אהבה היא אנרגית החיים
אדם ללא אהבה למישהו ו/או למשהו הוא כמו בלון בלי אויר. כתבתי "סתם" לא בגלל שתשובתי היתה סתמית. כהנחת יסוד, אני לא מאמינה שבחיים קיים "סתם". סתם = לכאורה ללא סיבה נראית לעין. אין בי היומרה להגדיר אהבה, אך אני בהחלט מוכנה לאתגר וזורמת עם המחשבות...נראה מה יצא. פאולו קואלו בספרו האחרון (אני חושבת) והמדהים בהחלט - "הזאהיר", כתב על אנרגית האהבה - מומלץ ביותר. במקביל לקריאת הספר הזדמן לי לצפות בתוכנית מענינת לא פחות שנקראה "על סף המוות" וסקרה מקרים לא מעטים, בהם חוו אנשים ברחבי העולם מוות קליני. כשאת סיפוריהם המרתקים והדומים כל-כך, ניסו להסביר אנשי מדע תוך נסיון להבין מהי "נשמה". מה שבלט מאוד וחזר על עצמו בתיאוריהם של אנשים שונים כ"כ זה מזה היה התאור של ההרגשה בעולם ההוא, כולם תארו תחושה של שלווה אינסופית, כולם השתמשו בדרך כזו או אחרת באמירה "חשתי עטוף/ה אהבה טהורה". ונדמה שהיה לי ברור למה הכוונה, כאילו זה משהו שהוא build in בתוכנו כיצורים חיים (רציתי לכתוב "אנושיים" אך אינני בטוחה שאין היא קיימת אצל בעלי חיים) וכל חיינו מנסים למצוא דרכים לתת לה להתבטא, לפעום, להתקיים, כל חיינו שואפים אליה. כאילו לקבל לגיטימציה לקיומנו כילדי האלוהים, כבני אדם, באשר אנו. אהבה גורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו, אהבה נותנת תחושה של הגשמה בסיסית בחיינו. כמי שיצא לה לעבוד במחלקת ילדים באחד מבתי החולים, נתקלתי במקרים עצובים ביותר של ילדים שנזנחו לאחר לידתם ובשל בעיות רפואיות נותרו במחלקה ולא הועברו לטיפול הרשויות מיידית. בתיק הרפואי שלהם חזרו הרופאים וכתבו "חסרה אהבת אם" "חסר חום ומגע אנושי" אשר התבטא בהתנהגות התינוקות הללו. וזאת על אף העובדה שאנו, הצוות, היינו רגישים לענין והשתדלנו באמת. בא לי פשוט לבכות ואולי זה בגלל שזה מה שעצוב באמת בחיים, לחוות יצור שאינו יודע אהבה". אהבה בעיניי היא קבלה, קבלה ללא תנאי. אני חושבת שהיה זה סטיבן קובי שבספרו תאר מקרה בו הלין גבר על חוסר אהבתו לאשתו מזה שנים. סטיבן קובי המליץ לו "פשוט לאהוב" להיות ב- being של אדם אוהב... כשביקשתי להיות ב- being של אדם אוהב כלפי החיים, כלפי אנשים בכלל וכ"ו מצאתי את עצמי שלווה, רגועה כאילו נתתי למשהו שכבר קיים שם באופן בסיסי להתבטא, פתאום עלה לו גם חיוך נוכח התנהגות מכעיסה של הסובבים אותי, מצאתי עצמי נחשפת לטבע סביבי באור אחר...כאילו נחשפת לחיים במלוא תפארתם. היה שם משהו שפשוט מקבל, נותן מרחב ומקום ללא גבול. פשוט לתת לאחר להיות (מה שמחזיר אותי להגדרה של וויין דאייר). והאהבה הראשונה, האהבה הכי גדולה היא האהבה שלנו לעצמנו, המקום שאנו נותנים לעצמנו פשוט להיות ולקבל את מי שאנו. אין בעיניי דבר עוצמתי יותר מזה. כשאנו אוהבים את עצמנו איננו מתפשרים על ערכינו, על יעודנו, על צרכינו, על הטוב. כשנושא זה עולה באימונים שמתי לב שהפרוש הראשון שאנשים נוטים לתת לאהבה עצמית הוא סוג של אגואיזם ואפילו ניכור. אני חשבת שאנו מתבלבלים בנוגע לאופן בו אהבה אמורה להתקיים בחיינו ומכאן ההגדרות השונות והרבות שלה. אחת חושבת שאם בעלה אוהב אותה הוא צריך לקנות לה פרחים בכל יום שישי , אחרת רואה ביטוי לאהבתו כשיתקשר 5 פעמים ביום לומר לה "אני אוהב אותך", אחד יכול להעריך את אהבת בת זוגו באם תרתם למטרותיו הכלכליות והתנאי לאחר יכול להיות שתחכה לו בסוף היום אם ארוחה מפנקת וחמה. כל אחד מאיתנו בעצם רוצה שיכירו בצרכים שלו, שיקבלו אותו, שיתנו לו את ההרגשה שאין פלא גדול יותר מקיומו. הענין הוא שאף אחד לא יכול לתת לנו זאת מלבד אנו עצמנו. הענין הוא שעד שאנו לא חווים אהבה עצמית, אנו לא יודעים מהי מהותו של הדבר הזה שאנו כ"כ מחפשים ובנסיון למצוא אנו מתמכרים לסיפורים, לטלנובלות ושאר עשבים. אנו מגבילים את מקורותיה של האהבה, אנו מגבילים את צורותיה וביטוייה. טוב, אני מרגישה שאני יכולה להמשיך ולחקור עם עצמי את הנושא עוד שעות...אבל מישהו צריך להכין את הסנדוויצ'ים בבית הזה ...באהבה כמובן. אז אם לסכם אומר שאהבה בעיניי היא אנרגיה מאפשרת, היא סם החיים באמת וחוזרת להגדרה של דאייר. אגב, נזכרתי שבמטריקס 2, הצרפתי אמר: "מדהים כמה דמיון יש בין דפוסי האהבה לדפוסי חוסר השפיות" - עוד פתח לדיון. ועוד קטנה לסיום, למה כ"כ חשוב לנו להגדיר? אלברט איינשטיין אמר: כשהתאוריה ידועה - כלום לא פועל. וכשהכל פועל כשורה - אף אחד לא יודע למה. אולי העיקר שהיא פשוט קיימת? ללא מילים. יום נפלא ומלא אהבה.
