מדינת ישראל – מחזור חורף 2007
חיזבאללה מצפון, חמאס מדרום, נשיא איראני ועמיתו הסורי שמידת שפיותם לא ממש ברורה, והאליטה שלנו כנראה כבר לא כאן... צנחנו כבר את כל הדרך למטה, מכאן אפשר וצריך רק לעלות – כמו אותו עוף אגדי, המהווה סמל לתחייה ולהתחדשות. במלאת ארבעים שנה וחודש למלחמת ששת-הימים – מלחמה שהשפיעה על כולנו, על רקע אירועי התקופה האחרונה שמערערים את יציבותנו, ודקה לפני שנוחתים פה גלי החום של הקיץ וכולם בורחים לחו"ל, עצרנו לרגע את כדור השלג שנקרא "מדינת ישראל", כדי לשאול מה קורה, והאם נותר עוד מישהו בבית? מדינה במשבר "המציאות הישראלית לא מלהיבה. אנשים לא מוכנים להודות בכך אבל היא הגיעה לקיר. תשאל בין חברים שלך האם הם בטוחים שילדיהם יחיו כאן. כמה יאמרו כן? לכל היותר חמישים אחוז. כלומר, האליטה הישראלית כבר נפרדה מהמקום הזה. ובלי אליטה אין אומה", אומר אברהם בורג בראיון מיוחד לעיתונאי ארי שביט במוסף השבת ב"הארץ" שנפרס על פני שישה עמודים (7.6.2007). קרוב לאלף ומאה תגובות פורסמו בעקבות הראיון באתר האינטרנט של "הארץ", ומאות מכתבים נשלחו למערכת, עד שלבסוף כשבוע לאחר מכן נאלץ בורג לענות לכותבים מעל דפי העיתון. אז מה מביא את יו"ר הכנסת לשעבר, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, מי שהיה מועמד לראשות המפלגה והממשלה ובנו של אחד ממקימי המדינה, להכריז: "אנחנו נחנקים כאן בהיעדר רוח. אנחנו כבר מתים. לא הודיעו לנו, אבל אנחנו מתים. זה לא עובד יותר. זה לא עובד... הקהילה הדתית שהייתי בה – אין לי שום שייכות אליה. הקהילה החילונית – לא באתי עדיה. אין לי עם מי לדבר. אני יושב מולך, וגם אתה לא מבין אותי". אמירותיו של בורג מצטרפות לשורה של מאמרי מערכת ופרסומים של אנשי רוח ובעלי תפקידים בכירים במשק הישראלי בתקופה האחרונה, שמתריעים על המשבר החמור שאליו נקלעה המדינה היום. נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, התייחסה למצב ב"כנס תל אביב לחינוך" ואמרה ש"אנו נמצאים בעיצומה של קריסת מערכות כללית", ואילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, טען בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן בשבוע שעבר ש"אנחנו נמצאים בדיכאון חברתי". מגששים באפלה אם נניח בצד לרגע את העמדות הפוליטיות, הרי שישראל, בוגרת מחזור חורף 2007, היא מדינה שמצויה בצומת דרכים מעורר דאגה. מצפון התפתחה לה "מדינת חיזבאללה" שהפליאה בנו את מכותיה לפני חודשים מספר, בדרום שורר מצב מדאיג של כאוס כללי ב"חמאסטן", ועל החגיגה הכללית מנצחים נשיא איראני, שלא ברורה מידת שפיותו, ולצידו עמיתו הסורי, שגם לגביו יש תהיות. במקום אחר ובזמן אחר זה יכול היה להיות הזוי, אולי אפילו מצחיק, אלא שמלחמת לבנון השנייה הוציאה אותנו מהשאננות ששרינו בה במהלך ארבעים השנים האחרונות, ותחושת ה"לנו זה לא יקרה" התפוגגה כליל. במקומה התפשטה מבוכה ובמקומות רבים נשמע הביטוי "אובדן דרך". נדמה שהיום יותר מאי פעם אנו מגששים באפלה. הגאווה מעוורת אבל אלה הם רק הסימפטומים שמצביעים על בעיה עמוקה הרבה יותר. כידוע, מלחמות הן תמיד גורם בעל