Charmed 4ever.
New member
מהה.........חנה ברוש בלאגן! 
מחנה ברוש בלאגן! מחנה ברוש בלאגן! מחנה ברוש בלאגן! עברתי את זה. את שניים עשר הימים הקשים, המייגעים, המעייפים, הרוויים, הארוכים, הקצרים, המגעגעים, השמחים ורוויי החברים האלו. ואני מוכרחה להגיד, אני לא מתחרטת. היה קשה לפעמים, היה עצוב לפעמים, היה כואב לפעמים (כמו ההתנפחות בלחי מהיום בבוקר שכנראה קרתה בגלל דבורה שנכנסה בי), היו מורלים, היה ניווטים, היו פעולות (והרבה מאוד מהן), היו גם כמה משימות להעביר. והייתה, את הקבוצה. שלושה מחנות בקורס, אלון, אורן וברוש (כבוד!), כל מחנה - שניים עשר חוגים, קבוצות של 20-25 חניכים העוברים פעולות למטרה אחת - להיות מדריכים בתנועת הנוע"ל. חוויה אדירה! הימים הראשונים עברו כמו שנתיים תמימות וארוכות במיוחד. אך בימים שלאחר הזמן עבר קצת יותר מהר. שירי בוקר נחמדים ששנאנו בתחילה העירו אותנו כל בוקר בשעה 6. התעמלות בוקר חוגית (אני בחוג 7, חוג מיוחד במינו.), לאחריה ארוחת בוקר ב"מועדון ארוחת הבוקר (סככה ענקית ומצילה [צל] שתחתיה ישבו כל החוגים ואכלו לאחר מורל ג'ים-על-איה), ומיד לאחר מכן, כולם מתאספים בהמוניהם על-פי סדר החוגים סביב ח' המסדרים. מסדר, סגן צועק, מעביר את זכות הדיבור למפקד המחנה שמושיב את כולם מיד עם תחילת דבריו ולאחר זאת הוא מדבר ומדבר ומדבר, פתיחה לפעולות היומיות. הניווט הראשון היה נחמד, התברברנו קצת ואח"כ הגענו לחורשת עצים קטנה בה אמרו לנו המדריכות שמותר לנו להוריד כובעים, לחלוץ נעליים, לשכב על העלים ואפילו להרדם. ישנו בערך כשעה עד שהגיע הסגן, בפעם הראשונה, כשחיוך על פניו. הוא החל בסמכותיות לבקש שלושה מתנדבים לעזור לו, שלושה מאיתנו הלכו, וכשחזרו ובידיהם במבה, ופלים, קולה, מיצים למיניהם ושוקולד פרה. החלנו בארוחה שלנו ולאחריה בלסנו את הממתקים. ואז, בכוחות מחודשים עלינו למחנה וסיימנו את הניווט הראשון. בניווט השני קמנו קצת יותר מוקדם, הניווט הזה הוא ניווט בקבוצות של ארבעה עד שישה אנשים הסיעו אותנו באוטובוסים עד ליעדים מהן מתחילות החוליות ללכת בשעה חמש בבוקר. ננטשנו בנקודת ההתחלה, החוליה שלי (המכילה כמעט את כל החברים הכי טובים שלי מהחוג [שאת כולם, אגב, הכרתי רק בקורס], יפתח, יעל, הדס, ליהי, דרור) ואני. התחלנו ללכת כשאני מתחילת המסלול מקטרת על כאבי רגליים, כאבים שהחלו לי בצהריים של יום לפני. הלכנו בהובלה על שאר הקבוצות ולאחר מכן התברברנו והמכנו לכיוון אחר ומוטעה, חזרנו לנקודת היעד בחתיכה ישרה לכיוון הנקודה, עברנו הדרכה קצרה והמשכנו ללכת. רבנו קצת בדרך, בעיקר באשמתי. ובסופו של דבר, בשדה גדול, שניים וחצי קילומטרים לפני סוף המסלול (הכולל שישה-עשר קילומטרים פחות או יותר), פגשנו בג'יפי פינוי של חובשי ורופאי הקורס, שם עצרתי ונתתי להם "לפנות" אותי. הם הסיעו אותי אל הכנרת, חיכיתי