שוב, אתה לא מפריד בין מבנה לתוכן
לכן היא לא חלק שאפשר "לוותר" עליו. "המורה דליה" מפרט לנו איזו מורה.
מבחינה מבנית ניתן לוותר על התמורה ללא כל קושי. במשפט "המורה דליה ביקשה שנביא לשיעור עפרונות צבעוניים" אין שום קושי לוותר על המילה "דליה": "המורה ביקשה שנביא לשיעור עפרונות צבעוניים" – והמשפט יישאר משפט הגיוני וברור. עצם השימוש ב"המורה" (מיודע) מצביע על מורה מסוימת שכנראה ברורה לנמען (וגם אם לא, לא בטוח שזה חשוב).
האם נאבד מידע אם נוותר על התמורה? לפעמים לא; במשפט שנתתי "לונדון, בירת אנגליה..." אין איבוד מידע, מאחר שידוע כי לונדון היא בירת אנגליה, וזה המצב במקרים רבים של תמורה. אבל גם אם כן, ויש בהחלט תמורות כאלה, זו לא הנקודה; הרי בד"כ כל תוספת למשפט מוסיפה מידע ולכן השמטתה תחסיר מידע מהמשפט... זה לא הקריטריון ל"אפשר לוותר" או לא. השאלה עד כמה המידע הזה קריטי לעצם היותו של המבע משפט, עד כמה המשפט ברור ושלם וכו'.
באותה מידה ניתן לטעון שבמשפט "המורה לגאוגרפיה ביקשה..." אי אפשר לוותר על "לגאוגרפיה" כי לא יהיה ברור באיזו מורה מדובר, אבל זה לוואי, ואפשר לוותר על לוואי במשפט. שוב, נאבד מידע, נכון (והתייחסתי לכך בפסקה הקודמת) אבל המשפט עדיין יישאר משפט, המסר העיקרי שלו יהיה ברור וזה העיקר.
התפקיד של התמורה מקביל בהרבה מאוד תחומים לתפקיד של פסוקית.
לא, כי פסוקית אינה תפקיד, היא מבנה תחבירי של משפט בתוך משפט. למשפט הפנימי, המשועבד (להלן 'הפסוקית') ייתכנו תפקידים תחביריים שונים. בדוגמה שנתת השתמשת בתפקיד של פסוקית משלימת שם (לוואי/תמורה) ולכן, הפתעה הפתעה, המרת תמורה שאינה משפט בתמורה שהיא משפט... כלומר הבעת את אותו תפקיד תחבירי באמצעות מבנה תחבירי אחר (משפט לעומת צירוף מילים) ולכן, הפתעה הפתעה, יצא אותו תפקיד תחבירי.
ואכן, תמורה (ופעמים רבות גם לוואי) "מסתירים" בתוכם משפט זהות שמני.
למשל במשפט "לונדון, בירת אנגליה, אירחה את המשחקים..." טמון המשפט השמני "לונדון היא בירת אנגליה". במשפט "העץ הגבוה נפל בסערה" טמון המשפט "העץ הוא גבוה".
עכשיו לתפקיד התחבירי: התפקיד התחבירי הוא מה שהחליטו שהוא תפקיד תחבירי, כך נסמך וסומך אינם תפקיד תחבירי. למה? מכיוון שכך הוחלט.
לא!
זה בערך כמו לומר שמקצוע הוא מקצוע כי כך החליטו, ואישה וגבר אינם מקצוע, למה? כי כך הוחלט... אבל יש תפקיד (למשל: נגיד בנק ישראל) ואת התפקיד הזה יכולים למלא אישה או גבר. יש תפקידים שיכולה למלא רק אישה (למשל מֵינקת) ויש תפקיד שיכול למלא רק גבר (למשל רב אורתודוקסי) אבל תפקיד ומבנה תחבירי אינם אותו הדבר, ולא כי "כך החליטו".
נכון שסומך הוא כמעט תמיד לוואי, כפי שפועל הוא (כמעט) תמיד נשוא ושם תואר גם הוא כמעט תמיד לוואי ותואר הפועל הוא תיאור. יש חלקי דיבור ומבנים תחביריים שישמשו תמיד (או כמעט תמיד) בתפקיד תחבירי מסוים, כי זה חלק ממהותם. עדיין יש הבדל בין מבנה לתוכן (וזה לא קשור לשפה העברית, אגב; אלה לא הבחנות שנולדו בעברית והן לא קיימות רק בה).
