מרגש
אגב, פגשתי השנה את האמא. בגן עם בתה והתאומים שלי. פניתי אליה, הזכרתי לה את השיחה בינינו שהיתה לפני כמה שנים. ומה היא סיפרה לי וזה שדניאל לא רצה לשחק עם בנה. סיפרתי לה שיש חשש מאוד כבד שאחד מהתאומים שלי עם pdd. דמעות עלו בעיניה באותה שניה. והיא אמרה לי שבנה הבכור הילד שהיה אצלי, היה גם כן עם אבחנה ראשונה עם pdd. לדעתה היום כבר לא. הוא ילד רגיל לגמרי. אבל את הילדות הצעירה שלו העביר בגני תקשורת. היא סיפרה לי על התקופה ההיא. את התחושות. הכאב, ותגובות ההורים מסביב. ועל זה שישב לה הרבה על הלב שהיא בכלל שיתפה אותי ולו מעט בעניין בנה, מבלי להכיר אותי. כי היא אכן חשבה שנמנעים להזמין את בנה כי הוא לא רגיל. ולא רק אני. כמעט כולם. ושממש לא היה לה עם מי לדבר. זה היה מין מפגש של חברות וותיקות. שתינו ממש בכינו מבפנים.