שם לחוליה שלי, עברנו תחקיר על מה שעברנו בדרך והלכנו לרחוץ בכנרת. לאחר המסלול הנ"ל, כשחזרנו למחנה, התקלחתי בפעם השנייה והאחרונה שלי במחנה של 12 הימים (חפפתי ראש עוד פעם אחת חוץ מהפעמיים בהן התקלחתי). היום ביקור, שהיה יום לפני מסלול הניווט השני, רק גרם לי ולכולם להתגעגע יותר הביתה. ובאותו יום בערב גם הייתה לי בחילה נוראה, כנראה בגלל שתיית שלוש וחצי כוסות גרניטה-קפה בלי הרבה הפסקה בין שלוק לשלוק. אבל היה לי כיף לראות את אמא ואת אבא, ואת תום כמובן. וגם סבא, שבא לבקר
. למרות התחנונים להורים שיקחו אותי איתם הביתה, נשארתי בסוף, והאמת? אני לא מתחרטת. אתמול בערב היה את טקס הסיום, שהחל בהצגת המחנות, כשהמפקדים מובילים ולפני כל חוג נמצאים המדריכים, ובסוף הטורים של כל מחנה עמדו הסגנים. באותו ערב גילינו את שמו של הסגן שלנו. היו כמה שכבר ידעו אותו משמועות שעברו. בסופו של הטקס, שהיה מרגש מאוד, קיבל כל חניך את כרטיס המדריך שלו ולאחר זאת היו התחבקויות, כמה שירי תנועה ואז, עלינו לכיוון המחנה, שם הגענו דניאל, יותם ואני למרפאה (את הסיבה, אני לא אפרט.) ואחר-כך היה שירה-בציבור באמפי ששימש גם כ"מועדון ארוחת הבוקר" של מחנה אורן (בו גר יותם). ואז התחיל הדיסקו. יותם, דניאל ואני חזרנו לכיוון מחנה ברוש, אל מגרש הכדורסל שצמוד אליו, שם היו התיקים של כולם ושם ישנו חניכי מחנה ברוש. פרשנו שק"שים והתחלנו לדבר עד שהחלטנו שהולכים לישון. בבוקר התעוררתי בשעה שש (אחרי שהתעוררתי באמת שאלתי מישהו מה השעה) עם כאב צורם ולא נעים בלחי, אני זוכרת שהתחלתי למשש את הנפיחות הכואבת בלחי ומישהי שאלה אותי אם אני בסדר, כשאמרתי לה שהכל בסדר התחלתי להתעורר באמת ואז הערתי את יותם שהלך למקום הלינה של חניכי המחנה שלו והלכתי לשירותים. חזרתי לשק"ש שלי והמשכתי לישון, למרבה הפליאה העירו אותנו באותו יום שעה מאוחר יותר, ב7 (7! חוג 7 בלאגן! חוג 7 בלאגן!). יפתח וספיר שניהם אמרו שהלחי שלי נעקצה על ידי דבורה, ואני הוספתי שהדבורה הנ"ל מטומטמת ביותר. במרפאה אמרו שזו לא עקיצת דבורה, אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, עברנו מסדרים רבים היום, ובין כל מסדר ומסדר עברנו נקיונות. ניקינו, עברנו מסדרים, ואז הגיעה שיחת הסיכום ולאחריה קבלת תעודות המד"ץ. היה מאוד מאוד מרגש ונפלא ולאחר זאת אכלנו ארוחת בוקר ואז... הפלא ופלא, מסדר נוסף! אך לא היה מסדר בדיוק, כי אם מורל אחרון עם המדריכים. ושבירת דיסטנס עם הסגן הקשוח, שהופיע, לשם שינוי, בחיוך גדול ונפלא ושיתף פעולה עם המורל ששרנו לכבודו. אח"כ חזרנו למגרש, הצטלמנו עוד קצת לרגעים האחרונים, הזלנו כמה דמעות, התחבקנו ופנינו לאוטובוסים. ואז... זה נגמר. עברתי את זה. שניים עשר יום מחוץ לבית. שניים עשר יום בלי ההורים. שניים עשר יום רוויים, קשים, כואבים, אך כיפיים!