השפעה, אבל מלחמת ששת הימים הייתה משהו אחר. היא שינתה את פני המדינה לחלוטין. ואין מדובר בהרחבת הגבולות או בטרור (שדרך אגב, הופיע לראשונה מיד בתום מלחמת ששת הימים) ולמרבה הצער, הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, אלא דווקא בהשלכות הנפשיות מרחיקות הלכת שהמלחמה הותירה בנו. התחושה הכללית בארץ בקיץ 1967 בחודשים שאחרי המלחמה הייתה, שקרה כאן נס, כמעט התעלות משיחית. אנשים הסתובבו ברחובות הלומי-ניצחון, והגאווה הרקיעה שחקים. אותה גאווה הפכה מאז לטבע השני שלנו ועיוורה את עינינו. במקום להבין שהניצחון ניתן לנו כחלק מהמטרה הכללית לשמה שבנו ארצה, התחלנו לחשוב שאנו "אדוני הגורל" וביכולתנו לשלוט במה שקורה. אנחנו, דור שנולד אחרי המלחמה, דור שלם שבטוח ש"מגיע לו", מתפכח היום ומבין עד כמה טעה בהבנת המציאות והתהליך הכללי. בניגוד לחוקי הטבע וכאן טמון חלק מהבעיה. מדינת ישראל הוקמה כחלק מתהליך שמטרתו להקים כאן אומה מאוחדת, רוחנית, שביסודה אהבת הזולת. אבל אנחנו מסרבים לקחת חלק בתהליך הזה. עלינו להבין שאין בהיסטוריה תהליכים שקורים במקרה, ושהימצאותנו כאן היא חלק ממערכת של חוקי טבע. חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים, כלומר, הם אינם תלויים ברצון או בהסכמה שלנו. כשם שלא יעלה בדעתנו לעלות לקומה האחרונה בבניין גבוה ולבחון את פעולתו של חוק המשיכה, אין סיבה הגיונית לחשוב שהמצב יהיה שונה עם חוקי הטבע האחרים. חשוב להבין, שגם הלחצים שאנו חשים היום מצד שכנינו אינם יד המקרה, אלא תגובה ישירה לחוסר מילוי תפקידנו בתהליך הכולל. כל פרט שפועל נגד חוקי הטבע, מזמין על עצמו תגובה שלילית. גם הארגונים הפונדמנטליסטיים שפונים בשנים האחרונות נגד ישראל בתקיפות, מהווים שחקן מפתח בתהליך הכללי. זה קורה לא בגלל שהם חשים שישראל חלשה ונוח יותר לצאת נגדה מאשר נגד מדינות המערב, אלא זוהי עוד אחת מדרכיו של החוק הכללי של הטבע ללחוץ על ישראל להתקדם לעבר המטרה שיועדה לה. על ישראל מוטל להיות מובילת השיטה שתביא את האנושות החדשה, שתקום אחרי המשבר הכללי, אל האושר. כל עוד נטמון את ראשנו בחול ונסרב לממש את התכנית שהכין עבורנו הטבע, לא נצליח להעביר מעלינו את הסכנה המרחפת היום מעל לראשנו. אז מהם חוקי הטבע, ומה הם רוצים מאיתנו? הטבע פועל בהרמוניה מוחלטת ובאהבה. ברמת הדומם, הצומח והחי נשמר איזון זה בצורה אינסטינקטיבית. האדם הוא היחיד שמפר את האיזון הזה בכך שהוא פועל על פי טבעו האגואיסטי. בדרך זו אומרים לנו המקובלים, לא נוכל להתקדם. הטבע דורש מאיתנו לחיות באיזון עימו, כלומר, להתעלות מעל תכונת הגאווה האגואיסטית שלנו ולהתחבר בינינו באהבת הזולת. נשמע אוטופי? חכמת הקבלה שמתגלה היום מספקת לנו דרך אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות. על פי דרך זו, המצב הירוד שבו אנו נמצאים כיום, יכול להוות נקודת פריצה אל עבר דרך חדשה. דווקא תהליך ההתפכחות שלנו, כואב ככל שיהיה, הוא הרבה יותר מתקדם מהשיכרון שבו היינו שרויים עד עתה. המפנה טמון בהבנת המערכת הכללית. כשנבין מה נדרש מאיתנו לבצע, נוכל להביא את השינוי. המפתח כבר נמצא בידנו.