הסיבה שסומך הוא בד"כ לוואי היא שתפקידו של לוואי במשפט להוסיף מידע על שם העצם וזה בד"כ מה שעושה הסומך. אבל יש מקרים שבהם זה לא כך. למשל כשהסמיכות היא צירוף כבול היא מתפקדת כולה כשם עצם אחד (כדור-הארץ, עורך-דין, בית-ספר, בית-כנסת) והסומך לא יהיה לוואי. כמו כן בצירופי סמיכות שבהם הנסמך הוא שם תואר, הצירוף כולו יתפקד כשם תואר ולכן יהיה בד"כ לוואי: "בניין רב-קומות בלונדון עלה בלהבות", "אנשים קצרי-רואי מרכיבים משקפיים".
סומך אינו מוגדר חלק מן המשפט, אבל פתאום כשהוא לוואי הוא כן חלק מן המשפט?
לא מבינה מה ניסית לומר פה. המשפט מורכב ממילים, כלומר כל מילה שכלולה במשפט שמישהו יצר היא חלק ממנו. המילים האלה יכולות להיות מחלקי דיבור שונים ולהסתדר במבנים תחביריים שונים. בניתוח תחבירי נסמכים על חלקי הדיבור ועל המבנים אבל בודקים את התפקידים התחביריים במשפט הנתון.
למה זה חשוב? מכיוון שכל ההגדרות של מה חלק מן המשפט - קרי תפקיד תחבירי - ומה אינו חלק מן המשפט הוא שרירותי.
לא הוא לא. לתחושתי אתה לא מבין את הנושא (או מתעקש לא להבין) ולכן פוסל אותו על הסף. כלומר אם משהו לא הגיוני או לא מסתדר לך, מבחינתך הוא "שרירותי". זה לא המצב.
מכיוון שהתמורה אינה יותר מאשר הרחבה של החלק שהיא באה אחריו, לטעמי צריך לראות בה מה שרואים בפסוקית, כלומר צריך לומר שיש כאן תמורה, ולשאול מה התפקיד התחבירי שלה. התפקיד התחבירי שלה נגזר מהיותה מקבילה לפסוקית. כלומר היא לוואי או מקבילה ללוואי באיזושהי צורה.
אתחיל מהסוף: כן, התמורה דומה ללוואי. התמורה לרוב ממירה צירוף שמני ובכך היא נחשבת למשלימת שם, כמו הלוואי. רואים דמיון ביניהם ומלמדים אותם ככאלה. לא גילית את אמריקה. היא לא מקבילה לפסוקית ואין קשר לפסוקית... שוב, פסוקית היא בסה"כ משפט משועבד, אין לה
תפקיד קבוע במשפט. פסוקית יכולה למלא תפקידים תחביריים שונים – נושא, נשוא, מושא, תיאור, לוואי, תמורה...
התפקיד התחבירי של תמורה הוא להמיר בצורה כזאת או אחרת את מה שנמצא
לפניה, בד"כ צירוף שמני שאכן יכול להיות בתפקידים תחביריים שונים. אבל היא עדיין תהיה תמורה, בדיוק כפי שלוואי הוא לוואי ללא תלות בתפקיד התחבירי של שם העצם שהוא מלווה.
בדוגמאות להלן "בירת אנגליה" תמיר את "לונדון" בכל המשפטים, אך התפקיד התחבירי של "לונדון" ישתנה [אציין אותו בסוגריים בסוף כל משפט]. עדיין התפקיד של "בירת אנגליה" לא ישתנה – בכל המשפטים הוא ימיר את "לונדון" ועל כך יהיה תמורה, ללא תלות בתפקיד התחבירי של "לונדון" (אותו דבר גם לגבי לוואי, כאמור, ואם תרצה אוכל להדגים זאת בנקל).
- לונדון, בירת אנגליה, אירחה את המשחקים האולימפיים ב-2012. [נושא]
- ב-2012 התקיימו בלונדון, בירת אנגליה, המשחקים האולימפיים. [תיאור מקום]
- העיר שאירחה את המשחקים האולימפיים ב-2012 היא לונדון, בירת אנגליה. [נשוא]
- בקיץ 2012 כולם דיברו על לונדון, בירת אנגליה. [מושא]
לסיום, אין שום חוסר היגיון במצב כיום גם אם נראה לך אחרת. גם אין לזה קשר לחומר הנלמד בכיתות, כאמור, זה לא הומצא בעברית או עבור העברית... אלה מהויות אוניברסליות.
