לקח לי הרבה זמן לחשוב על תשובה...
היום עליתי על אוטובוס לכיוון דיזינגוף סנטר, ותוך כדי התקדמות לכיוון סוף האוטובוס, עיניי נתפסות על קעקוע בזרועה של בחורה צעירה. קעקוע ענקי שתופס את מקומה של כל הזרוע, בצבעי אדום שחור, משהו מיוחד, משהו שגרם לי לעצור ולחזור אליה. ואני ידעתי למה חזרתי אליה, חזרתי כי הקעקוע היה של הציור meeting people is easy... שני הברנשים שלוחצים ידים... אז נעמדתי על ידה ואמרתי לה בפשטות - "קעקוע מדהים". ואחרי שהיא בהתה לרגע בחולצת ה ok computer שלי היא חייכה ואמרה - "תודה, אני מבינה שאת כבר מכירה את הציור הזה". אז התחלנו לדבר, שיחה של שתי זרות באוטובוס, ושאלתי אותה אם היא הייתה בהופעות, ומה שהיא ענתה לי גרם לי להבין עד כמה כולנו שונים אחד מהשני, היא אמרה לי שלמרות שהיא יכלה ללכת להופעות ולעמוד עם עוד כמה אלפי אנשים היא בחרה שלא ללכת, כי האהבה שלה ללהקה היא אהבה שונה או כמו שהיא הגדירה את זה, "היכולת לשים את הדיסק בחדר, ולקבל הופעה פרטית..." אז החלפנו מספרי טלפון, וכולי תקווה שעוד יצא לי לדבר איתה, תיאוריה מעניינת הייתה לה... ומה הקשר לשאלה של lide
לא יודעת, עליה אני אנסה לענות עכשיו... הקשר שלי לרדיוהד התחיל כשיצא "פאבלו האני" אז קשה לי לומר שהשירים המדהימים הם מה שחיברו אותי אליהם, אני מאמינה שיש קשר ישיר לעובדה שהייתי נערה בת 14 שגדלה בחור בשם "מצפה רמון" והבחירות המוסיקליות שלי שם נבעו מלהיות אנטי, ולא לשמוע כמו כולם את east 17 ומייקל ג´קסון, אז קיבלתי דרך ידיד את קלטת הדמו של "פאבלו האני" ונדלקתי על המוסיקה, מן הסתם כי זה היה שונה מכל מה שהכרתי... כשיצא "דה בנדס" כבר הבנתי שזו לא עוד להקה שחוזרת על עצמה אלא אנשים שמגוונים ומחדשים, נכנסתי עמוק יותר אל המוסיקה שלהם, קניתי סינגלים, פוסטרים, חולצות, אספתי כתבות, קלטות וידאו - בקיצור - גרופי ממוצעת... כשיצא "אוקיי קומפיוטר" כבר עבר לי עניין ההערצה, ונפלתי אל התהום של ההבנה, הבנתי כל שיר בצורה שהייתי צריכה באותו רגע, מצאתי נחמה בשירים מסוימים ושמחתי עם שירים אחרים, לכל מצב רוח אצלי היה את השיר הרדיוהדי המושלם, והכי מכולם אהבתי ואני אוהבת את street spirit, זה שיר שעד היום אני יכולה לשמוע בלופים עצבניים של יותר משעה... אני לא יודעת למה דווקא רדיוהד, הם פשוט היו במקום הנכון ובזמן הנכון בשבילי, מבחינתי הם עדיין במקום הנכון בשבילי, 10 שנים אחרי שהקשבתי לשיר הראשון שלהם, אני עדיין יכולה לשים את blow out ולהתרגש ממנו כמו בפעם הראשונה
אני אוהבת אותם, את הליריקות הכל כך לא צפויות ולא מובנות (בחלקן), את היכולת של אנשים לפרש כל שיר בצורה שתתאים רק לו/לה, את הרמת הכתפיים הילדותית משהו של ת´ום, את החיוך המצטנע (והנדיר) שלו, את הקליפים, את הבי-סיידים, את האלבומים, את ההופעות, את האנשים שאני מכירה בזכותם. והרשימה תמשך לנצח, אז אני לא אמשיך אותה...
blur - the collectors edition