חיזבאללה מצפון, חמאס מדרום, נשיא איראני ועמיתו הסורי שמידת שפיותם לא ממש ברורה, והאליטה שלנו כנראה כבר לא כאן... צנחנו כבר את כל הדרך למטה, מכאן אפשר וצריך רק לעלות – כמו אותו עוף אגדי, המהווה סמל לתחייה ולהתחדשות. במלאת ארבעים שנה וחודש למלחמת ששת-הימים – מלחמה שהשפיעה על כולנו, על רקע אירועי התקופה האחרונה שמערערים את יציבותנו, ודקה לפני שנוחתים פה גלי החום של הקיץ וכולם בורחים לחו"ל, עצרנו לרגע את כדור השלג שנקרא "מדינת ישראל", כדי לשאול מה קורה, והאם נותר עוד מישהו בבית? מדינה במשבר "המציאות הישראלית לא מלהיבה. אנשים לא מוכנים להודות בכך אבל היא הגיעה לקיר. תשאל בין חברים שלך האם הם בטוחים שילדיהם יחיו כאן. כמה יאמרו כן? לכל היותר חמישים אחוז. כלומר, האליטה הישראלית כבר נפרדה מהמקום הזה. ובלי אליטה אין אומה", אומר אברהם בורג בראיון מיוחד לעיתונאי ארי שביט במוסף השבת ב"הארץ" שנפרס על פני שישה עמודים (7.6.2007). קרוב לאלף ומאה תגובות פורסמו בעקבות הראיון באתר האינטרנט של "הארץ", ומאות מכתבים נשלחו למערכת, עד שלבסוף כשבוע לאחר מכן נאלץ בורג לענות לכותבים מעל דפי העיתון. אז מה מביא את יו"ר הכנסת לשעבר, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, מי שהיה מועמד לראשות המפלגה והממשלה ובנו של אחד ממקימי המדינה, להכריז: "אנחנו נחנקים כאן בהיעדר רוח. אנחנו כבר מתים. לא הודיעו לנו, אבל אנחנו מתים. זה לא עובד יותר. זה לא עובד... הקהילה הדתית שהייתי בה – אין לי שום שייכות אליה. הקהילה החילונית – לא באתי עדיה. אין לי עם מי לדבר. אני יושב מולך, וגם אתה לא מבין אותי". אמירותיו של בורג מצטרפות לשורה של מאמרי מערכת ופרסומים של אנשי רוח ובעלי תפקידים בכירים במשק הישראלי בתקופה האחרונה, שמתריעים על המשבר החמור שאליו נקלעה המדינה היום. נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, התייחסה למצב ב"כנס תל אביב לחינוך" ואמרה ש"אנו נמצאים בעיצומה של קריסת מערכות כללית", ואילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, טען בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן בשבוע שעבר ש"אנחנו נמצאים בדיכאון חברתי". מגששים באפלה אם נניח בצד לרגע את העמדות הפוליטיות, הרי שישראל, בוגרת מחזור חורף 2007, היא מדינה שמצויה בצומת דרכים מעורר דאגה. מצפון התפתחה לה "מדינת חיזבאללה" שהפליאה בנו את מכותיה לפני חודשים מספר, בדרום שורר מצב מדאיג של כאוס כללי ב"חמאסטן", ועל החגיגה הכללית מנצחים נשיא איראני, שלא ברורה מידת שפיותו, ולצידו עמיתו הסורי, שגם לגביו יש תהיות. במקום אחר ובזמן אחר זה יכול היה להיות הזוי, אולי אפילו מצחיק, אלא שמלחמת לבנון השנייה הוציאה אותנו מהשאננות ששרינו בה במהלך ארבעים השנים האחרונות, ותחושת ה"לנו זה לא יקרה" התפוגגה כליל. במקומה התפשטה מבוכה ובמקומות רבים נשמע הביטוי "אובדן דרך". נדמה שהיום יותר מאי פעם אנו מגששים באפלה. הגאווה מעוורת אבל אלה הם רק הסימפטומים שמצביעים על בעיה עמוקה הרבה יותר. כידוע, מלחמות הן תמיד גורם בעל השפעה, אבל מלחמת