכנים לספוג בשקט יחסי דברים שרק לפני כמה עשרות שנים, היו בגדר יהרג ובל יעבור: האלימות, הגזירות הכלכליות, עושק הבנקים, השחיתות השלטונית, ובמקרה זה - הרס הנוף, הרס הדברים שהיו חלק מזכרונות הילדות שלנו, ובפשטותם היה יפים. דברים אלה נהרסים ונאכלים לנו אל מול עיננו. איך זה? למה? מפני שבעלי ההון מנצלים דבר מאוד פשוט: אנחנו אדישים. הם יודעים שאיש לא יתנגד, כי למי יש כוח לקום ולהפגין? הדור שהפגין לפני 20 שנה ויותר הזדקן והתעייף. הדור הצעיר יותר שאמור להפגין היום אדיש לכל זה, ובמקרה הפחות טוב רוצה שהכל יהיה יותר מהר, יותר חלק, ובלי יותר מדי זיוני שכל סנטימנטלים (סלחו לי על הביטוי). אני לא כזה מבוגר, בסה"כ בן 27, אבל אני רואה איך ארץ ישראל, שלמענה נלחמו ובשבילה הקריבו עצמם כל כך הרבה אנשים מהעם היהודי בכל העולם, אני רואה איך המקום הזה הופך אט אט לגיא צלמוות. מקום שהיה פעם הגאווה שלנו, נהיה מגרש משחקים לכל תעב בצע. אני מקשיב לאנשים שנלחמו בשביל המדינה, בנו אותה, עיצבו אותה ע"פ אידאל. שומע איך הם מספידים את כל מה שבו השקיעו בלי לבקש דבר בתמורה, ומתכווץ מבפנים. לא זכיתי לראות הרבה מהנוף שכבר הושמד, ואני יודע שהילדים שלי, שלא לדבר על הילדים של היום, יראו הרבה הרבה פחות מזה. אני עצוב, כי באמת המקום היפה הזה הולך סתם. וכ"כ הרבה אנשים שאכפת להם , ושיכולים לשנות את המצב, פשוט לא עושים. לימדו אותי שנים על גבי שנים שאין לנו ארץ אחרת. כשהייתי בחו"ל הבנתי עד כמה. אבל גם את המעט הזה אנחנו נותנים שיהרסו, עבור בצע כסף.
הסיבה שכביש מספר שש הוא עובדה קיימת היום, בדיוק כפי שפינות חמד רבות בארצנו נהרסו ונרמסו בידי נדלניסטים, ובעלי הון וכוח אחרים, היא בין השאר, מאותן סיבות שאנו הישראלים נראים כמו שאנחנו היום - יותר מפולגים, פחות סובלניים, הרבה יותר אלימים. אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו לפני 20 שנה ופחות מזה. משהו מת אצלנו, והפכנו בעזרת מה שאוהבים לכנות 'העלייה ברמת החיים', לחברה רדומה יותר, מנוונת, אפילו משותקת במקרים מסוימים. היום אנחנו מוכנים לספוג בשקט יחסי דברים שרק לפני כמה עשרות שנים, היו בגדר יהרג ובל יעבור: האלימות, הגזירות הכלכליות, עושק הבנקים, השחיתות השלטונית, ובמקרה זה - הרס הנוף, הרס הדברים שהיו חלק מזכרונות הילדות שלנו, ובפשטותם היה יפים. דברים אלה נהרסים ונאכלים לנו אל מול עיננו. איך זה? למה? מפני שבעלי ההון מנצלים דבר מאוד פשוט: אנחנו אדישים. הם יודעים שאיש לא יתנגד, כי למי יש כוח לקום ולהפגין? הדור שהפגין לפני 20 שנה ויותר הזדקן והתעייף. הדור הצעיר יותר שאמור להפגין היום אדיש לכל זה, ובמקרה הפחות טוב רוצה שהכל יהיה יותר מהר, יותר חלק, ובלי יותר מדי זיוני שכל סנטימנטלים (סלחו לי על הביטוי). אני לא כזה מבוגר, בסה"כ בן 27, אבל אני רואה איך ארץ ישראל, שלמענה נלחמו ובשבילה הקריבו עצמם כל כך הרבה אנשים מהעם היהודי בכל העולם, אני רואה איך המקום הזה הופך אט אט לגיא צלמוות. מקום שהיה פעם הגאווה שלנו, נהיה מגרש משחקים לכל תעב בצע. אני מקשיב לאנשים שנלחמו בשביל המדינה, בנו אותה, עיצבו אותה ע"פ אידאל. שומע איך הם מספידים את כל מה שבו השקיעו בלי לבקש דבר בתמורה, ומתכווץ מבפנים. לא זכיתי לראות הרבה מהנוף שכבר הושמד, ואני יודע שהילדים שלי, שלא לדבר על הילדים של היום, יראו הרבה הרבה פחות מזה. אני עצוב, כי באמת המקום היפה הזה הולך סתם. וכ"כ הרבה אנשים שאכפת להם , ושיכולים לשנות את המצב, פשוט לא עושים. לימדו אותי שנים על גבי שנים שאין לנו ארץ אחרת. כשהייתי בחו"ל הבנתי עד כמה. אבל גם את המעט הזה אנחנו נותנים שיהרסו, עבור בצע כסף.
