מדרגות

מדרגות

אין לי חיים, ואף אחד לא יבין את זה. הכל נמצא במרוץ רגוע ,אין סוף! אין קו סיום. זה החשש שמניע אותנו הלאה, וזה השקט שמשאיר אותנו מאחור… ההרגשה של הלבד תישאר לעולם רצופה אשליות קטנות ומזיקות. מתכנסת בעצמי בתוכי בשנאה גדולה, מתכנסת בחברה גם כן בשנאה גדולה. אף אחד לא יגרום לי לחשוב שאני שווה! ואף אחד, מה הוא יודע?? לאף אחד לא איכפת, גם הוא רוצה להמשיך הלאה… ואני, כרגיל, רק עוד מדרגה… הוא נופל עלי, האף אחד. דופק את שיניו בקצה שלי. ואני לא מרגישה, אני לא יודעת עם לא איכפת לי אני פשוט עיוורת מידיי. זה גורם למיוחדות מסוימת, שדווקא עלי הוא נפל, אבל אף אחד לא יעצור עלי מבין אלפיי המדרגות בבניין ויחשוב לרגע וימצא עלי פרח יפה שיגרום לו לתהות, אני תמיד סתם עוד מדרגה שנופלים בגללה במהלך ריצה חפוזה. ואחרי שאף אחד עצר וניקה אותי קצת מהדם שטפטף מהשן שנשברה לא בגללי (הושלית שהוא אוהב אותי ודואג לי…) הוא ממשיך למדרגה הבאה שנותנת לו דחיפה קלה ועוזרת לו בשקט בלי לבקש, להמשיך הלאה…
 

femme_fatal

New member
מדרגות

לא ירדתי לסוף משמעותן של המילים והמטאפורות אבל בכל זאת אתייחס למספר נקודות בקטע. פתחת במשפט "אין לי חיים". מה ההגדרה של חיים? האם העולם האידילי והנפלא המוקרן דרך מסכיי הקולנוע הוא ה"חיים" אלייהם את משתוקקת? רק באגדות יש הפי-אנדינג. חייה של מדרגה אחת בדרך חשובה לא פחות מהפסגה עצמה (כמו שאומרים, הדרך חשובה מהתוצאה). מה הסיבה לתחושת הניכור שלך? לדעתי האפטיות שמוקרנת ממך החוצה היא רק מנגנון הגנה להסתיר את הכאב (של הנפילה של "אף אחד"). נ.ב. יצירה ספרותית מדהימה.
 
חיים......

אני ניסית לדבר על חיי אנדבידואל שזאת בפני עצמה סוגיה פילוסופית מעניינת למדיי, זאת אומרת שהחיים שלי (חיי היום יום) לא מתריימים באופן המקובל ולא קורה בהם כלום (כמו שקרה לרבים משהו בסגנון להנעל בבית למשך שנה ולחיות בחושך ובניכור ולא לעשות כלום) גם התכוונתי לזה שהחיים שלי הם לא דלי שאני לא קיימת בהם שאני פרט שולי ביותר בתוך החיים שלי, שכל החיים שלי סובבים אנשים אחרים רק. ומנסים לרצות אנשים אחרים בלי שום דגש על הרצון שלי! ובקשר לשאר אני מסכימה איתך בערך.... ותודה רבה
!!
 
למעלה