ששת הימים הייתה משהו אחר. היא שינתה את פני המדינה לחלוטין. ואין מדובר בהרחבת הגבולות או בטרור (שדרך אגב, הופיע לראשונה מיד בתום מלחמת ששת הימים) ולמרבה הצער, הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, אלא דווקא בהשלכות הנפשיות מרחיקות הלכת שהמלחמה הותירה בנו. התחושה הכללית בארץ בקיץ 1967 בחודשים שאחרי המלחמה הייתה, שקרה כאן נס, כמעט התעלות משיחית. אנשים הסתובבו ברחובות הלומי-ניצחון, והגאווה הרקיעה שחקים. אותה גאווה הפכה מאז לטבע השני שלנו ועיוורה את עינינו. במקום להבין שהניצחון ניתן לנו כחלק מהמטרה הכללית לשמה שבנו ארצה, התחלנו לחשוב שאנו "אדוני הגורל" וביכולתנו לשלוט במה שקורה. אנחנו, דור שנולד אחרי המלחמה, דור שלם שבטוח ש"מגיע לו", מתפכח היום ומבין עד כמה טעה בהבנת המציאות והתהליך הכללי. בניגוד לחוקי הטבע וכאן טמון חלק מהבעיה. מדינת ישראל הוקמה כחלק מתהליך שמטרתו להקים כאן אומה מאוחדת, רוחנית, שביסודה אהבת הזולת. אבל אנחנו מסרבים לקחת חלק בתהליך הזה. עלינו להבין שאין בהיסטוריה תהליכים שקורים במקרה, ושהימצאותנו כאן היא חלק ממערכת של חוקי טבע. חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים, כלומר, הם אינם תלויים ברצון או בהסכמה שלנו. כשם שלא יעלה בדעתנו לעלות לקומה האחרונה בבניין גבוה ולבחון את פעולתו של חוק המשיכה, אין סיבה הגיונית לחשוב שהמצב יהיה שונה עם חוקי הטבע האחרים. חשוב להבין, שגם הלחצים שאנו חשים היום מצד שכנינו אינם יד המקרה, אלא תגובה ישירה לחוסר מילוי תפקידנו בתהליך הכולל. כל פרט שפועל נגד חוקי הטבע, מזמין על עצמו תגובה שלילית. גם הארגונים הפונדמנטליסטיים שפונים בשנים האחרונות נגד ישראל בתקיפות, מהווים שחקן מפתח בתהליך הכללי. זה קורה לא בגלל שהם חשים שישראל חלשה ונוח יותר לצאת נגדה מאשר נגד מדינות המערב, אלא זוהי עוד אחת מדרכיו של החוק הכללי של הטבע ללחוץ על ישראל להתקדם לעבר המטרה שיועדה לה. על ישראל מוטל להיות מובילת השיטה שתביא את האנושות החדשה, שתקום אחרי המשבר הכללי, אל האושר. כל עוד נטמון את ראשנו בחול ונסרב לממש את התכנית שהכין עבורנו הטבע, לא נצליח להעביר מעלינו את הסכנה המרחפת היום מעל לראשנו. אז מהם חוקי הטבע, ומה הם רוצים מאיתנו? הטבע פועל בהרמוניה מוחלטת ובאהבה. ברמת הדומם, הצומח והחי נשמר איזון זה בצורה אינסטינקטיבית. האדם הוא היחיד שמפר את האיזון הזה בכך שהוא פועל על פי טבעו האגואיסטי. בדרך זו אומרים לנו המקובלים, לא נוכל להתקדם. הטבע דורש מאיתנו לחיות באיזון עימו, כלומר, להתעלות מעל תכונת הגאווה האגואיסטית שלנו ולהתחבר בינינו באהבת הזולת. נשמע אוטופי? חכמת הקבלה שמתגלה היום מספקת לנו דרך אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות. על פי דרך זו, המצב הירוד שבו אנו נמצאים כיום, יכול להוות נקודת פריצה אל עבר דרך חדשה. דווקא תהליך ההתפכחות שלנו, כואב ככל שיהיה, הוא הרבה יותר מתקדם מהשיכרון שבו היינו שרויים עד עתה. המפנה טמון בהבנת המערכת הכללית. כשנבין מה נדרש מאיתנו לבצע, נוכל להביא את השינוי. המפתח כבר נמצא בידנו.
