הסיבה שאנחנו יודעים רק על כוכב אחד עם חיים
בוודאות של 100 אחוז, היא פשוט המרחקים הבלתי נתפסים בין הכוכבים.
המרחקים העצומים בין כוכב לכוכב הופכים את המשימה של גילוי חיים על כוכבים אחרים לכמעט חסרת סיכוי.
רק תחשוב על המספרים: הגלקסיה הקטנה שלנו מוערכת בקוטר של כ 100 אלף שנות אור וברוחב של כ 1000 שנות אור.
שנת אור היא המרחק שהאור עובר בשנה אחת, והוא כשלעצמו מרחק בלתי נתפס - מכיון שמהירות האור היא כל כך גבוהה - 299,792,458 מטר בשניה אחת (בריק). תכפיל את זה ב 60 שניות בדקה, ואז עוד פעם ב 60 דקות בשעה, ואז ב 24 שעות ביממה, ואז ב 365 ימים בשנה - ותקבל מספר שהוא כל כך גדול שהמוח האנושי פשוט לא יכול להבין אותו. 9,460,730,472,580.8 קילומטרים בשניה. רק לסבר את האוזן, היקף כדור הארץ סביב קו המשווה הוא 40,075.016 קילומטר בלבד. המרחק בין השמש שלנו לכוכב הקרוב אליה ביותר, פרוקסימה קנטאורי, הוא כ 4.22 שנות אור. כשמדובר על מרחקים עצומים כאלו, זה די ברור למה לא מצאנו עדיין ויש סיכוי גדול שלעולם לא נמצא חיים על כוכבים אחרים, גם אם נצליח למצוא דרך להגדיל בהרבה את המהירות העלובה שאנחנו יכולים לנוע בה כרגע (העצם המהיר ביותר שנוצר ע"י אדם הוא כנראה Helios 2, שנע במהירות 70,220 מטר לשניה).
למעשה, אלא אם נצליח למצוא דרך להתגבר על שתי המכשלות הגדולות שהמציאות מציבה בפנינו, ואלברט איינשטיין הצליח לתאר בתיאורית היחסות, שהן העובדה שמהירות האור היא המהירות הגבוהה ביותר האפשרית, ושהמסה עולה ככל שעולה המהירות, מה שאומר שככל שמתקדמים יותר מהר יש להשקיע יותר אנרגיה על מנת להאיץ, יש סיכוי טוב מאוד שלעולם לא נדע אם יש חיים על כוכבי לכת אחרים.
עם זאת, בהתחשב בכמות המשוערת של כוכבי הלכת, אני חושב שהסבירות שאנחנו נמצאים על הכוכב היחיד שיש עליו חיים היא אפסית.