מהירות זה לא קריטריון רלבנטי לאיכות
מוסיקה אינה ספורט. לא צריך לנגן מהר יותר, חזק יותר או גבוה יותר (וכו') על מנת להיות נגן טוב. למעשה, ההפך הוא הנכון. נקודת ההתייחסות בקביעת איכות נגינה היא הבלוז האמריקאי, ממנו צמח הרוקנרול. נגני הבלוז הגדולים ידעו להעביר רגשות - מה שקוראים “נשמה” - דרך הנגינה שלהם. עצב, שמחה, תשוקה, תסכול - הם יכלו לגרום לגיטרות שלהם לבטא רגשות אלו, בליווי טקסט מינימלי. גילמור שייך ללא ספק לאסכולה זו, וביסס את טכניקת הנגינה שלו - לכל אורך הקריירה שלו - על תפישות אלו. עפ”י קריטריונים אלו, גילמור הוא בהחלט גיטריסט טוב. קשה להשוות בינו לבין בארט כגיטריסט, משום שבארט זנח את הבלוז והריתמ'נ'בלוז כנקודת התייחסות, במודע ובמכוון. הוא העדיף גישות פוסט-מודרניות, אוונגרדיות, שניסו להוציא מהגיטרה צלילים לא-מסורתיים, אפילו א-טונאליים, מתוך נסיון להרחיב את החוויה המוסיקלית של המאזינים, ואת ההבנה שלנו את המוסיקה, ודרכה את העולם הסובב אותנו. במובן זה, בארט השתלב יפה בסצינה הפסיכדלית, שגם היא דגלה ברעיונות מקבילים. לא פלא שאחד מהמגזינים המובילים לענייני גיטרות .(שכחתי כרגע איזה) בחר בבארט לא מזמן כאחד מ-50 הגיטריסטים החשובים והמשפיעים ביותר ברוק. (הרשימה כולה היתה מעניינת, אגב).