מחנה ברוש בלאגן! מחנה ברוש בלאגן! מחנה ברוש בלאגן! עברתי את זה. את שניים עשר הימים הקשים, המייגעים, המעייפים, הרוויים, הארוכים, הקצרים, המגעגעים, השמחים ורוויי החברים האלו. ואני מוכרחה להגיד, אני לא מתחרטת. היה קשה לפעמים, היה עצוב לפעמים, היה כואב לפעמים (כמו ההתנפחות בלחי מהיום בבוקר שכנראה קרתה בגלל דבורה שנכנסה בי), היו מורלים, היה ניווטים, היו פעולות (והרבה מאוד מהן), היו גם כמה משימות להעביר. והייתה, את הקבוצה. שלושה מחנות בקורס, אלון, אורן וברוש (כבוד!), כל מחנה - שניים עשר חוגים, קבוצות של 20-25 חניכים העוברים פעולות למטרה אחת - להיות מדריכים בתנועת הנוע"ל. חוויה אדירה! הימים הראשונים עברו כמו שנתיים תמימות וארוכות במיוחד. אך בימים שלאחר הזמן עבר קצת יותר מהר. שירי בוקר נחמדים ששנאנו בתחילה העירו אותנו כל בוקר בשעה 6. התעמלות בוקר חוגית (אני בחוג 7, חוג מיוחד במינו.), לאחריה ארוחת בוקר ב"מועדון ארוחת הבוקר (סככה ענקית ומצילה [צל] שתחתיה ישבו כל החוגים ואכלו לאחר מורל ג'ים-על-איה), ומיד לאחר מכן, כולם מתאספים בהמוניהם על-פי סדר החוגים סביב ח' המסדרים. מסדר, סגן צועק, מעביר את זכות הדיבור למפקד המחנה שמושיב את כולם מיד עם תחילת דבריו ולאחר זאת הוא מדבר ומדבר ומדבר, פתיחה לפעולות היומיות. הניווט הראשון היה נחמד, התברברנו קצת ואח"כ הגענו לחורשת עצים קטנה בה אמרו לנו המדריכות שמותר לנו להוריד כובעים, לחלוץ נעליים, לשכב על העלים ואפילו להרדם. ישנו בערך כשעה עד שהגיע הסגן, בפעם הראשונה, כשחיוך על פניו. הוא החל בסמכותיות לבקש שלושה מתנדבים לעזור לו, שלושה מאיתנו הלכו, וכשחזרו ובידיהם במבה, ופלים, קולה, מיצים למיניהם ושוקולד פרה. החלנו בארוחה שלנו ולאחריה בלסנו את הממתקים. ואז, בכוחות מחודשים עלינו למחנה וסיימנו את הניווט הראשון. בניווט השני קמנו קצת יותר מוקדם, הניווט הזה הוא ניווט בקבוצות של ארבעה עד שישה אנשים הסיעו אותנו באוטובוסים עד ליעדים מהן מתחילות החוליות ללכת בשעה חמש בבוקר. ננטשנו בנקודת ההתחלה, החוליה שלי (המכילה כמעט את כל החברים הכי טובים שלי מהחוג [שאת כולם, אגב, הכרתי רק בקורס], יפתח, יעל, הדס, ליהי, דרור) ואני. התחלנו ללכת כשאני מתחילת המסלול מקטרת על כאבי רגליים, כאבים שהחלו לי בצהריים של יום לפני. הלכנו בהובלה על שאר הקבוצות ולאחר מכן התברברנו והמכנו לכיוון אחר ומוטעה, חזרנו לנקודת היעד בחתיכה ישרה לכיוון הנקודה, עברנו הדרכה קצרה והמשכנו ללכת. רבנו קצת בדרך, בעיקר באשמתי. ובסופו של דבר, בשדה גדול, שניים וחצי קילומטרים לפני סוף המסלול (הכולל שישה-עשר קילומטרים פחות או יותר), פגשנו בג'יפי פינוי של חובשי ורופאי הקורס, שם עצרתי ונתתי להם "לפנות" אותי. הם הסיעו אותי אל הכנרת, חיכיתי שם לחוליה שלי, עברנו תחקיר על מה שעברנו בדרך והלכנו לרחוץ בכנרת. לאחר המסלול הנ"ל, כשחזרנו למחנה, התקלחתי בפעם השנייה והאחרונה שלי במחנה של 12 הימים (חפפתי ראש עוד פעם אחת חוץ מהפעמיים בהן התקלחתי). היום ביקור, שהיה יום לפני מסלול הניווט השני, רק גרם לי ולכולם להתגעגע יותר הביתה. ובאותו יום בערב גם הייתה לי בחילה נוראה, כנראה בגלל שתיית שלוש וחצי כוסות גרניטה-קפה בלי הרבה הפסקה בין שלוק לשלוק. אבל היה לי כיף לראות את אמא ואת אבא, ואת תום כמובן. וגם סבא, שבא לבקר
